נטלי זימון דייוויס
נטלי זימון דייוויס (Natalie Zemon Davis), CC (8 בנובמבר 1928 – 21 באוקטובר 2023) הייתה היסטוריונית אמריקאית-קנדית של העת החדשה המוקדמת. היא כיהנה כפרופסור להיסטוריה על שם הנרי צ'ארלס לי באוניברסיטת פרינסטון. עבודתה התמקדה במקור בצרפת, אך בהמשך התרחבה לכלול חלקים אחרים של אירופה, צפון אמריקה והקריביים. לדוגמה, ספרה, "מסעות התכסיסן" (Trickster Travels, 2006), בוחן את איטליה, ספרד, מרוקו וחלקים אחרים של צפון אפריקה ומערב אפריקה דרך נקודת מבטו של הגיאוגרף החלוצי ליאו אפריקנוס. (עד שנת 2023, הטקסט הופיע בשישה תרגומים.) כל ספריה של דייוויס תורגמו לשפות אחרות: עשרים ושניים תרגומים עבור "שובו של מרטן גר". היא הייתה האישה השנייה שכיהנה כנשיאת האגודה ההיסטורית האמריקאית (הראשונה, נלי נילסון, כיהנה ב-1943).
דייוויס זכתה בפרס הולברג הבינלאומי ובמדליה הלאומית למדעי הרוח וזכתה לתואר עמיתת מסדר קנדה.
חיים
נטלי זימון דייוויס (לבית זימון) נולדה בדטרויט, מישיגן, ב-8 בנובמבר 1928, למשפחה יהודית ממעמד הביניים ממוצא מזרח-אירופי. אמה עבדה כעקרת בית ואביה עבד בסחר בטקסטיל. היא ייחסה את דרכה האינטלקטואלית למורשתה היהודית, על אף שעבודתה לא התמקדה בנושאים יהודיים. דייוויס למדה בבית הספר קרנברוק קינגסווד ובהמשך רכשה השכלה בסמית' קולג', רדקליף קולג', אוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת מישיגן, שבה קיבלה את הדוקטורט שלה בשנת 1959. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בדת ומעמד בקרב המדפיסים בליון במאה ה-16. ב-1948, היא פגשה ונישאה למתמטיקאי והפעיל צ'נדלר דייוויס (1926–2022). נטלי החלה להיות מעורבת בפוליטיקה מהשמאל במהלך לימודיה בסמית' קולג', והזוג נתקל בקשיים בארצות הברית בתקופת הבהלה האדומה. צ'נדלר דייוויס איבד את משרתו האקדמית במישיגן, ובשנות ה-60 עבר הזוג לקנדה עם שלושת ילדיהם.
נטלי זימון דייוויס לימדה לאחר מכן באוניברסיטת בראון, אוניברסיטת טורונטו, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ומ-1978 ועד פרישתה ב-1996, באוניברסיטת פרינסטון, שם הפכה לפרופסור להיסטוריה על שם הנרי צ'ארלס לי ומנהלת המרכז ללימודים היסטוריים על שם שלבי קאלום דייוויס. בנוסף לקורסים בהיסטוריה של צרפת בעת החדשה המוקדמת, היא לימדה ולימדה במשותף קורסים בהיסטוריה ואנתרופולוגיה, היסטוריה חברתית יהודית בעת החדשה המוקדמת, והיסטוריה וקולנוע. היא הייתה גם דמות חשובה בחקר ההיסטוריה של נשים ומגדר – וייסדה, יחד עם ג'יל קר קונוויי, קורס בנושא זה ב-1971 באוניברסיטת טורונטו (אחד הקורסים הראשונים מסוגו בצפון אמריקה).
לאחר פרישתה, היא התגוררה בטורונטו, שם הייתה פרופסור מן החוץ להיסטוריה ואנתרופולוגיה ופרופסור ללימודי ימי הביניים באוניברסיטת טורונטו. היא נפטרה מסרטן בביתה בטורונטו ב-21 באוקטובר 2023, בגיל 94.
