מילטון פרידמן

מילטון פרידמן (Milton Friedman)

מילטון פרידמן (/ˈfriːdmən/‏; 31 ביולי 1912 – 16 בנובמבר 2006) היה כלכלן וסטטיסטיקאי אמריקאי שזכה בפרס נובל לכלכלה לשנת 1976 על מחקריו בתחום ניתוח הצריכה, ההיסטוריה והתאוריה המוניטרית ומורכבותה של מדיניות הייצוב. יחד עם ג'ורג' סטיגלר (George Stigler), פרידמן נמנה עם המנהיגים האינטלקטואליים של אסכולת שיקגו בכלכלה, אסכולה נאו-קלאסית של חשיבה כלכלית המזוהה עם הסגל באוניברסיטת שיקגו שדחתה את הקיינסיאניזם לטובת המוניטריזם בטרם העבירה את מוקד העניין שלה למאקרו-כלכלה הקלאסית החדשה באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20. כמה סטודנטים, מרצים צעירים ואנשי אקדמיה שגויסו או הונחו על ידי פרידמן בשיקגו הפכו לימים לכלכלנים מובילים, בהם חתני פרס נובל גרי בקר (Gary Becker;‏ 1992), רוברט פוגל (Robert Fogel;‏ 1993) ורוברט לוקאס הבן (Robert Lucas Jr.;‏ 1995).

קריאות התגר של פרידמן נגד מה שכינה "התאוריה הקיינסיאנית הנאיבית" החלו בפרשנותו לצריכה, העוקבת אחר האופן שבו צרכנים מוציאים כסף. הוא הציג את השערת ההכנסה הקבועה, תאוריה שלימים הפכה לחלק מהזרם המרכזי בכלכלה, והיה בין הראשונים שהפיצו את תאוריית החלקת הצריכה. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 הפך לדובר המרכזי שהתנגד הן למדיניות ממשלתית וכלכלית מרקסיסטית והן לקיינסיאנית, ותיאר את גישתו (לצד הזרם המרכזי בכלכלה) כשימוש ב"שפה ובמנגנון קיינסיאניים" תוך דחיית מסקנותיהם הראשוניות. הוא העלה תאוריה שלפיה קיים שיעור אבטלה טבעי וטען כי אבטלה מתחת לשיעור זה תגרום להאצת האינפלציה. הוא טען כי עקומת פיליפס היא בטווח הארוך אנכית ב"שיעור הטבעי" וחזה את מה שייוודע לימים כסטגפלציה. פרידמן קידם השקפה מאקרו-כלכלית הידועה כמוניטריזם, וטען כי הרחבה יציבה וקטנה של היצע הכסף היא המדיניות המועדפת, בהשוואה לשינויים מהירים ובלתי צפויים. רעיונותיו בנוגע למדיניות מוניטרית, מיסוי, הפרטה ודה-רגולציה השפיעו על מדיניות ממשלתית, במיוחד במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20. התאוריה המוניטרית שלו השפיעה על המדיניות המוניטרית של הפדרל ריזרב בתגובה למשבר הפיננסי של 2008.

לאחר פרישתו מאוניברסיטת שיקגו ב-1977, והפיכתו לפרופסור אמריטוס לכלכלה ב-1983, שימש פרידמן יועץ לנשיא ארצות הברית הרפובליקני רונלד רייגן (Ronald Reagan) ולראש ממשלת בריטניה השמרנית מרגרט תאצ'ר (Margaret Thatcher). הפילוסופיה הפוליטית שלו פיארה את מעלותיה של מערכת כלכלית של שוק חופשי עם התערבות ממשלתית מינימלית בנושאים חברתיים. בספרו מ-1962, Capitalism and Freedom, דגל פרידמן במדיניות כגון צבא התנדבותי, שערי חליפין ניידים בחופשיות, ביטול רישיונות רפואיים, מס הכנסה שלילי, שוברי חינוך, והתנגדות למלחמה בסמים לצד תמיכה במדיניות של ליברליזציה של סמים. תמיכתו בבחירה בחינוך הובילה אותו לייסד את קרן פרידמן לבחירה בחינוך (Friedman Foundation for Educational Choice), שלימים שונה שמה ל-EdChoice.

