פיליפ פינל
פיליפ פינל (בצרפתית: [pinɛl]; 20 באפריל 1745 – 25 באוקטובר 1826) היה רופא צרפתי, מבשר הפסיכיאטריה וזואולוג במקצועו. הוא מילא תפקיד מכריע בפיתוח גישה פסיכולוגית הומנית יותר כלפי משמורת וטיפול בחולים פסיכיאטריים, המכונה כיום טיפול מוסרי. הוא פעל לביטול כבילתם של חולי נפש בשלשלאות, ובאופן כללי יותר, להומניזציה של הטיפול בהם. הוא גם תרם תרומות משמעותיות לסיווג הפרעות נפשיות ומתואר על ידי רבים כ"אבי הפסיכיאטריה המודרנית".
לאחר המהפכה הצרפתית, ד"ר פינל שינה את הדרך שבה אנו מתייחסים לחולי נפש (או "aliénés", "מנוכרים" באנגלית) בטענה שניתן להבין אותם ולרפא אותם. תיאור מקרה משנת 1809 שפינל רשם במהדורה השנייה של ספר הלימוד שלו על שיגעון נחשב על ידי חלק מהחוקרים כעדות המוקדמת ביותר לקיומה של הפרעה נפשית שנודעה מאוחר יותר כדמנציה פרקוקס (dementia praecox) או סכיזופרניה, אף שאמיל קרפלין נחשב בדרך כלל למי שערך את המושגיזציה הראשונה שלה.
כ"אבי הפסיכיאטריה המודרנית", הוא זכה להכרה בזכות הסיווג הראשון של מחלות נפש. הייתה לו השפעה רבה על הפסיכיאטריה ועל הטיפול ב"מנוכרים" באירופה ובארצות הברית.
חיים מוקדמים
פינל נולד בז'ונקייר (Jonquières), שבדרום צרפת, במחוז טארן (Tarn) המודרני. הוא היה בנם ואחיינם של רופאים. לאחר שקיבל תואר מהפקולטה לרפואה בטולוז, הוא למד ארבע שנים נוספות בפקולטה לרפואה של מונפלייה. הוא הגיע לפריז בשנת 1778.
הוא בילה חמש עשרה שנים בפרנסה כסופר, מתרגם ועורך, כיוון שהתקנות המגבילות של המשטר הישן מנעו ממנו לעסוק ברפואה בפריז. הפקולטה לא הכירה בתואר מאוניברסיטה מחוזית כמו טולוז. הוא נכשל פעמיים בתחרות שהייתה מזכה אותו במימון להמשך לימודיו. בתחרות השנייה, חבר המושבעים הדגיש את בינוניותו ה'כואבת' בכל תחומי הידע הרפואי, הערכה שנראתה כבלתי עולה בקנה אחד עם הישגיו האינטלקטואליים המאוחרים, מה שהוביל להשערות על מניעים פוליטיים. פינל המיואש שקל להגר לאמריקה. בשנת 1784 הוא הפך לעורך כתב העת הרפואי Gazette de santé, שבועון בן ארבעה עמודים. הוא היה ידוע גם בקרב מדעני טבע כתורם קבוע ל-Journal de physique. הוא למד מתמטיקה, תרגם עבודות רפואיות לצרפתית וערך משלחות בוטניות.
בערך בתקופה זו החל לפתח עניין עז בחקר מחלות הנפש. המניע היה אישי. חבר פיתח 'מלנכוליה עצבית' ש'הידרדרה למאניה' והסתיימה בהתאבדות. מה שפינל תפס כטרגדיה מיותרת עקב ניהול כושל ככל הנראה רדף אותו. זה הוביל אותו לחפש עבודה באחד ממוסדות המרפא הפרטיים הידועים ביותר לטיפול בשיגעון בפריז. הוא נשאר שם חמש שנים לפני המהפכה, אסף תצפיות על השיגעון והחל לגבש את השקפותיו על מהותו ועל הטיפול בו.
פינל היה אידיאולוג (Ideologue), תלמידו של האב דה קונדיאק (abbé de Condillac). הוא היה גם קלינאי שהאמין שהאמת הרפואית נגזרת מהניסיון הקליני. היפוקרטס היה המודל שלו.
במהלך שנות ה-80 של המאה ה-18 הוזמן פינל להצטרף לסלון של מאדאם הלเวטיוס (Madame Helvétius). הוא הזדהה עם המהפכה הצרפתית. לאחר המהפכה, חברים שפגש בסלון של מאדאם הלเวטיוס עלו לשלטון. באוגוסט 1793 מונה פינל ל"רופא המרפאות" בבית החולים ביסתר (Bicêtre). באותה עת הוא אכלס כארבעת אלפים גברים כלואים – פושעים, עבריינים קטנים, חולי עגבת, פנסיונרים וכמאתיים חולי נפש. פטרוניו של פינל קיוו שמינויו יוביל ליוזמות טיפוליות. ניסיונו במוסדות המרפא הפרטיים הפך אותו למועמד מתאים לתפקיד.