תחומי מחקר
תחומי העניין העיקריים של נטלי דייוויס היו בהיסטוריה החברתית והתרבותית של אירופה בעת החדשה המוקדמת, במיוחד צרפת, והם התמקדו ביחידים ובקבוצות חברתיות שהוזנחו בעבר על ידי היסטוריונים. היא עשתה שימוש במקורות רבים כגון תיעוד משפטי, מחזות, רישומי נוטריונים, רשימות מס, ספרים ועלונים מודפסים מוקדמים, אוטוביוגרפיות וסיפורי עם. היא הייתה תומכת בהיסטוריה רב-תחומית, המשלבת היסטוריה עם דיסציפלינות כגון אנתרופולוגיה, אתנוגרפיה ותיאוריה ספרותית. בספרה "חברה ותרבות בצרפת של העת החדשה המוקדמת" (1975), היא חקרה את חייהם של אומנים ואיכרים: יחסם לרפורמציה הפרוטסטנטית, הקרנבלים שלהם, התקוממויות ואלימות דתית, והשפעת הדפוס על דרכי חשיבתם.
בספרה המוכר ביותר לציבור, "שובו של מרטן גר" (1983), היא עקבה אחר מקרה מפורסם של מתחזה מהמאה ה-16 בכפר בפירנאים כדי לבחון כיצד איכרים תפסו זהות אישית. לעיתים קרובות מושווה הספר למיקרו-היסטוריה של קרלו גינזבורג, "הגבינה והתולעים", על הטוחן הרדיקלי מנוקיו; ספרה של דייוויס צמח מתוך ניסיונה כיועצת היסטורית לסרטו של דניאל וין "שובו של מרטן גר". ספרה הופיע לראשונה בצרפתית ב-1982 במקביל להקרנת הבכורה של הסרט. הפייננשל טיימס תיאר את זימון דייוויס כ"חלוצת המיקרו-היסטוריה".
התעניינותה של דייוויס בסיפור סיפורים נמשכה בספרה "בדיון בארכיונים: סיפורי חנינה ומספריהם בצרפת של המאה ה-16" (1987), מחקר על הסיפורים שאנשים מכל המעמדות סיפרו למלך כדי לקבל חנינה על רצח בימים שטרם היה ניתן לטעון להריגה. ב"נשים בשוליים" (1995), היא בחנה את הדיווחים האוטוביוגרפיים של שלוש נשים מהמאה ה-17 – הסוחרת היהודייה גליקל מהמלין, הנזירה הקתולית מארי דה ל'אינקרנסיון, שהגיעה לצרפת החדשה, והאנטומולוגית-אמנית הפרוטסטנטית מריה סיבילה מריאן – ודנה בתפקיד הדת בחייהן.
ספרה על "המתנה בצרפת של המאה השש-עשרה" (2000) הוא בו זמנית תיאור של מתנות ושחדים במאה ה-16 ודיון בשיטת חליפין בת-קיימא השונה מהשוק. ב"מסעות התכסיסן" (2006), היא מתארת כיצד המוסלמי הצפון-אפריקאי מהמאה ה-16 "ליאו אפריקנוס" (חסן אל-וזאן) הצליח לחיות כנוצרי באיטליה לאחר שנחטף על ידי שודדי ים נוצרים, ורואה בכתביו דוגמה ל"אפשרות של תקשורת וסקרנות בעולם המחולק על ידי אלימות". ב-2017, היא שימשה כיועצת היסטורית למחזה החדש של ואג'די מועווד "Tous des Oiseaux" שהוצג בבכורה בפריז בתיאטרון לה קולין. העלילה מתרחשת בניו יורק ובירושלים של ימינו, והמחזה עוקב אחר משפחה גרמנית/ישראלית הקרועה מקונפליקט כאשר הבן הגנטיקאי רוצה להינשא לאישה ערבייה-אמריקאית העושה את עבודת הדוקטורט שלה על חסן אל-וזאן/ליאו אפריקנוס, נושא ספרה של דייוויס "מסעות התכסיסן". ספרה (הבלתי גמור), "היסטוריות שזורות" על סורינאם של המאה ה-18, חוקר רשתות של תקשורת והתאגדות בקרב משפחות, עבדים ובני חורין כאחד, במטעים של מתיישבים נוצרים ויהודים.