עבודותיו של פרידמן מכסות קשת רחבה של נושאים כלכליים וסוגיות של מדיניות ציבורית. לספריו ולמאמריו הייתה השפעה עולמית, כולל במדינות קומוניסטיות לשעבר. סקר שנערך ב-2011 בקרב כלכלנים בהזמנת ה-EJW דירג את פרידמן ככלכלן השני בפופולריות שלו במאה ה-20, אחרי ג'ון מיינרד קיינס (John Maynard Keynes) בלבד. עם מותו תיאר אותו כתב העת The Economist כ"כלכלן המשפיע ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20... וייתכן שאף בכולה".

ראשית חייו

פרידמן נולד בברוקלין, ניו יורק, ב-31 ביולי 1912. הוריו, שרה אתל (לבית לנדאו) וינה שאול פרידמן, היו מהגרים יהודים ממעמד הפועלים מברגסס שברוסיה הקרפטית, ממלכת הונגריה (כיום ברהובה שבאוקראינה). הם היגרו לארצות הברית בראשית שנות העשרה לחייהם. שניהם עבדו כסוחרי טקסטיל וסדקית. מילטון היה הצעיר מבין ארבעה ילדים ובנם היחיד. זמן קצר לאחר לידתו עברה המשפחה לראווי שבניו ג'רזי. אביו של פרידמן נפטר במהלך שנתו האחרונה של פרידמן בתיכון, והותיר את פרידמן ואת שתי אחיותיו הגדולות לטפל באמם.

בראשית שנות העשרה לחייו נפצע פרידמן בתאונת דרכים, שהותירה צלקת בשפתו העליונה. כתלמיד מוכשר וקורא נלהב, סיים פרידמן את לימודיו בתיכון ראווי בשנת 1928, זמן קצר לפני יום הולדתו ה-16. הוא היה הראשון במשפחתו שלמד באוניברסיטה. פרידמן זכה במלגה תחרותית לאוניברסיטת ראטגרס (Rutgers University) וסיים את לימודיו שם בשנת 1932.

פרידמן התכוון תחילה להפוך לאקטואר או למתמטיקאי, אולם מצב הכלכלה, שהייתה באותה תקופה בשפל, שכנע אותו להפוך לכלכלן. הוצעו לו שתי מלגות ללימודים מתקדמים, האחת במתמטיקה באוניברסיטת בראון (Brown University) והשנייה בכלכלה באוניברסיטת שיקגו. פרידמן בחר בשנייה, וקיבל תואר מוסמך אוניברסיטה בשנת 1933. הוא הושפע עמוקות מג'ייקוב וינר (Jacob Viner), פרנק נייט (Frank Knight) והנרי סיימונס (Henry Simons). פרידמן פגש את אשתו לעתיד, הכלכלנית רוז דירקטור (Rose Director), בעת שהותו באוניברסיטת שיקגו.

במהלך שנת הלימודים 1933–1934 קיבל מלגת מחקר באוניברסיטת קולומביה (Columbia University), שם למד סטטיסטיקה עם הסטטיסטיקאי והכלכלן הרולד הוטלינג (Harold Hotelling). הוא שב לשיקגו לשנת הלימודים 1934–1935, ועבד כעוזר מחקר של הנרי שולץ (Henry Schultz), שעבד באותה עת על Theory and Measurement of Demand.

במהלך שנת הלימודים 1934–1935 יצר פרידמן קשרי חברות לכל החיים עם ג'ורג' סטיגלר ועם ו' אלן ואליס (W. Allen Wallis), שניהם לימדו לימים יחד עם פרידמן באוניברסיטת שיקגו. פרידמן הושפע גם משני חברים לכל החיים, ארתור ברנס (Arthur Burns) והומר ג'ונסון (Homer Johnson). הם עזרו לפרידמן להבין טוב יותר את עומק החשיבה הכלכלית.