ביסתר וסלפטרייר
זמן קצר לאחר מינויו לבית החולים ביסתר, החל פינל להתעניין במחלקה השביעית, שבה שוכנו 200 גברים חולי נפש. הוא ביקש דו"ח על הכלואים הללו. ימים ספורים לאחר מכן קיבל טבלה עם הערות מה"מושל" ז'אן-בטיסט פיסן (Jean-Baptiste Pussin). בשנות ה-70 של המאה ה-18 טופל פיסן בהצלחה בביסתר בגלל מחלת השחפת; ובעקבות דפוס מוכר, הוא גויס בסופו של דבר, יחד עם אשתו, מרגריט ז'ובלין (Marguerite Jubline), לסגל ההוספיס.
תוך הערכת כישרונו יוצא הדופן של פיסן, פינל התמחה למעשה אצל אותו אפוטרופוס חסר השכלה פורמלית אך מנוסה של חולי הנפש. מטרתו הייתה "להעשיר את התיאוריה הרפואית של מחלות הנפש בכל התובנות שהגישה האמפירית מציעה". מה שראה היה ניהול קפדני, לא אלים ולא רפואי של חולי נפש, שזכה לכינוי טיפול מוסרי או ניהול מוסרי, אף ש"פסיכולוגי" עשוי להיות מונח מדויק יותר.
אף שפינל תמיד נתן לפיסן את הקרדיט המגיע לו, התפתחה אגדה שפינל שחרר לבדו את חולי הנפש משלשלאותיהם בביסתר. אגדה זו הונצחה בציורים ובהדפסים, חיה במשך 200 שנה וחוזרת על עצמה בספרי לימוד. למעשה, פיסן הוא זה שהסיר את כבלי הברזל (אם כי לעיתים השתמש בכותונות כפייה) בביסתר ב-1797, לאחר שפינל עזב לסלפטרייר. פינל אכן הסיר את השלשלאות מחולים בסלפטרייר שלוש שנים לאחר מכן, לאחר שפיסן הצטרף אליו שם. יש הטוענים שהמיתוס של ביסתר הומצא במכוון על ידי בנו של פינל, ד"ר סקיפיון פינל (Dr Scipion Pinel), יחד עם תלמידו הבכיר של פינל, ד"ר אסקירול (Dr Esquirol). הטיעון הוא שהם היו 'סולידיסטים' (solidists), שמשמעותם דאז הייתה משהו הקרוב לפסיכיאטריה ביולוגית עם התמקדות במחלות מוח, והם נבוכו מהתמקדותו של פינל בתהליכים פסיכולוגיים. בנוסף, בניגוד לפיליפ, שניהם היו מלוכנים.
בזמן שהותו בביסתר, פינל הפסיק את השימוש בהקזות דם, חוקנים ושלפוחיות לטובת טיפול שכלל מגע קרוב ותצפית זהירה על החולים. פינל ביקר כל מטופל, לעיתים קרובות מספר פעמים ביום, ורשם רשימות מדוקדקות במשך שנתיים. הוא ניהל איתם שיחות ארוכות. מטרתו הייתה להרכיב היסטוריה רפואית מפורטת והיסטוריה טבעית של מחלת המטופל.
בשנת 1795 הפך פינל לרופא הראשי של ההוספיס דה לה סלפטרייר (Hospice de la Salpêtrière), תפקיד שמילא עד סוף ימיו. הסלפטרייר היה באותה עת כמו כפר גדול, עם שבעת אלפים נשים קשישות עניות וחולות, ביורוקרטיה מושרשת, שוק הומה ומרפאות ענק. פינל התגעגע לפיסן וב-1802 הבטיח את העברתו לסלפטרייר. צוין גם שמסדר אחיות קתולי נטל על עצמו למעשה את רוב הטיפול היומיומי בחולות בסלפטרייר, ולעיתים היו מאבקי כוח בין פינל לבין האחיות.
פינל הקים מרפאת חיסונים בשירות שלו בסלפטרייר בשנת 1799, והחיסון הראשון בפריז ניתן שם באפריל 1800.
בשנת 1795 מונה פינל גם לפרופסור לפתולוגיה רפואית, קתדרה שהחזיק במשך עשרים שנה. הוא פוטר לזמן קצר מתפקיד זה ב-1822, יחד עם עשרה פרופסורים נוספים, בחשד לליברליזם פוליטי, אך הוחזר כפרופסור כבוד זמן קצר לאחר מכן.
פסל לכבודו של פינל ניצב כיום מחוץ לסלפטרייר.