כתביה ההיסטוריים של דייוויס נקטו לעיתים השערות באמצעות שימוש בראיות אנלוגיות ושילוב מילים כמו "אולי" וביטויים כגון "ייתכן שהיא חשבה". חלק ממבקרי עבודתה מוצאים זאת בעייתי וחושבים שפרקטיקה זו מאיימת על הבסיס האמפירי של מקצוע ההיסטוריון. תשובתה של דייוויס לכך מופיעה במאמרה מ-1992 "סיפורים והרעב לדעת", שבו היא טוענת הן בעד תפקיד הפרשנות של היסטוריונים והן בעד חתירתם החיונית לראיות על העבר: שניהם חייבים להיות נוכחים ומוכרים כדי למנוע מאנשים לטעון שיש להם אחיזה מוחלטת ב"אמת". היא פתחה את "נשים בשוליים" בדיאלוג דמיוני, שבו שלוש גיבורותיה נוזפות בה על גישתה ועל כך שהציבה אותן באותו ספר. ב"עבדים על המסך" (2000), דייוויס טוענת שסרטים עלילתיים יכולים לספק דרך רבת ערך לספר על העבר, מה שהיא מכנה "ניסויי מחשבה", אך רק כל עוד הם מקושרים לראיות היסטוריות כלליות.
פרסים והכרה
- 2000: פרס אבי וארבורג למדעי הרוח, מטעם העיר המבורג.
- ב-2010, פרס הולברג הבינלאומי, בשווי 4.5 מיליון קרונות נורווגיות (~700,000 דולר ארה"ב), על גישתה הנרטיבית לתחום ההיסטוריה. בנימוקי הפרס היא תוארה כ"אחת ההיסטוריוניות היצירתיות ביותר הכותבות כיום" אשר העניקה השראה לדורות צעירים של היסטוריונים וקידמה "הפריה הדדית בין דיסציפלינות". בנימוקים נאמר שהנרטיב המשכנע שלה "מראה כיצד אירועים מסוימים יכולים להיות מסופרים ומנותחים כדי לחשוף מגמות היסטוריות עמוקות יותר ודפוסי חשיבה ופעולה בסיסיים".
- בשנת 2011, דייוויס נבחרה לחברה באגודה הפילוסופית האמריקאית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →- ב-29 ביוני 2012, דייוויס מונתה לעמיתה במסדר קנדה, הדרגה הגבוהה ביותר במסדר. היא קיבלה רשמית את אות מסדר קנדה מהמושל הכללי דייוויד ג'ונסטון במהלך טקס השקעה ברידו הול ב-28 בספטמבר 2012.
- היא קיבלה את הגרסה הקנדית של מדליית יובל היהלום של המלכה אליזבת השנייה בשנת 2012.
- ב-10 ביולי 2013, דייוויס זכתה במדליה הלאומית למדעי הרוח לשנת 2012 מידי הנשיא ברק אובמה על "תובנותיה בחקר ההיסטוריה ורהיטותה המדויקת בהבאת העבר אל מוקד העניינים."
- בנובמבר 1990, התקיים באוניברסיטת בוסטון סימפוזיון לכבוד דייוויס: "דיאלוגים עם העבר". הליכי הוועידה שימשו גם כספר יובל (Festschrift) לחגיגת פועלה של פרופסור דייוויס כמחברת וכמורה.