שירות ציבורי

פרידמן לא הצליח למצוא משרה אקדמית, ולכן בשנת 1935 נסע בעקבות חברו ו' אלן ואליס לוושינגטון די. סי., שם הניו דיל של פרנקלין ד' רוזוולט (Franklin D. Roosevelt) היווה "גלגל הצלה" עבור כלכלנים צעירים רבים. בשלב זה אמר פרידמן כי הוא ואשתו "ראו בתוכניות ליצירת מקומות עבודה כגון ה-WPA, ה-CCC וה-PWA מענה הולם למצב הקריטי", אך לא ב"אמצעי קביעת המחירים והשכר של מנהל ההבראה הלאומי ומנהל ההתאמה החקלאית". בהטרמה לרעיונותיו המאוחרים יותר, הוא האמין כי פיקוח על מחירים משבש מנגנון איתות חיוני שמסייע להשתמש במשאבים במקום שבו הם בעלי הערך הגבוה ביותר. ואכן, פרידמן הגיע מאוחר יותר למסקנה שכל התערבות ממשלתית הקשורה לניו דיל הייתה "התרופה הלא נכונה למחלה הלא נכונה", וטען כי האשמה מוטלת על הפדרל ריזרב, וכי היה עליו להרחיב את היצע הכסף בתגובה למה שתיאר לימים ב-A Monetary History of the United States כ"ההתכווצות הגדולה". מאוחר יותר כתבו פרידמן ועמיתתו אנה שוורץ (Anna Schwartz) את A Monetary History of the United States, 1867–1960, שבו טענו כי השפל הגדול נגרם כתוצאה מהתכווצות מוניטרית חמורה עקב משברים בנקאיים ומדיניות כושלת מצד הפדרל ריזרב. רוברט ג'יי שילר (Robert J. Shiller) מתאר את הספר כ"תיאור המשפיע ביותר" של השפל הגדול. במהלך שנת 1935 החל לעבוד במועצה הלאומית לתכנון משאבים, שעבדה באותה עת על סקר תקציבי צרכנים רחב היקף. רעיונות מפרויקט זה הפכו לימים לחלק מספרו Theory of the Consumption Function, ספר שתיאר לראשונה את החלקת הצריכה ואת השערת ההכנסה הקבועה. פרידמן החל לעבוד בלשכה הלאומית למחקר כלכלי בסתיו 1937 כדי לסייע לסיימון קוזנץ (Simon Kuznets) בעבודתו על הכנסה מקצועית. עבודה זו הניבה את פרסומם המשותף Incomes from Independent Professional Practice, אשר הציג את המושגים של הכנסה קבועה והכנסה ארעית, מרכיב מרכזי בהשערת ההכנסה הקבועה שפרידמן פיתח בפירוט רב יותר בשנות ה-50 של המאה ה-20. הספר מעלה את ההשערה כי רישוי מקצועי מגביל באופן מלאכותי את היצע השירותים ומעלה את המחירים.

הספר Incomes from Independent Professional Practice נותר שנוי במחלוקת עזה בקהילה הכלכלית בשל השערתו של פרידמן כי חסמי כניסה, שהופעלו ונאכפו על ידי ההסתדרות הרפואית האמריקאית, הובילו לשכר גבוה מהממוצע עבור רופאים, בהשוואה לקבוצות מקצועיות אחרות. חסמי כניסה הם עלות קבועה שיש לשאת בה ללא תלות בגורמים חיצוניים כגון ניסיון בעבודה או גורמים אחרים של הון אנושי.

במהלך שנת 1940 מונה פרידמן לפרופסור חבר להוראת כלכלה באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון (University of Wisconsin–Madison), אך נתקל באנטישמיות במחלקה לכלכלה ושב לשירות הממשלתי. בין השנים 1941 ל-1943 עבד פרידמן על מדיניות מס לתקופת מלחמה עבור הממשל הפדרלי, כיועץ לבכירים במחלקת האוצר של ארצות הברית. כדובר האוצר במהלך שנת 1942, הוא דגל במדיניות מיסוי קיינסיאנית. הוא סייע בהמצאת מערכת ניכוי המס במקור משכר, שכן הממשל הפדרלי נזקק לכסף כדי לממן את המלחמה. מאוחר יותר אמר: "אין לי שום התנצלות על כך, אבל באמת הלוואי שלא היינו מוצאים זאת הכרחי והלוואי שהייתה דרך כלשהי לבטל את הניכוי במקור כעת". בזיכרונותיהם המשותפים של מילטון ורוז פרידמן, הוא כתב: "רוז נזפה בי שוב ושוב לאורך השנים על התפקיד שמילאתי באפשור הממשלה המנופחת הנוכחית ששנינו מבקרים בחריפות כה רבה".