פרסומים
בשנת 1794 פרסם פינל את מאמרו "זיכרון על השיגעון" (Memoir on Madness), שזכה לאחרונה לתואר טקסט יסודי של הפסיכיאטריה המודרנית. בו טוען פינל בעד מחקר פסיכולוגי זהיר של יחידים לאורך זמן, מציין ששיגעון אינו תמיד מתמשך, וקורא לפרקטיקות הומניטריות יותר במוסדות סגורים.
בשנת 1798 פרסם פינל סיווג סמכותי של מחלות בחיבורו "Nosographie philosophique ou méthode de l'analyse appliquée à la médecine". אף שהוא נחשב בצדק לאחד ממייסדי הפסיכיאטריה, ספר זה קובע אותו גם כנוזולוג הגדול האחרון של המאה ה-18. בעוד שהנוזוגרפיה נראית מיושנת לחלוטין כיום, היא הייתה כה פופולרית בזמנה עד שעברה שש מהדורות בין פרסומה הראשוני ל-1818. פינל ביסס את הנוזולוגיה שלו על רעיונותיו של ויליאם קאלן, תוך שימוש באותה טרמינולוגיה בהשראה ביולוגית של "סוגים" ו"מינים" של הפרעות. הסיווג של פינל להפרעות נפשיות פישט את ה"נוירוזות" של קאלן לארבעה סוגים בסיסיים של הפרעות נפשיות: מלנכוליה, מאניה (שיגעון), דמנציה ואידיוטיזם. מהדורות מאוחרות יותר הוסיפו צורות של "שיגעון חלקי", שבו נראה שרק הרגשות מושפעים ולא יכולת ההסקה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפרעה הנפשית הראשונה נקראת מלנכוליה. הסימפטומים מתוארים כ"שתיקה, מראה מהורהר וספקני, חשדות קודרים ואהבת בדידות". מצוין כי טיבריוס ולואי ה-11 היו נתונים למזג זה. לואי התאפיין בחוסר איזון בין מצב של מרירות ותשוקה, קדרות, אהבת בדידות ומבוכה של כישרונות אמנותיים. עם זאת, לואי וטיבריוס דמו בכך ששניהם היו רמאים ותכננו מסע הזוי לאתרים צבאיים. בסופו של דבר שניהם הוגלו, אחד לאי רודוס והשני למחוז בבלגיה. אנשים עם מלנכוליה שקועים לעיתים קרובות ברעיון אחד שהם ממוקדים בו בכל תשומת לבם. מצד אחד הם נשארים מסויגים במשך שנים רבות, נמנעים מידידות ומחיבה, בעוד שמצד שני, יש כאלו שמפעילים שיקול דעת סביר ומתגברים על המצב הקודר. מלנכוליה יכולה לבוא לידי ביטוי גם בצורות הפוכות. הראשונה מתאפיינת בתחושת חשיבות עצמית מוגזמת וציפיות לא מציאותיות כמו השגת עושר וכוח. הצורה השנייה מאופיינת בייאוש עמוק ודיכאון רב. בסך הכל אנשים עם מלנכוליה בדרך כלל אינם מפגינים מעשי אלימות, אם כי הם עלולים למצוא זאת דמיוני בצורה פראית. דיכאון וחרדה מופיעים לעיתים קרובות, כמו גם קדרות אופי תכופה. פינל מציין שמלנכוליה יכולה להיות מוסברת על ידי שיכרות, חריגות במבנה הגולגולת, טראומה בגולגולת, מצבי עור, גורמים פסיכולוגיים שונים כמו אסונות משפחתיים וקיצוניות דתית, ואצל נשים, מחזור וגיל המעבר.
הפרעה נפשית שנייה נקראת מאניה ללא דליריום. היא מתוארת כשיגעון שאינו תלוי בהפרעה הפוגעת ביכולות האינטלקטואליות. הסימפטומים מתוארים כסוטים ובלתי צייתניים. מקרה שבו מתרחש סוג זה של הפרעה נפשית הוא של מכונאי, שהיה כלוא במוסד ביסתר, וחווה התפרצויות אלימות של זעם מאני. הפרכוסים כללו תחושת שריפה באזור הבטן שהלוותה בעצירות וצמא. הסימפטום התפשט לאזור החזה, הצוואר והפנים. כשהגיע לרקות, פעימות העורקים גברו באזורים אלו. המוח הושפע במידה מסוימת אך בכל זאת, המטופל היה מסוגל להסיק מסקנות ולשמור על רעיונותיו בקוהרנטיות. פעם אחת, המכונאי חווה פרכוס זועם בביתו שלו, שם הזהיר את אשתו לברוח כדי להימנע ממוות. הוא חווה את אותו זעם תקופתי גם במוסד, שם קשר קנוניה נגד המושל. האופי הספציפי של מאניה ללא דליריום הוא שהיא יכולה להיות תמידית או ספורדית. עם זאת, לא היה שינוי סביר בתפקודים הקוגניטיביים של המוח; רק מחשבות סוטות של זעם ונטייה עיוורת למעשי אלימות.
