ננטלי הינדראס: הרסיטל שאף אחד אחר לא תכנן
ב-1971, נטלי הינדראס עלתה לבמת תזמורת פילדלפיה כסולנית מנויים — ראשונה בתולדות המוזיקאים השחורים באותה תזמורת, ואבן דרך שדרשה ממנה כמעט ארבעה עשורים של נגינה כדי להגיע אליה. זמן רב לפני אותו לילה, היא כבר החליטה שרפרטואר הפסנתר האמריקאי אינו שלם, ובילתה קריירה בניסיון לתקן זאת הקלטה אחת ורסיטל אחד בכל פעם.
בית הבנוי משני סוגי פסנתר
הינדראס נולדה כנטלי ליאוטה הנדרסון ב-15 ביוני 1927 באוברלין, אוהיו, לבית שבו המסורות הקלאסיות והעממיות של הפסנתר האמריקאי ישבו זה לצד זה, ושבו המוזיקה הלכה אחורה דורות: סבא-רבא שלה עבד כמנצח ומורה בקרוליינה הדרומית. אביה, אברם, ערך סיבוב הופעות באירופה כפסנתרן ג'אז ומנצח; אמה, ליאוטה פלמר הנדרסון, הייתה פסנתרנית בעלת הכשרה קלאסית שלימדה במכון למוזיקה של קליבלנד. נטלי החלה לנגן בגיל שלוש, נתנה את הרסיטל המלא הראשון שלה בגיל שמונה, וערכה את הופעת הבכורה התזמורתית שלה בגיל שתים עשרה, ב-1939, עם סימפונית הנשים של קליבלנד. ב-1945 השלימה תואר ראשון במוזיקה מקונסרבטוריון אוברלין — הבוגרת הצעירה ביותר שלו עד לאותה נקודה — לפני שהמשיכה את הכשרתה בג'וליארד אצל אולגה סמרוף ובקונסרבטוריון של פילדלפיה אצל אדוארד שטואורמן, תלמידו של ארנולד שנברג. לאורך הדרך היא שינתה את שמה המקצועי להינדראס. בהמשך נישאה לליונל מונגאס, ולזוג נולדה בת, מישל.
בניית קריירה לאומית
הינדראס ערכה את הופעת הבכורה שלה בניו יורק בטאון הול ב-1954 לביקורות חזקות, ולאורך אמצע שנות ה-50 החזיקה בחוזה של NBC שהציב אותה מול קהלי רדיו וטלוויזיה ארציים לרסיטלים ותוכניות מגוונות — במה נדירה למוזיקאי קלאסי שחור באותה תקופה. היא המשיכה להופיע כסולנית עם תזמורות פילדלפיה, ניו יורק, קליבלנד, שיקגו, דאלאס, אטלנטה, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו וטורונטו, וערכה סיבובי הופעות באירופה, אסיה, אפריקה ואיי הודו המערבית, כולל סיורים תרבותיים בחסות מחלקת המדינה של ארה"ב. ה-San Francisco Chronicle כינה אותה "אחת הפסנתרניות הגדולות של עידן שלנו", ומבקר של Saturday Review, שכתב על ביצועה את קונצ'רטו לפסנתר מס' 1 של גינסטרה, אמר כי הוא "האיר באור בהיר על המגנטיות והשירה של היצירה", והוסיף כי "הבראבו שהגיעו אחר כך נורו בצדק". הופעת הבכורה שלה ב-1971 בתזמורת פילדלפיה, כסולנית מנויים ראשית, הפכה אותה לאחת המוזיקאיות השחורות הראשונות — ואחת הנשים השחורות הראשונות — שהחזיקו בתפקיד זה עם תזמורת אמריקאית גדולה.