קריירה אקדמית

### שנים ראשונות

בשנת 1940 קיבל פרידמן משרה באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, אך עזב בשל חילוקי דעות עם הסגל בנוגע למעורבות ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. פרידמן האמין כי על ארצות הברית להצטרף למלחמה. בשנת 1943 הצטרף פרידמן לחטיבת מחקר המלחמה באוניברסיטת קולומביה (בראשות ו' אלן ואליס והרולד הוטלינג), שם בילה את שארית מלחמת העולם השנייה בעבודה כסטטיסטיקאי מתמטי, כשהוא מתמקד בבעיות של תכנון נשק, טקטיקות צבאיות וניסויים מטלורגיים. הוא היה חבר בקבוצת המחקר הסטטיסטי. התייעצו עמו במהלך הקרב על הבליטה כמומחה למרעומי קרבה של פגזים המתפוצצים באוויר.

בשנת 1945 הגיש פרידמן את Incomes from Independent Professional Practice (שנכתב במשותף עם קוזנץ והושלם במהלך שנת 1940) לאוניברסיטת קולומביה כעבודת הדוקטורט שלו. האוניברסיטה העניקה לו תואר דוקטור בשנת 1946. פרידמן בילה את שנת הלימודים 1945–1946 בהוראה באוניברסיטת מינסוטה (University of Minnesota; שבה הועסק חברו ג'ורג' סטיגלר). ב-12 בפברואר 1945 נולד בנו היחיד, דייוויד ד' פרידמן (David D. Friedman), שלימים הלך בעקבות אביו ככלכלן.

### אוניברסיטת שיקגו

בשנת 1946 קיבל פרידמן הצעה ללמד תאוריה כלכלית באוניברסיטת שיקגו (משרה שהתפנתה עם עזיבתו של מורו לשעבר ג'ייקוב וינר לאוניברסיטת פרינסטון). פרידמן עבד באוניברסיטת שיקגו במשך 30 השנים הבאות. שם תרם להקמתה של קהילה אינטלקטואלית שהצמיחה מספר חתני פרס נובל, הידועה בכללותה כאסכולת שיקגו בכלכלה.

באותה תקופה ביקש ארתור פ' ברנס, שהיה אז ראש הלשכה הלאומית למחקר כלכלי ולימים יושב ראש הפדרל ריזרב, מפרידמן להצטרף מחדש לצוות הלשכה. הוא נענה להזמנה ונטל על עצמו את האחריות לחקירת הלשכה בדבר תפקידו של הכסף במחזור העסקים. כתוצאה מכך הוא יזם את "הסדנה לכסף ובנקאות" ("סדנת שיקגו"), אשר קידמה את תחייתם של הלימודים המוניטריים. במהלך המחצית השנייה של שנות ה-40 החל פרידמן בשיתוף פעולה עם אנה שוורץ, היסטוריונית כלכלית בלשכה, שהוביל בסופו של דבר לפרסום ספר ב-1963 שנכתב במשותף בידי פרידמן ושוורץ, A Monetary History of the United States, 1867–1960.

בשנת 1951 הוענקה לפרידמן מדליית ג'ון בייטס קלארק (John Bates Clark Medal), שהוענקה באותה עת מדי שנתיים לכלכלן הטוב ביותר מתחת לגיל 40 מטעם האגודה האמריקאית לכלכלה.

