פיליפ סמין: המהנדס שהפך את אירופה לפנס
קופסת הזכוכית ברחוב דה לה לואה (Rue de la Loi) בבריסל, שבה מתכנס המועצה האירופית, מכילה בתוכה - גלויה לעין דרך מעטפתה - כלי תאורה זוהר ונפוח שכולם מכנים "הפנס". אם מביטים מקרוב בקיר החיצוני, התבנית מתגלה כמשהו מוזר יותר: מאות מסגרות חלונות מעץ אלון, שהוצלו מאתרי הריסה ברחבי אירופה, אין שתיים דומות, המשולבות בזיגוג כפול מודרני. זהו בידוד, חיץ אקוסטי ומטפורה פוליטית בעת ובעונה אחת — יבשת של חלקים שאינם תואמים המורכבים למעטפת אחת. האיש שהגה זאת החזיק בתואר בהנדסה אזרחית, תואר שני מ-MIT, דיפלומה באדריכלות ותואר דוקטור, והקדיש ארבעים שנה לחיפוש דרכים לבנייה רבה יותר עם פחות חומר.
שני הורים, שתי דיסציפלינות
פיליפ סמין (Philippe Samyn) נולד ב-1 בספטמבר 1948 וגדל בין גנט לאפנה (Afnee) עד גיל ארבע-עשרה, אז עברה המשפחה לבריסל. משק הבית היווה הכנה מדויקת באופן יוצא דופן למה שהפך להיות: אביו, אדואר סמין, היה מהנדס וממציא אוטודידקט; אמו, איזלין דלמוט, הייתה ציירת. טכנולוגיה ואמנות, חישוב וחומר, הגיעו יחד ומעולם לא הופרדו מאז בראשו.
ההשכלה הייתה בלתי פוסקת וסדרתית. תעודה בתכנות מחשבים ב-1970. דיפלומה בהנדסה אזרחית מהאוניברסיטה החופשית של בריסל ב-1971. דיפלומה בהנדסה עירונית ותואר שני במדעים בהנדסה אזרחית מ-MIT, שניהם ב-1973. לימודי ניהול לתואר שני בבית הספר לעסקים סולווה (Solvay Business School), ולאחר מכן דיפלומה באדריכלות מחבר השופטים הממלכתי הבלגי ב-1985 — מה שאומר שהוא בנה במשך עשור לפני שהיה אדריכל באופן רשמי. תואר דוקטור במדעי היישום מאוניברסיטת לייז' הגיע ב-1995.
מהנדס תחילה, אדריכל אחר כך
הוא החל בשנת 1972 כמתמחה במשרדו האדריכלי של אלבר דה דונקר בעודו עובד במשרה חלקית כמהנדס חישובים — מתכנן ומאמת באותו שולחן. הוא הפך לשותפו של דה דונקר ב-1975 ועד 1978 כבר ניהל את כל פרויקטי המשרד. באותה שנה פתח משרד משלו באקל (Uccle); בשנת 1980 ייסד את "סמין ושותפיו" (Samyn and Partners), שגדל למשרד בינלאומי הפועל בבלגיה, רוסיה, איטליה, פינלנד וסין. במהלך הקריירה שלו יצר יותר מ-686 פרויקטים, מתוכם כ-250 נבנו.
עבודותיו המוקדמות בבלגיה ביססו את הסגנון: בית בולאנז'ה (Maison Boulanger) באוהיין (1976–79), התיכון המלכותי בוואטרלו (1980–84), ולאחר מכן מרכז המחקר של Shell בלוון-לה-נב (1986–92), העבודה הגדולה שהעבירה אותו לליגה אחרת. הוא לימד בנייה בלה קאמברה (La Cambre), בפקולטה למדעי היישום של האוניברסיטה החופשית של בריסל (Vrije Universiteit Brussel), ובאוניברסיטת מונס עד 2006.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפיזיקה של בנייה בפחות
הרעיון המנחה של סמין היה שאדריכלות היא בעיה של יעילות בין ארבעה גורמים: החומר, הצורה, התפקוד והאנרגיה הנדרשת. הוא רדף אחר כך בליטרליות של מהנדס, תוך פיתוח מתודולוגיית חישוב לצמצום החומר המבני שנזקק לו מבנה ותיאוריה של "מדדי חומר" המדרגים חומרים לפי היחס בין האנרגיה הגלומה לבין העומס שהם יכולים לשאת. זוהי דרכו של פיזיקאי לשאול ממה קיר צריך להיות עשוי, ומעט מאוד אדריכלים שאלו זאת כך.
התוצאות באות לידי ביטוי בהמצאות ולא בסגנונות. הוא בנה חזיתות דו-שכבתיות במשרדי Brussimmo בין 1989 ל-1993, זמן רב לפני שהפכו לשגרה. הוא השתמש בבד מתוח מראש באופן מבני. בתחנת השירות הוטן (Houten) בהולנד (1998–99) ביצע את השימוש המבני הראשון במתכת מורחבת. הוא פיתח תריסי זכוכית מסונט לניקוי לצורך בקרת שמש, ועיצוב טורבינת רוח תוך שימוש בכבלי תמיכה מקופלים שהפחיתו את ציוד ההתקנה הנדרש. מחסן ציוד היערנות הוואלוני במארש-אן-פאמן (1992–95) ותחנות הדלק של פינה (Fina) סביב אוייה (1994–95) הם מבנים קטנים שנקראים כניסויים בדיוק בכיוון זה.
