ראובן פוירשטיין: האיש ששחרר את האינטליגנציה מכבליה
בין השנים 1945 ו-1948, בארץ ישראל המנדטורית, הופקד פליט רומני צעיר על קבוצת ילדים שאף אחד אחר לא רצה: ילדים ששרדו את השואה. מאוחר יותר הגיעו ילדי עולים ממרוקו ומקהילות הברברים בצפון אפריקה. הכלים המקובלים קבעו שרבים מהם אינם מסוגלים ללמוד. ראובן פוירשטיין (Reuven Feuerstein) ראה אותם לומדים למרות הכל, והגיע למסקנה שתעצב את שבעים השנים הבאות של חייו — שהמבחנים אינם מודדים קיבולת שכלית, אלא רק את הנזק.
בוטושאן והדרך מערבה
הוא נולד ב-21 באוגוסט 1921 בבוטושאן (Botoșani), רומניה, כאחד מתשעה אחים. הוא החל את לימודיו במכללה למורים בבוקרשט בשנת 1940 ולמד במכללת אונסקו (Onesco College) בין 1942 ל-1944, אך הפלישה הנאצית קטעה את לימודי הפסיכולוגיה שלו והוא נמלט לפני שסיים אותם. בשנת 1945 השתקע בארץ ישראל המנדטורית.
לרצף האירועים הזה יש משמעות רבה יותר מכל תעודה שצבר מאוחר יותר. המפגש המקצועי הראשון של פוירשטיין עם קוגניציה לא התרחש במעבדה, אלא בחדר מלא בילדים ניצולים, שאת התפתחותם קטעה הקטסטרופה. הוא לא בחן השערה על פלסטיות אנושית; הוא צפה בה, בתנאים שגרמו לתיאוריה השלטת להיראות אבסורדית.
ז'נבה: תלמידו של פיאז'ה, המתנגד לפיאז'ה
הוא המשיך ללימודים באוניברסיטת ז'נבה, למד אצל אנדרה ריי (André Rey) וז'אן פיאז'ה (Jean Piaget) והשלים תארים בפסיכולוגיה כללית וקלינית. מוריו והאנשים שהשפיעו עליו היו דמויות מפתח בהגות האירופית של אמצע המאה: קארל יאספרס (Karl Jaspers), קארל יונג (Carl Jung), ברבל אינהלדר (Bärbel Inhelder) וליאופולד סונדי (Léopold Szondi). הרבה יותר מאוחר, ב-1970, קיבל דוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית מהסורבון.
הלימודים אצל פיאז'ה, לצד הוויכוח העקרוני נגד הקיבעון של האינטליגנציה הנמדדת, מהווים את המתח המרכזי בחייו האינטלקטואליים. הוא ספג את המסגרת ההתפתחותית ואז התעקש שהתקרה שהיא מרמזת עליה אינה אמיתית.
הילדים שאף אחד לא ציפה שילמדו
במהלך שנות ה-50 שימש פוירשטיין כמנהל השירותים הפסיכולוגיים של עליית הנוער באירופה, ושם קיבל מחקרו את צורתו הקבועה. הוא חקר ילדים יהודים מרוקאים וברברים שהגיעו לישראל — אוכלוסיות שהישגיהן במבחני הערכה קונבנציונליים היו קטסטרופליים, אך מסלול התפתחותם בפועל, ברגע שקיבלו תשומת לב פסיכולוגית וחינוכית, לא היה כזה. בשילוב עם ניצולי השואה, הדבר סיפק לו ניסוי טבעי בעל עוצמה חריגה: שתי קבוצות שונות לחלוטין שהאינטליגנציה הנמדדת שלהן עלתה כאשר מישהו התערב.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מסקנתו הייתה שהאינטליגנציה היא גמישה ולא קבועה, טענה שעמדה בניגוד לקונצנזוס השולט בתקופתו ושדרשה לא רק נתונים אלא דרך אחרת לשאול את השאלה.
השתנות קוגניטיבית מבנית
מתוך כך נולדו שלושת הרעיונות המקושרים שלו. השתנות קוגניטיבית מבנית גורסת שמבנים קוגניטיביים עצמם — ולא רק תכני הידע — ניתנים לשינוי. חוויית למידה מתווכת מציינת את המנגנון: מתווך אנושי העומד בין הלומד לבין העולם, בוחר, ממסגר ומפרש את החוויה כך שהיא הופכת ללמידה. העשרה אינסטרומנטלית היא התוכנית היישומית המפעילה את שניהם.
התיאוריה שלו מזמינה השוואה עם עבודתו של לב ויגוצקי (Lev Vygotsky) על למידה מתווכת, והשוואה זו נעשית בקביעות. הדגש הייחודי של פוירשטיין היה על מרכזיותו של המתווך האנושי — לא הסביבה, לא הכלי, אלא אדם המבצע את התיווך. הוא גם פיתח שיטות הערכה דינמיות, המודדות כמה הלומד משתפר כאשר מלמדים אותו, במקום מה הוא כבר יודע לעשות ללא עזרה. מיתוג מחדש זה הוא הלב המעשי של עבודתו: מבחן ששואל מה משתנה במקום מה קיים.