### אוניברסיטת קיימברידג'

פרידמן בילה את שנת הלימודים 1954–1955 כעמית אורח במסגרת תוכנית פולברייט בגונוויל וקאיוס קולג' (Gonville and Caius College) בקיימברידג'. באותה תקופה היה סגל הכלכלה בקיימברידג' מחולק לרוב קיינסיאני (כולל ג'ואן רובינסון וריצ'רד קאהן) ולמיעוט אנטי-קיינסיאני (בראשות דניס רוברטסון). פרידמן שיער שהוא הוזמן למלגת המחקר משום שעמדותיו לא היו מקובלות על שני הפלגים בקיימברידג'. מאוחר יותר הטורים השבועיים שלו במגזין Newsweek‏ (1966–1984) נקראו בהרחבה והשפיעו יותר ויותר בקרב אנשי פוליטיקה ועסקים, וסייעו למגזין לזכות בפרס ג'רלד לואב מיוחד בשנת 1968. בין 1968 ל-1978 השתתפו הוא ופול סמואלסון (Paul Samuelson) ב-Economics Cassette Series, סדרת מנויים דו-שבועית שבה דן הכלכלן בסוגיות השעה במשך כחצי שעה בכל פעם.

A Theory of the Consumption Function

אחת מעבודותיו הפופולריות ביותר של מילטון פרידמן, A Theory of the Consumption Function, קראה תיגר על נקודות מבט קיינסיאניות מסורתיות לגבי משק הבית. עבודה זו פורסמה במקור בשנת 1957 בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון, והיא ניתחה מחדש את הקשר שהוצג "בין צריכה מצרפית או חיסכון מצרפי לבין הכנסה מצרפית".

מקבילו של פרידמן, קיינס, האמין שאנשים מתאימים את הוצאות הצריכה של משק הבית שלהם בהתאם לרמות ההכנסה הקיימות שלהם. מחקרו של פרידמן הציג לעולם את המונח "הכנסה קבועה", שהייתה הממוצע של ההכנסה הצפויה של משק בית לאורך מספר שנים, והוא גם פיתח את השערת ההכנסה הקבועה. פרידמן סבר שההכנסה מורכבת מכמה מרכיבים, ובפרט הכנסה ארעית והכנסה קבועה. הוא קבע את הנוסחה

y =

y

p

+

y

t

{\displaystyle y=y_{p}+y_{t}}

לחישוב הכנסה, כאשר p מייצג את המרכיב הקבוע ו-t מייצג את המרכיב הארעי. מחקרו של מילטון פרידמן שינה את האופן שבו כלכלנים פירשו את פונקציית הצריכה, ועבודתו קידמה את הרעיון שהכנסה שוטפת אינה הגורם היחיד המשפיע על התאמת הוצאות הצריכה של משקי בית. תחת זאת, רמות הכנסה צפויות השפיעו אף הן על האופן שבו משקי בית ישנו את הוצאות הצריכה שלהם. תרומותיו של פרידמן השפיעו רבות על המחקר העוסק בהתנהגות צרכנים, והוא הגדיר ביתר פירוט כיצד לחזות החלקת צריכה, העומדת בסתירה לנטייה השולית לצרוך של קיינס. אף על פי שעבודה זו הציגה נקודות מבט שנויות במחלוקת רבות שהיו שונות מהעמדות הקיימות שביסס קיינס, A Theory of the Consumption Function סייע לפרידמן לזכות בהערכה בתחום הכלכלה. עבודתו על השערת ההכנסה הקבועה נמנית עם התרומות הרבות שצוינו כנימוקים להענקת פרס בנק שוודיה למדעי הכלכלה. עבודתו הורחבה מאוחר יותר על ידי כריסטופר ד' קרול (Christopher D. Carroll), במיוחד בנוגע להיעדר מגבלות נזילות.

השערת ההכנסה הקבועה נתקלת בביקורת מסוימת, בעיקר מצד כלכלנים קיינסיאנים. הביקורת העיקרית על ההשערה מבוססת על היעדר מגבלות נזילות.