הפרעה נפשית שלישית נקראת מאניה עם דליריום. היא מתאפיינת בעיקר בפינוק וזעם, ומשפיעה על תפקודים קוגניטיביים. לעיתים היא עשויה להתאפיין בהומור עליז וחסר דאגות שיכול לסטות מהמסלול להצעות לא קוהרנטיות ואבסורדיות. פעמים אחרות היא יכולה להתאפיין בתביעות גאווה ודמיון לגדולה. אסירים ממין זה הם דלוזיונליים מאוד. לדוגמה, הם עשויים להכריז שנלחמו בקרב חשוב, או להיות עדים לנביא מוחמד המעורר זעם בשם האל. חלקם נואמים ללא הרף ללא עדות לדברים שנראו או נשמעו בעוד אחרים ראו אשליות של חפצים בצורות וצבעים שונים. דליריום נמשך לעיתים עם דרגה מסוימת של מהומה מטורפת במשך שנים, אך הוא יכול להיות גם קבוע ופרכוס הזעם חוזר על עצמו במרווחי זמן שונים. האופי הספציפי של מאניה עם דליריום זהה למאניה ללא דליריום במובן שהיא יכולה להיות מתמשכת או מחזורית עם פרכוסים רגילים או לא סדירים. היא מסומנת על ידי עוררות עצבית חזקה, המלווה בגירעון של אחד או יותר מתפקודי היכולות הקוגניטיביות עם רגשות של חיוניות, דיכאון או זעם.
הפרעה נפשית רביעית נקראת דמנציה, או הידועה כביטול החשיבה. המאפיינים כוללים חוסר מחשבה, חריגות קיצוניות ושגיונות פראיים. לדוגמה, אדם שחונך על האצולה העתיקה צעד בתחילת המהפכה. הוא נע בחוסר מנוחה בבית, מדבר בלי סוף וצועק בלהט מסיבות לא משמעותיות. דמנציה מלווה בדרך כלל בתנועה זועמת ומורדת, ברצף מהיר של רעיונות הנוצרים במוח, וברגשות לוהטים המורגשים ונשכחים מבלי לייחס אותם לחפצים. השבויים בדמנציה איבדו את הזיכרון שלהם, אפילו אלו המיוחסים ליקיריהם. הזיכרון היחיד שלהם מורכב מאלו שבעבר. הם שוכחים באופן מיידי דברים בהווה – שנראו, נשמעו או נעשו. רבים הם לא רציונליים כי הרעיונות לא זורמים בקוהרנטיות. המאפיינים הייחודיים של דמנציה הם שאין ערך שיפוטי והרעיונות ספונטניים ללא קשר. האופי הספציפי של דמנציה מכיל התקדמות מהירה או רצף מתמשך של רעיונות מבודדים, שכחה של מצב קודם, מעשים חוזרים של הגזמה, ירידה בתגובה להשפעה חיצונית וחוסר שיפוט מוחלט.
הפרעה נפשית חמישית ואחרונה נקראת אידיוטיזם, או הידועה כ"מחיקת התפקודים האינטלקטואליים והרגשות". הפרעה זו נגזרת ממגוון גורמים, כגון תענוג מופרז ומחליש, שימוש לרעה באלכוהול, צער עמוק, לימוד חרוץ, מכות אגרסיביות בראש, גידולים במוח ואובדן הכרה עקב חסימה בווריד או בעורק. אידיוטיזם מגלם מגוון צורות. צורה אחת כזו נקראת קרטיניזם (Cretinism), שהיא סוג של אידיוטיזם הקשור לחריגות אישיות. היא ידועה היטב בוואלה (Valais) ובחלקים משווייץ. רוב האנשים ששייכים לקבוצה זו הם או בעלי ליקוי בדיבור או מוגבלים להגיית צלילים לא ברורים. הבעותיהם חסרות רגש, חושיהם המומים ותנועותיהם מכניות. אידיוטים מהווים גם את המספר הגדול ביותר של חולים בבתי חולים. אנשים בעלי תגובתיות חריפה יכולים לחוות זעזוע אלים עד כדי כך שכל פעילויות המוח יכולות להיעצר בפעולה או להימחק לחלוטין. אושר בלתי צפוי ופחד מוגזם עשויים להתרחש כתוצאה מזעזוע אלים. כפי שהוזכר קודם לכן, אידיוטיזם הוא הנפוץ ביותר בקרב חולי בתי חולים והוא חשוך מרפא. במוסד ביסתר, חולים אלו מהווים רבע מכלל האוכלוסייה. רבים מתים ימים ספורים לאחר הגעתם, לאחר שהידרדרו למצבי קהות חושים וחולשה. עם זאת, חלקם שמחלימים עם התחדשות מתקדמת של כוחם מחזירים גם את היכולות האינטלקטואליות שלהם. רבים מהצעירים שנשארו במצב של אידיוטיזם במשך מספר חודשים או שנים מותקפים על ידי פרכוס של מאניה פעילה בין עשרים לשלושים יום. האופי הספציפי של אידיוטיזם כולל השמדה חלקית או מלאה של האינטלקט והרגשות, אדישות, צלילים לא מחוברים ולא ברורים או פגיעה בדיבור, והתפרצויות זעם שטויות.