מאז 1972 הוא גם קידם תיאוריה של העיר האנכית — מגדלים צפופים המכילים "חלל נקבובי" המאפשר כניסת אלמנטים טבעיים, רחובות וכיכרות לצד התוכנית התפקודית, תשובה לגידול אוכלוסין ועיור שאותה כינה אוטופתי (utopethic). הוא הציג את הסינתזה שלו לכל המפעל ב-QuCoCoMa: מה לבנות עכשיו, איך ומדוע.
אנטארקטיקה
בשנים 2007–08 תכנן סמין את המעטפת והמבנה של תחנת הנסיכה אליזבת, שנכנסה לשירות ב-15 בפברואר 2009 על הרי נונטאק אוטשטיין בארץ המלכה מוד, רכס שבו הרוח מגיעה ל-300 קמ"ש. הצורה אווירודינמית ומעוגנת עמוק לתוך הפרמפרוסט, מסודרת על פני שני מפלסים עם תחנת המחקר למעלה וכלי רכב ושירותים למטה. היא פועלת כבסיס אפס-פליטות היחיד באנטארקטיקה, על רשת חשמל חכמה וזעירה המשלבת פאנלים סולאריים, תשע טורבינות רוח לאורך הרכס וסוללות עופרת-חומצה, ומאכלסת עד שישה-עשר מדענים. זהו המבחן הטהור ביותר ששיטתו עמדה בו: אתר שבו כל קילוגרם חייב להישלח פנימה וכל וואט מיוצר במקום.
אירופה (Europa)
בספטמבר 2005, יחד עם סטודיו ואלה פרוגטציוני (Studio Valle Progettazioni) ובורו האפולד (Buro Happold), זכה סמין בתחרות האירופית לשיכון מועצה שצמחה מעבר לבניין יוסטוס ליפסי (Justus Lipsius) לאחר ההרחבה ב-2004. הפתרון היה לקחת את בלוק A של ארמון המגורים (Residence Palace) — קומפלקס דירות יוקרה מ-1922–27 שהוסב מאוחר יותר למשרדי ממשלה, חזיתותיו מוגנות — ולהשלים את צורת ה-L שלו לריבוע עם אטריום זכוכית בצפון-מזרח. בתוך האטריום יושב הפנס, המכיל חדרי ישיבות במפלסים שונים, חדר עיתונות, מתקני הסעדה וחלל מפגש ל-250 איש. פאנלים פוטו-וולטאיים מעטרים את כל המבנה. חלונות האלון הממוחזרים נבחרו בשל ביצועים אקוסטיים ותרמיים ובשל מה שהם מסמלים: גיוון תרבותי אירופי, המבוטא על ידי שימוש חוזר באלמנטים בנייה מסורתיים של כל מדינה חברה.
מדוע פיליפ מכונה גאון
המקרה כאן קונקרטי באופן יוצא דופן, מכיוון שהטענה היא על שיטה ולא על סגנון. רוב האדריכלים המדברים על קיימות שואלים אמינות הנדסית. סמין יצר משלו: הוא יכול היה לחשב את המשקל המבני האופטימלי של הצעה, לכמת את האנרגיה הגלומה בחלופות, ולאחר מכן לתכנן את המבנה שהתקבל. תיאוריית מדדי-החומר היא תרומה אינטלקטואלית אמיתית, ושרשרת הראשוניות — מתכת מורחבת מבנית, חזיתות דו-שכבתיות מוקדמות, תריסי זכוכית מסונט, טורבינת הכבלים המקופלים — הם מה שקורה כאשר מעצב ממשיך לבחון את החשבון שלו מול בנייה אמיתית. מעמדו המוסדי משקף את הכשירות הכפולה הזו: פרס גלובל לאדריכלות בת-קיימא ב-2008, מפקד מסדר ליאופולד ב-2007, קצין בכיר במסדר הכתר ב-2016, אצולה תורשתית והתואר האישי של אביר שהוענק על ידי המלך פיליפ ב-2014, וחיי עבודה באקדמיה המלכותית למדעים, ספרות ואמנויות יפות של בלגיה, שאליה הצטרף כחבר תואם ב-1992.
הגבולות הכנים. סמין הוא דמות בלגית חשובה עם בניין אחד מפורסם בינלאומית, לא שם מוכר בכל בית באדריכלות עולמית; הוא מעולם לא לקח את פרס פריצקר ומעולם לא היה באמת בשיחה הזו. מבקרי בניין אירופה (Europa) מצאו את הפנס יותר מסוגנן ממה שהרטוריקה ההנדסית הייתה מציעה, וחזית החלונות הממוחזרים היא סמליות לא פחות מאשר פיזיקה. ופרקטיקה עם 686 פרויקטים ו-250 מבנים כוללת בהכרח הרבה דברים שהם כשירים ולא יוצאי דופן. המילה מתאימה לשיטה — קפדנית, מכומתת, יצירתית ללא סוף לגבי חומר — יותר מאשר לכל צללית אחת.
מורשת
הוא העביר את ניהול המשרד ב-30 ביוני 2020 לאוסה דקורט (Åsa Decorte) וגיסלן אנדרה (Ghislain André), תוך שמירה רק על התפקיד שעניין אותו, מעצב ראשי, והמשיך לעבוד עד מותו ב-24 במאי 2026 בגיל שבעים ושבע. מטה Positec בסוז'ו, שהושלם ב-2019 ומכונה "מכונת השמש", היה בין האחרונים שלו. הטיעון המתמשך שלו פשוט מכל בנייניו: שכמות החומר שמבנה דורש היא שאלה מוסרית, וכי מישהו צריך לעשות את החשבון.