A Monetary History of the United States

הספר A Monetary History of the United States, שחיבר יחד עם אנה ג'יי שוורץ, היה הספר המרכזי השני שפרסם מילטון פרידמן, ויצא לאור בשנת 1963. בספר זה דן פרידמן באופן שבו השינויים בהיצע הכסף גרמו למשברים כלכליים גדולים. פרידמן ושוורץ השתמשו בנתונים היסטוריים ובניתוח כלכלי כדי להדגים ששינויים גדולים בהיצע הכסף השפיעו באופן משמעותי על כלכלת ארצות הברית. הם טענו עוד כי שינויים בהיצע הכסף עלולים להוביל לתוצאות שליליות, ומדיניות מוניטרית טובה חיונית להשגת יציבות כלכלית. בספר הסבירו המחברים את תפקידו של הפדרל ריזרב בשפל הגדול. הם טענו כי מדיניותו של הפדרל ריזרב להגיב לצווי השעה לכאורה של תקן הזהב הייתה שמרנית שלא לצורך, וכי הכישלון שנבע מכך לשמור על היצע כסף יציב גרם לדפלציה בין 1930 ל-1933, הוביל בנקים מסחריים רבים לפשיטת רגל, והיה הסיבה העיקרית להתרחשות השפל הגדול. ספר זה שינה את האופן שבו כלכלנים חושבים על מיתון והשפיע על התפתחות המוניטריזם. הוא גם העניק השראה לקובעי מדיניות רבים והנחה אותם בגיבוש מדיניות מוניטרית מודרנית.

Capitalism and Freedom

ספרו Capitalism and Freedom, שנכתב בהשראת סדרת הרצאות שהעביר בוובאש קולג' (Wabash College), הביא לו תשומת לב לאומית ובינלאומית מחוץ לאקדמיה. הספר ראה אור בשנת 1962 בהוצאת אוניברסיטת שיקגו ומורכב ממסות שהשתמשו במודלים כלכליים לא-מתמטיים כדי לחקור סוגיות של מדיניות ציבורית. הוא נמכר ביותר מ-400,000 עותקים ב-18 השנים הראשונות ובמעל לחצי מיליון עותקים מאז 1962. Capitalism and Freedom תורגם ל-18 שפות. פרידמן מדבר על הצורך לעבור לחברה ליברלית קלאסית, וטוען ששווקים חופשיים יסייעו למדינות וליחידים בטווח הארוך ויתקנו את בעיות היעילות שעימן התמודדו אז ארצות הברית ומדינות גדולות אחרות בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. הוא עובר בין הפרקים ומפרט סוגיה בכל פרק ופרק, מתפקיד הממשלה והיצע הכסף ועד לתוכניות רווחה חברתית ופרק מיוחד על רישוי מקצועי. פרידמן מסיים את Capitalism and Freedom בעמדתו ה"ליברלית הקלאסית" לפיה הממשלה צריכה להתרחק מעניינים שאינם זקוקים לה ועליה להתערב רק כאשר הדבר נחוץ לחלוטין להישרדותם של אזרחיה ושל המדינה. הוא מתאר כיצד המיטב שביכולותיה של מדינה נובע מהשווקים החופשיים שלה ואילו כישלונותיה נובעים מהתערבות ממשלתית.

לאחר הפרישה

בשנת 1977, בגיל 65, פרש פרידמן מאוניברסיטת שיקגו לאחר שלימד בה במשך 30 שנה. הוא ואשתו עברו לסן פרנסיסקו, שם הפך לחוקר אורח בבנק הפדרל ריזרב של סן פרנסיסקו. משנת 1977 ואילך הוא היה קשור למכון הובר (Hoover Institution) באוניברסיטת סטנפורד.

במהלך שנת 1977 פנו אל פרידמן בוב צ'יטסטר (Bob Chitester) ורשת Free to Choose. הם ביקשו ממנו ליצור תוכנית טלוויזיה שתציג את הפילוסופיה הכלכלית והחברתית שלו.

פרידמן ואשתו רוז עבדו על פרויקט זה במשך שלוש השנים הבאות, ובמהלך שנת 1980 שודרה הסדרה בת עשרת הפרקים, שכותרתה Free to Choose, ברשת הטלוויזיה הציבורית (PBS). הספר הנלווה לסדרה (שנכתב במשותף על ידי מילטון ואשתו, רוז פרידמן), שנקרא אף הוא Free to Choose, היה ספר העיון הנמכר ביותר בשנת 1980.