בספרו "Traité médico-philosophique sur l'aliénation mentale; ou la manie", שפורסם בשנת 1801, דן פינל בגישתו המכוונת פסיכולוגית. ספר זה תורגם לאנגלית על ידי ד. ד. דייוויס (D. D. Davis) כ-"Treatise on Insanity" בשנת 1806, אם כי דייוויס החליף את ההקדמה של פינל בשלו, תוך השמטת השבחים החזקים של פינל לאלכסנדר קריצ'טון (Alexander Crichton). לספרו של פינל הייתה השפעה עצומה על פסיכיאטרים צרפתים ואנגלו-אמריקאים במהלך המאה ה-19. הוא התכוון ב"ניכור" לכך שהמטופל מרגיש זר (alienus) לעולם ה"שפויים". מטפל סימפתי החי בעולם הזה עשוי להיות מסוגל למסע אל תוך החוויה של המטופל, להבין את ה"מנוכרים", את שפתם, ואולי להוביל אותם חזרה לחברה.
בשנת 1802 פרסם פינל את "La Médecine Clinique" שהתבסס על חוויותיו בסלפטרייר ובו הרחיב את ספרו הקודם על סיווג ומחלות.
פינל נבחר לאקדמיה למדעים (Académie des Sciences) בשנת 1804 והיה חבר באקדמיה לרפואה (Académie de Médecine) מיום היווסדה בשנת 1820. הוא מת בפריז ב-25 באוקטובר 1826.
גישה קלינית
### הבנה פסיכולוגית
הנושא המרכזי והשכיח בגישתו של פינל לאתיולוגיה (סיבתיות) וטיפול היה "מוסרי", כלומר רגשי או פסיכולוגי ולא אתי. הוא צפה ותיעד את הדקויות והניואנסים של החוויה וההתנהגות האנושית, בהתייחסו לבני אדם כאל חיות חברתיות עם דמיון.
פינל ציין, למשל, ש: "הערכה, כבוד, כבוד עצמי, עושר, תהילה, שלמרות שהם עשויים להיות מלאכותיים, תמיד מטרידים ולעיתים רחוקות מספקים באופן מלא, לעיתים קרובות מובילים לערעור התבונה". הוא דיבר על חמדנות, גאווה, ידידות, קנאות, הרצון למוניטין, לכיבוש ויהירות. הוא ציין שמצב של אהבה יכול להפוך לזעם וייאוש, ושתהפוכות קשות פתאומיות בחיים, כמו "מהנאה מהצלחה לרעיון מכריע של כישלון, ממצב מכובד – או האמונה שאדם תופס כזה – למצב של חרפה ושכחה" יכולים לגרום למאניה או ל"ניכור נפשי". הוא זיהה גורמים פסיכו-סוציאליים מנבאים אחרים כמו פרשיית אהבה אומללה, צער ביתי, מסירות למטרה שנלקחה עד כדי קנאות, פחד דתי, אירועי המהפכה, תשוקות אלימות ואומללות, שאיפות גדולה לתהילה, תהפוכות כלכליות, אקסטזה דתית והתפרצויות של להט פטריוטי.
### טיפולים
פינל פיתח טכניקות מעשיות ספציפיות, ולא מושגים והנחות כלליים. הוא ניהל שיחות טיפוליות כדי להניא מטופלים מאשליות. הוא הציע תמיכה נדיבה ועידוד, אם כי מטופלים שהתנגדו בעקשנות או גרמו לבעיות עלולים היו לקבל איום בכליאה או בענישה אם לא היו מסוגלים לשלוט בעצמם.