העשרה אינסטרומנטלית בעולם
פוירשטיין ייסד בירושלים את המרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה. ההעשרה האינסטרומנטלית התפשטה ליותר משמונים מדינות, ונעשה בה שימוש בחינוך מתקן, בשיקום קוגניטיבי, בחינוך עולים ובהכשרה מקצועית. בשנת 2000 הוא הוסיף את תוכנית FIE-BASIC, שהרחיבה את התוכנית כלפי מטה לילדים בגילאי שלוש עד שמונה. כבר ב-1976 תיארה חוברת ה-NIH Record את פרויקט ההעשרה האינסטרומנטלית שלו כ"מרגש ודמיוני ביותר".
השפעתו חרגה מעבר לאקדמיה. הוא התכתב עם הרב מנחם מנדל שניאורסון, שהפנה אליו מטופלים — ערוץ יוצא דופן בין הנהגה חסידית לפסיכולוגיה קלינית.
האותות וההוקרה
ההכרה נצטברה לאורך שלושה עשורים: ציון לשבח מיוחד של בתי הספר הציבוריים בדטרויט בשנת 1986; שתי מדליות זהב בצרפת, באקס-לה-בן ובנוור, שתיהן ב-1990; פרס הומניטרי של וראייטי קלאבס אינטרנשיונל (Variety Clubs International) בוונקובר, עיטור אביר מסדר הדקלים האקדמיים, ותואר יקיר ירושלים — כולם ב-1991; פרס ישראל במדעי החברה והכרה מהאקדמיה למדעים של ניו יורק ב-1992; תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת טורינו ב-1999 ומאוניברסיטת באבש-בויאי (Babeș-Bolyai) בקלוז'-נאפוקה בשנת 2009.
מדוע ראובן מכונה גאון
האיכות הספציפית אינה גאונות חישובית, אלא הנכונות להתייחס להנחת יסוד כאל שאלה אמפירית. כל איש מקצוע סביבו ראה ביציבות האינטליגנציה הנמדדת עובדת רקע; פוירשטיין התייחס אליה כאל השערה ומצא אותה לוקה בחסר, ואז הקדיש עשורים לבניית כלים — הערכה דינמית, חוויית למידה מתווכת, העשרה אינסטרומנטלית — שהפכו את החלופה לשימושית ולא רק לניתנת לוויכוח. הגדרה מחדש של תקרה כתוצר לוואי של מדידה היא פעולה קוגניטיבית נדירה יותר מאשר פתרון בעיות קשות בתוך התקרה עצמה.
הווארד גארדנר (Howard Gardner) מבית הספר לחינוך של הרווארד ניסח זאת בבהירות: "ראובן פוירשטיין הוא אחד מבודדים של הוגים ומטפלים חינוכיים שתרמו תרומה משמעותית ומתמשכת להבנתנו את הלמידה האנושית". שימו לב למה שמשפט זה טוען ומה לא. הוא אומר מתמשכת ומשמעותית. הוא לא אומר גאון, וגארדנר — שהקדיש קריירה לסוגי האינטליגנציות — בחר את מילותיו בקפידה.
קיימת גם עמדה נגדית. הנתון המצוטט לעיתים קרובות של "יותר מ-2,000 מחקרים מדעיים" התומכים בעבודתו מסומן כמפוקפק אפילו בסיכום הרשומה שלו עצמו, וטענה על ראיות שלא ניתן להוכיחן בעצמן היא סימן אזהרה. התובנה המרכזית שלו לגבי תיווך מקבילה באופן הדוק לעבודתו המוקדמת של ויגוצקי, מה שמסבך כל טענה למקוריות. תוארי דוקטור לשם כבוד ומדליות הומניטריות הם הכרה בהשפעה, לא הוכחה למנגנון. פסק הדין הכנה: פריצת דרך רעיונית בעלת השלכות אנושיות עצומות, הנשענת על בסיס מחקרי דל יותר ממה שטוענים תומכיו.
מורשת
פוירשטיין נפטר ב-29 באפריל 2014, בגיל 92. מה שהשאיר אחריו אינו תיאוריה אלא הנחת יסוד. הרעיון שהתקרה הקוגניטיבית הנמדדת של ילד היא זמנית, שהערכה צריכה לשאול מה משתפר במקום מה קיים, ושמתווך אנושי הוא המרכיב הפעיל בלמידה — אלו עברו מכפירה למשהו הקרוב לשכל ישר ברחבי שמונים מדינות של כיתות ומרפאות. הוא התחיל עם ילדים שהעולם ויתר עליהם. הוא סיים בכך שהפך את הוויתור לקשה יותר להצדקה.