שחזור רפרטואר חסר
הפרויקט המקצועי המתמשך ביותר של הינדראס היה ארכיוני לא פחות מבחינה ביצועית: היא חקרה, דגלה והקליטה את יצירות הפסנתר של מלחינים שחורים אמריקאים שהודרו ביעילות מרפרטואר הקונצרטים הסטנדרטי, ביניהם ר. נתניאל דט, ויליאם גראנט סטיל וג'ורג' ווקר. ב-1971 הוציאה את הופעת הבכורה ההקלטתית שלה, Natalie Hinderas Plays Music by Black Composers, בלייבל דסטו — באותה שנה של פריצת הדרך שלה בתזמורת פילדלפיה — והיא העניקה למאזינים גישה לגוף עבודה שלייבלים גדולים וסולנים בסיבובי הופעות התעלמו ממנו במידה רבה. המבקר לסלי גרבר, שסקיר הקלטות של מוזיקת פסנתר של מלחינים שחורים מאת מבצעים רבים, ציין אותה לטובה: "היא זו שיצרה את הרושם החיובי היסודי ביותר עליי." הפרויקט לא היה שולי לקריירה שלה; הוא הפך לחלק ממנה המגדיר אותה, שנערך ברגע שבו תכנות רסיטל שלם של מוזיקת מלחינים שחורים היה בעצמו סיכון מקצועי. היא תיאר את מטרתה הרחבה יותר בהוראה ובביצוע במונחים אישיים בבירור, ברצונה שקהלים צעירים יבינו מוזיקה כ-"הצהרה על חייו של אדם, ממש ביטוי של מה שהם חיים."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוראה
במשך קרוב לשני עשורים החזיקה הינדראס במשרת פרופסור בקולג' למוזיקה ע"ש אסטר בוייר של אוניברסיטת טמפל, והיא לימדה גם באוניברסיטת הווארד, שם תלמידיה כללו את החוקרת והמבצעת פרל ויליאמס-ג'ונס. בנוסף, היא חנכה סטודנטים מיעוטים דרך בית הספר למוזיקה סטלמנט בפילדלפיה. עמיתים ותלמידים זכרו אותה כמורה קפדנית אך נדיבה, כזו שהתייחסה לקפדנות טכנית ולתמיכה ברפרטואר כחלקים בלתי נפרדים של אותה שליחות.
כבוד
הינדראס קיבלה את פרס ליוונטריט, מלגת ויטני, מלגת מרתה ביירד רוקפלר, פרס רוזנוולד, מענק פולברייט ופרס המושל של פנסילבניה לאמנויות במהלך הקריירה שלה, לצד תואר דוקטור כבוד ממכללת סוורמור. מאוחר יותר היא הוכנסה לשדרת התהילה של ברית המוזיקה של פילדלפיה, כבוד המשלב אותה בהיסטוריה המוזיקלית הרחבה יותר של העיר לצד התלמידים שהכשירה בטמפל.
מוות
הינדראס מתה מסרטן ב-22 ביולי 1987 בפילדלפיה, בגיל שישים. מותה הגיע בעיצומה של קריירה שמעולם הפסיקה להתרחב בהיקפה — היא עדיין הופיעה, הקליטה ולימדה בשנים שקדמו מיד למחלתה.
מדוע נטלי מכונה גאון
הטענה לקרוא להינדראס גאון נשענת פחות על הישג טכני מסנוור כלשהו — למרות שמבקרים שיבחו בעקביות את הדיוק ועומק הפרשנות של נגינתה — מאשר על סוג נדיר יותר של הישג אינטלקטואלי במוזיקה קלאסית: השחזור והלגיטימציה של רפרטואר מוחרג שלם באמצעות שנים של מחקר עצמאי, תמלול ותמיכה. זו הייתה עבודה מחקרית לא פחות מעבודה פסנתרנית, שדרשה ממנה לאתר ציונים, להעריך את ערכם המוזיקלי מול קנון קונצרטים סטנדרטי שלא עשה להם מקום מעולם, ואז להוכיח את הערך הזה באמצעות ביצוע מול קהלים ומבקרים ספקניים. מבקרי עידן שלה הגיעו בתדירות גבוהה יותר ל"גדולה" ו"מבריקה" מאשר ל"גאון" במיוחד, והתיעוד הכן אינו טוען שהיא שינתה מחדש את טכניקת הפסנתר או את ההלחנה עצמה — מתנת הליבה שלה הייתה סמכות פרשנית בשילוב עם תובנה מתמשכת, כמעט אוצרותית, לגבי אילו יצירות מוזנחות זכו לשמיעה. זוהי צורת אינטליגנציה אמיתית ולא שגרתית, אך היא קרובה יותר למלגות דרך ביצוע מאשר לסוג של מקוריות יצירתית יחידה שהמילה "גאון" מסמלת לרוב, ויש לתאר אותה כך במקום להיות מנופחת.
מורשת
ההקלטות של הינדראס של מלחיני פסנתר שחורים אמריקאים נותרו, עשורים לאחר מכן, בין נקודות ההתייחסות העיקריות עבור מבצעים וחוקרים המנסים לשחזר את הרפרטואר המוזנח הזה, והופעתה ב-1971 בתזמורת פילדלפיה עומדת כאחד הסימנים המוחשיים לאינטגרציה בתכנות תזמורתי אמריקאי גדול. כניסתה לשדרת התהילה בפילדלפיה, העיר שבה לימדה במשך רוב הקריירה שלה, משאירה את שמה צמוד למוסד שעזרה לעצב מבפנים.