נטלי זימון דייוויס קיבלה תארים לשם כבוד מאוניברסיטאות רבות ברחבי העולם, כולל סמית' קולג', אוניברסיטת נורת'ווסטרן, אוניברסיטת וסליאן, אוניברסיטת רוצ'סטר, אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, ויליאמס קולג', אוניברסיטת טאפטס, אוניברסיטת טורונטו, אוניברסיטת פנסילבניה, אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת אדינבורו, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת קונקורדיה, אמהרסט קולג', אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת סנט אנדרוז, אוניברסיטת מאונט סנט וינסנט ואוניברסיטת וסטרן.
עבודות
- "טקסי אלימות: מהומות דתיות בצרפת של המאה השש-עשרה", Past & Present, כרך 59 (מאי 1973): עמ' 51–91.
- חברה ותרבות בצרפת של העת החדשה המוקדמת: שמונה מאמרים, הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 1975.
- "'היסטוריית נשים' במעבר: המקרה האירופי", Feminist Studies, כרך 3, מס' 3 (אביב-קיץ 1976): עמ' 83–103.
- "מעבר לשוק: ספרים כמתנות בצרפת של המאה השש-עשרה", Transactions of the Royal Historical Society, כרך 33 (1983): עמ' 69–88.
- שובו של מרטן גר, קיימברידג', מסצ'וסטס: הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1983.
- נשים וחברה בראשית העת החדשה (Frauen und Gesellschaft am Beginn der Neuzeit), ברלין: ואגנבאך, 1986.
- בדיון בארכיונים: סיפורי חנינה ומספריהם בצרפת של המאה השש-עשרה, הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 1987.
- "מגדר באקדמיה: נשים ולמידה מאפלטון ועד פרינסטון: תערוכה החוגגת 20 שנה לחינוך משותף לתואר ראשון באוניברסיטת פרינסטון" / אורגנה על ידי נטלי זימון דייוויס ... [ואחרים]: ספריית אוניברסיטת פרינסטון, 1990.
- "סיפורים והרעב לדעת", Yale Journal of Criticism, כרך 5, מס' 2 (אביב 1992): עמ' 159–163.
- פרדוקסים של הרנסאנס והנאורות, עריכה משותפת עם ארלט פארז', קיימברידג', מסצ'וסטס: בלנאפ פרס, 1993. כרך III של "היסטוריה של נשים במערב". [פורסם במקור באיטלקית ב-1991.]
- נשים בשוליים: שלושה חייהן של נשים מהמאה השבע-עשרה, קיימברידג', מסצ'וסטס: הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1995.
- חיים של למידה: הרצאת צ'ארלס הומר האסקינס לשנת 1997, ניו יורק: המועצה האמריקאית לחברות מלומדות, 1997.
- "דת וקפיטליזם שוב? תרבות סוחרים יהודים במאה השבע-עשרה", מתוך Representations, מס' 59 (קיץ 1997): עמ' 56–84.
- יצירה מחדש של מתחזים: ממרטן גר ועד סומרסבי, אגאם, סארי, בריטניה: יחידת הפרסומים של רויאל הולוויי, 1997.
- המתנה בצרפת של המאה השש-עשרה, הוצאת אוניברסיטת ויסקונסין, 2000.
- עבדים על המסך: סרט וחזון היסטורי, קיימברידג', מסצ'וסטס: הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 2002.
- מסעות התכסיסן: מוסלמי מהמאה השש-עשרה בין עולמות, ניו יורק: היל וונג, 2006.
- ליאו אפריקנוס מגלה את הקומדיה: תיאטרון ושירה לאורך הים התיכון. טורונטו: המרכז ללימודי הרנסאנס והרפורמציה, 2021.
- הקשבה לשפות העם: לזר סנאנו על רומנית, יידיש וצרפתית. בודפשט: הוצאת אוניברסיטת מרכז אירופה, 2022.