פינל טען כי התערבות פסיכולוגית חייבת להיות מותאמת לכל אדם ולא להתבסס רק על הקטגוריה האבחנתית, וכי היא חייבת להיות מושרשת בהבנת הפרספקטיבה וההיסטוריה של האדם עצמו. הוא ציין כי "הטיפול בשיגעון (l’aliénation mentale) מבלי להתחשב במאפיינים המבדילים של המטופלים [la distinction des espèces] היה לעיתים מיותר, לעיתים רחוקות שימושי, ולעיתים קרובות מזיק", כשהוא מתאר את הכישלונות החלקיים או המלאים של כמה גישות פסיכולוגיות, כמו גם את הנזק שהטיפולים האכזריים והקשים הרגילים גרמו למטופלים לפני שהגיעו לבית החולים שלו. הוא ראה בשיפור לעיתים קרובות תוצאה של כוחות טבעיים בתוך המטופל, שיפור שהטיפול יכול לכל היותר להקל עליו ובמקרה הגרוע להפריע לו.
גישתו של פינל לטיפולים רפואיים תוארה כדו-משמעית, מורכבת ואמביוולנטית. הוא התעקש שטכניקות פסיכולוגיות צריכות תמיד להיות מנוסות ראשונות, למשל "גם במקום שבו מאניאק אלים והרסני יכול להירגע על ידי מנה בודדת של נוגד עוויתות [הוא התייחס לאופיום], התצפית מלמדת שבמספר רב של מקרים, ניתן להשיג ריפוי בטוח וקבוע על ידי שיטת הציפייה בלבד, בהשארת חולה הנפש להתרגשותו הסוערת... ...ו[יתרה מכך] ראייה, שוב ושוב, של המשאבים הבלתי צפויים של הטבע כשהוא לעצמו או מונחה בחוכמה, הפכה אותי זהיר יותר ויותר לגבי השימוש בתרופות, שבהן אני כבר לא משתמש – אלא כאשר הוכחו חוסר היכולת של האמצעים הפסיכולוגיים."
עבור אותם מקרים הנחשבים כבלתי ניתנים לריפוי פסיכולוגי, פינל היה משתמש באמבטיות, מקלחות, אופיום, קמפור ונוגדי עוויתות אחרים, כמו גם בחומרים גורמי שלפוחיות, צריבה והקזת דם במקרים מוגבלים מסוימים בלבד. הוא גם המליץ על שימוש במשלשלים למניעת עוררות עצבית והישנות מחלה.
פינל עקב לעיתים קרובות אחרי מצבים נפשיים למצבים פיזיולוגיים של הגוף, ולמעשה ניתן לומר שהוא תרגל רפואה פסיכוסומטית. באופן כללי, פינל איתר גורמים אורגניים למערכת העיכול ולמערכת העצבים ההיקפית לעיתים קרובות יותר מאשר לתפקוד מוחי לקוי. זה היה עקבי עם כך שהוא כמעט ולא מצא פתולוגיה מוחית גסה בבדיקות שלאחר המוות של חולים פסיכיאטריים, ועם השקפתו שממצאים כאלה שדווחו עשויים להיות מתאמיים ולא סיבתיים.
### ניהול
פינל היה מודאג מאיזון בין שליטה של סמכות לבין חופש הפרט. הוא האמין ב"אמנות הכנעה ואילוף חולי הנפש" וביעילות של "סוג של מנגנון פחד, של התנגדות תקיפה ועקבית לרעיונותיהם הדומיננטיים והעקשניים", אך שזה חייב להיות פרופורציונלי ומונע רק על ידי הרצון לשמור על הסדר ולהחזיר אנשים לעצמם. כותונת הכפייה ותקופה של בידוד היו העונשים המורשים היחידים. על סמך תצפיותיו, הוא האמין שאלו שנחשבו למסוכנים ביותר ונסחפו על ידי רעיונותיהם הפכו לכאלה לעיתים קרובות בגלל המכות והטיפול הרע שקיבלו, וכי ניתן לשפר זאת על ידי מתן מרחב, חסד, נחמה, תקווה והומור.
בגלל הסכנות והתסכולים שחוו מטפלים בעבודתם, פינל שם דגש רב על בחירה ופיקוח של מטפלים כדי לבסס סביבה מוסדית המוקדשת לנורמות של הגבלה וחופש שיקלו על עבודה פסיכולוגית. הוא המליץ להעסיק חולים שהחלימו, בטענה ש"הם אלו שסביר ביותר שיימנעו מכל טיפול לא אנושי, שלא יכו אפילו כנקמה, שיכולים לעמוד בפני תחינות, איומים, תלונות חוזרות וכו' ולשמור על איתנותם הבלתי מתפשרת". פינל גם הדגיש את הצורך במנהיגות שהיא "מתחשבת, פילנתרופית, אמיצה, מרשימה פיזית וממציאה בפיתוח תמרונים או טקטיקות להסיח את הדעת, להרגיע ולהרשים" ו"מסורה לרעיון הסדר ללא אלימות", כך שהחולים "יונחו לרוב בחסד, אך תמיד באיתנות בלתי מתפשרת". הוא ציין שהחולה לשעבר והמפקח פיסן הראה לו את הדרך בהקשר זה, וגם היה לעיתים קרובות במצב טוב יותר לעבוד עם חולים ולפתח טכניקות בשל ניסיונו הרב וידיעתו המפורטת על המטופלים כאינדיבידואלים.