פרידמן שימש כיועץ לא רשמי לרונלד רייגן במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות בשנת 1980, ולאחר מכן כיהן במועצה המייעצת למדיניות כלכלית של הנשיא במשך שארית ממשל רייגן. אבנשטיין אומר כי פרידמן היה "ה'גורו' של ממשל רייגן". בשנת 1988 קיבל את המדליה הלאומית למדעים ורייגן העניק לו את מדליית החירות הנשיאותית.

פרידמן מוכר כיום כאחד הכלכלנים המשפיעים ביותר במאה ה-20. לאורך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 המשיך פרידמן לכתוב מאמרי דעה ולהופיע בטלוויזיה. הוא ערך מספר ביקורים במזרח אירופה ובסין, שם גם ייעץ לממשלות. הוא שימש גם במשך שנים רבות כנאמן של אגודת פילדלפיה (Philadelphia Society).

חיים אישיים

לפרידמן נולדו שני ילדים, דייוויד וג'אן. הוא פגש את אשתו, רוז פרידמן (לבית דירקטור), באוניברסיטת שיקגו בשנת 1932, והשניים נישאו שש שנים לאחר מכן, בשנת 1938.

פרידמן היה נמוך באופן ניכר מחלק מעמיתיו; גובהו היה 1.52 מטרים (5 רגל ו-0 אינץ'), והוא תואר כ"ליברטריאן דמוי אלף" על ידי בינימין אפלבאום (Binyamin Appelbaum).

רוז פרידמן, כשנשאלה על הצלחותיו של פרידמן, אמרה כי "מעולם לא היה לי הרצון להתחרות במילטון מבחינה מקצועית (אולי משום שהייתי חכמה מספיק כדי להכיר בכך שלא אוכל). מצד שני, הוא תמיד גרם לי להרגיש שההישג שלו הוא ההישג שלי".

במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 בנה פרידמן (ובהמשך תחזק) בקתה בפיירלי שבוורמונט. לפרידמן הייתה גם דירה בראשן היל שבסן פרנסיסקו, שבה התגורר משנת 1977 ועד מותו.

### השקפות דתיות

על פי מאמר משנת 2007 במגזין Commentary, "הוריו היו יהודים שומרי מסורת במידה מתונה, אך פרידמן, לאחר פרץ עז של אדיקות בילדותו, דחה את הדת כליל". הוא תיאר את עצמו כאגנוסטיקן. פרידמן כתב בהרחבה על חייו וחוויותיו, במיוחד ב-1998 בספר זיכרונותיו עם אשתו רוז, ששמו Two Lucky People. בספר זה מתארת רוז פרידמן כיצד היא ומילטון פרידמן גידלו את שני ילדיהם, ג'נט ודייוויד, עם עץ חג המולד בבית. "יהודים אורתודוקסים, כמובן, אינם חוגגים את חג המולד. עם זאת, בדיוק כפי שכשהייתי ילדה, אמי הרשתה לי להציב עץ חג המולד שנה אחת כשחברתי החזיקה בכזה, היא לא רק גילתה סובלנות לכך שיהיה לנו עץ חג המולד, היא אפילו השחילה פופקורן כדי לתלות עליו".

### מוות

פרידמן נפטר מאי-ספיקת לב בגיל 94 בסן פרנסיסקו ב-16 בנובמבר 2006. הוא עדיין היה כלכלן פעיל שעסק במחקר כלכלי מקורי; הטור האחרון שלו פורסם ב-The Wall Street Journal יום לאחר מותו. הוא הותיר אחריו את אשתו, רוז פרידמן (שנפטרה ב-18 באוגו 2009), ואת שני ילדיהם, דייוויד ד' פרידמן, הידוע בספרו The Machinery of Freedom וכן באנרכו-קפיטליזם הייחודי שלו מנקודת המבט של אסכולת שיקגו, ועורכת הדין ושחקנית הברידג' ג'אן מרטל (Jan Martel).

תרומות מחקריות

### כלכלה

פרידמן היה ידוע בעיקר בהחייאת העניין בהיצע הכסף כגורם הקובע של הערך הנומינלי של התפוקה, כלומר תורת הכמות של הכסף. מוניטריזם הוא מכלול ההשקפות הקשורות לתורת הכמות המודרנית. את מקורותיה ניתן לייחס לאסכולת סלמנקה מן המאה ה-16 או אף קודם לכן; עם זאת, תרומתו של פרידמן אחראית במידה רבה לפופולריזציה המודרנית שלה. הוא חיבר במשותף עם אנה שוורץ את A Monetary History of the United States, 1867–1960‏ (1963), שהיווה בחינה של תפקיד היצע הכסף והפעילות הכלכלית בהיסטוריה של ארצות הברית.