### שיפוטים מוסריים
פינל הביע בדרך כלל רגשות חמים וכבוד למטופליו, כפי שבא לידי ביטוי ב: "איני יכול אלא לתת עדות נלהבת לאיכויות המוסריות שלהם. לעולם, אלא ברומנים, לא ראיתי בני זוג ראויים יותר להוקרה, אבות רכים יותר, מאהבים נלהבים, פטריוטים טהורים או נדיבים יותר, מאשר ראיתי בבתי חולים לחולי נפש, במרווחי ההיגיון והרוגע שלהם; אדם בעל רגישות יכול ללכת לשם בכל יום וליהנות מסצנות של חמלה ורוך". הוא טען שתכונות אופי חיוביות אחרות עלולות לגרום לאדם להיות פגיע לתהפוכות החיים המטרידות, למשל "אותם אנשים הניחנים בחמימות דמיון ובעומק רגישות, המסוגלים לחוות רגשות עוצמתיים ואינטנסיביים, [שכן הם אלו] הנוטים ביותר למאניה".
פינל התרחק מהשקפות דתיות, ולמעשה סבר שדתיות מופרזת עלולה להזיק.
עם זאת, לעיתים הוא נקט עמדה מוסרית בעצמו לגבי מה שהוא מחשיב כבריא בנפשו וראוי חברתית. יתרה מכך, לעיתים הוא הראה טון מגנה כלפי מה שהחשיב ככשלים אישיים או סגן, למשל ציין ב-1809: "בצד אחד רואים משפחות המשגשגות במשך שנים רבות, בחיק הסדר וההרמוניה, בצד השני רואים רבות אחרות, במיוחד במעמדות החברתיים הנמוכים, הפוגעות בעין בתמונה הדוחה של הוללות, ויכוחים ומצוקה מבישה!". הוא ממשיך לתאר זאת כמקור הפורה ביותר לניכור הזקוק לטיפול, ומוסיף שבעוד שדוגמאות מסוימות כאלו היו כבוד למין האנושי, רבות אחרות הן "חרפה לאנושות!"
השפעה
פינל נתפס בדרך כלל כרופא שיותר מכל אחד אחר הפך את המושג 'המשוגעים' לכזה של מטופלים הזקוקים לטיפול והבנה, וייסד תחום שייקרא בסופו של דבר פסיכיאטריה. מורשתו כללה שיפור בתנאי המוסדות הסגורים; גישות טיפוליות פסיכו-סוציאליות רחבות (כולל סביבתיות); לקיחת היסטוריה; נוזוגרפיה (מדע התיאור של תסמונות); הערכות מספריות רחבות של מהלכי מחלה ותגובות לטיפול; ותיעוד של הוראה קלינית.
פעולותיו של פינל התרחשו בהקשר של עידן האורות, ומספר אחרים גם ערכו רפורמות במוסדות סגורים בקוים הומניטריים. לדוגמה, וינצ'נצו צ'יארוג'י (Vincenzo Chiarugi), בשנות ה-80 של המאה ה-18 באיטליה, הסיר שלשלאות מתכת מחולים אך לא נהנה מאותו פרסום שהוענק לפינל ההומניטרי המפורש יותר שהיה גלוי כל כך מצרפת המהפכנית של סוף המאה ה-18. בצרפת, ז'וזף ד'אקן (Joseph D'Aquin) בשאמברי אפשר לחולים לנוע בחופשיות ופרסם ספר ב-1791 שקרא לרפורמות הומניטריות, והקדיש את המהדורה השנייה ב-1804 לפינל. התנועה כולה נודעה כטיפול מוסרי או ניהול מוסרי, והשפיעה על פיתוח מוסדות סגורים וגישות פסיכולוגיות בכל העולם המערבי.
תרומתו החשובה ביותר של פינל עשויה הייתה להיות התצפית והשכנוע שיכולה להיות שפיות ורציונליות אפילו במקרים שנראו על פני השטח בלתי אפשריים להבנה, וכי זה יכול להופיע לתקופות בתגובה לאירועים סביבתיים (ולא רק בגלל דברים כמו מופע הירח, הנחה שעדיין נפוצה ומקורה במונח lunacy). הפילוסוף המשפיע הגל (Hegel) שיבח את פינל על גישה זו.
> הטיפול הנפשי הנכון לכן לוקח בחשבון את האמת ששיגעון אינו אובדן מופשט של תבונה (לא בנקודה של אינטליגנציה ולא של רצון ואחריותו), אלא רק ערעור, רק סתירה בתבונה שעדיין קיימת; – בדיוק כפי שמחלה גופנית אינה אובדן מופשט, כלומר מוחלט וכולל, של בריאות (אם זה היה זה, זה היה מוות), אלא סתירה בה. טיפול הומני זה, לא פחות נדיב מהגיוני (שירותיו של פינל כלפיו ראויים להכרה הגבוהה ביותר), מניח את הרציונליות של המטופל, ובהנחה זו יש את הבסיס האיתן להתמודדות איתו מהצד הזה – בדיוק כפי שבמקרה של מחלה גופנית הרופא מבסס את הטיפול שלו על החיוניות שכתכונה עדיין מכילה בריאות.
פינל גם התחיל מגמה של אבחון צורות של שיגעון שנראו כמתרחשות "ללא דליריום" (בלבול, הזיות או הלוצינציות). פינל כינה זאת Manie sans délire, folie raisonnante או folie lucide raisonnante. הוא תיאר מקרים שנראו המומים על ידי תשוקות אינסטינקטיביות זועמות אך עדיין נראו שפויים. זה היה משפיע בהובלה למושג הטירוף המוסרי, שהפך לאבחנה מקובלת לאורך המחצית השנייה של המאה ה-19. היורש הפסיכיאטרי העיקרי של פינל, אסקירול, התבסס על עבודתו של פינל והפיץ מושגים שונים של מונומאניה.
עם זאת, פינל גם ספג ביקורת ונדחה ברבעים מסוימים. דור חדש העדיף אנטומיה פתולוגית, וביקש לאתר הפרעות נפשיות בנגעים מוחיים. פינל ערך השוואות של גדלי גולגולות, ושקל מצעים פיזיולוגיים אפשריים, אך הוא ספג ביקורת על הדגש שלו על פסיכולוגיה והסביבה החברתית. מתנגדים התחזקו על ידי גילוי חריגות מוחיות כגורם לחלק מהפרעות הנפש. הישגיו ההומניטריים של פינל הודגשו ועברו מיתולוגיזציה במקום.
עם התיעוש הגובר, המוסדות הסגורים הפכו בדרך כלל לצפופים מדי, מנוצלים לרעה, מבודדים ומוזנחים. עקרונות הטיפול המוסרי הוזנחו לעיתים קרובות יחד עם החולים. היה ויכוח חוזר על השימוש בדיכוי פסיכולוגי-חברתי גם אם הוסרו כמה כוחות פיזיים. עד אמצע המאה ה-19 באנגליה, ה-Alleged Lunatics' Friend Society הכריזה שגישת הטיפול המוסרי הושגה "על ידי עדינות ופיתוי, ועל ידי בידוד", תוך התייחסות לאנשים כמו לילדים ללא זכויות לקבל החלטות משלהם.
באופן דומה באמצע המאה ה-20, ספרו המשפיע של פוקו (Foucault), "תולדות השיגעון בעידן התבונה" (Madness and Civilization: A History of Insanity in the Age of Reason), הידוע גם כ"תולדות השיגעון", התמקד בפינל, יחד עם טיוק (Tuke), ככוח המניע מאחורי שינוי מדיכוי פיזי לדיכוי נפשי. פוקו טען שהגישה פשוט אומרת שהמטופלים התעלמו מהם והם בודדו מילולית, והיו במצב גרוע יותר מאשר קודם. הם אולצו לראות שיגעון באחרים ואז בעצמם עד שהרגישו אשמה וחרטה. הרופא, למרות חוסר הידע הרפואי שלו לגבי התהליכים הבסיסיים, החזיק בכל סמכויות השלטון, והגדיר את השיגעון. פוקו גם הציע שהתמקדות בזכויות המטופלים בביסתר נבעה בחלקה מדאגות מהפכניות מכך שהוא אכלס וכבל קורבנות של כוח שרירותי או פוליטי, או לחלופין שהוא עלול לאפשר מקלט לחשודים אנטי-מהפכניים, בנוסף ל'משוגעים' בלבד.
סקל (Scull) טוען ש"...המניפולציות וה'חסד' הדו-משמעי של טיוק ופינל..." עשויים היו להיות עדיפים על הכפייה הקשה וה"טיפולים" הפיזיים של דורות קודמים, אם כי הוא מכיר ב"...היבטים פחות נדיבים שלו ובפוטנציאל הרדום שלו ... להידרדרות לצורה מדכאת...." חלקם ביקרו את תהליך הדה-אינסטיטיוציונליזציה שהתרחש במאה ה-20 וקראו לחזרה לגישתו של פינל, כדי לא לזלזל בצרכים שעשויים להיות לאנשים חולי נפש להגנה וטיפול.