פרידמן היה התומך הראשי של האסכולה המוניטריסטית בכלכלה. הוא טען שיש קשר הדוק ויציב בין אינפלציה להיצע הכסף, ובעיקר שניתן להימנע מאינפלציה באמצעות ויסות נאות של קצב הגידול של בסיס הכסף. הוא השתמש באופן מפורסם באנלוגיה של "הטלת כסף ממסוק", כדי להימנע מהתעסקות במנגנוני הזרמת כסף ובגורמים אחרים שהיו מסבכים את המודלים שלו יתר על המידה.

טיעוניו של פרידמן נועדו להתמודד עם המושג הפופולרי של אינפלציית דחיפת עלויות, לפיו עליית רמת המחירים הכללית באותה עת הייתה תוצאה של עליות במחירי הנפט או של עליות בשכר; כפי שכתב:

> אינפלציה היא תמיד ובכל מקום תופעה מוניטרית.

— מילטון פרידמן, 1963

פרידמן דחה את השימוש במדיניות פיסקלית ככלי לניהול ביקושים; הוא גם החזיק באמונה שיש להגביל באופן חמור את תפקידה של הממשלה בהכוונת הכלכלה. פרידמן כתב בהרחבה על השפל הגדול, וכינה את התקופה של 1929–1933 "ההתכווצות הגדולה". הוא טען שהשפל נגרם כתוצאה מזעזוע פיננסי רגיל, שמשכו וחומרתו גדלו מאוד עקב ההתכווצות שלאחר מכן בהיצע הכסף, שנגרמה על ידי המדיניות המוטעית של מנהלי הפדרל ריזרב.

> הפד היה אחראי במידה רבה להפיכת מה שהיה עשוי להיות מיתון שגרתי, אם כי אולי חמור למדי, לקטסטרופה של ממש. במקום להשתמש בסמכויותיו כדי לקזז את השפל, הוא ניהל ירידה של שליש בכמות הכסף מ-1929 עד 1933... רחוק מלהיות כישלון של מערכת היוזמה החופשית, השפל היה כישלון טרגי של הממשלה.

— מילטון פרידמן, Two Lucky People

תאוריה זו הוצגה ב-A Monetary History of the United States, והפרק על השפל הגדול פורסם לאחר מכן כספר עצמאי בשם The Great Contraction, 1929–1933. שני הספרים עדיין מודפסים בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון, וכמה מהמהדורות כוללות כנספח נאום באירוע באוניברסיטת שיקגו לכבוד פרידמן, שבו הצהיר בן ברננקי (Ben Bernanke) כך:

> הרשו לי לסיים את דבריי בניצול קל של מעמדי כנציג רשמי של הפדרל ריזרב. ברצוני לומר למילטון ולאנה: לגבי השפל הגדול, אתם צודקים. אנחנו עשינו זאת. אנחנו מצטערים מאוד. אבל בזכותכם, לא נעשה זאת שוב.

פרידמן טען גם בעד ביטול ההתערבות הממשלתית בשוקי המטבע, ובכך הוליד ספרות ענפה בנושא, לצד קידום השימוש בשערי חליפין ניידים בחופשיות. חברו הקרוב ג'ורג' סטיגלר הסביר: "כנהוג במדע, הוא לא זכה בניצחון מלא, בין השאר משום שהמחקר הופנה לכיוונים שונים בעקבות תאוריית הציפיות הרציונליות, גישה חדשה יותר שפותחה על ידי רוברט לוקאס, אף הוא מאוניברסיטת שיקגו". מערכת היחסים בין פרידמן ללוקאס, או למאקרו-כלכלה הקלאסית החדשה כולה, הייתה מורכבת ביותר. עקומת פיליפס הפרידמנית הייתה נקודת מוצא מעניינת עבור לוקאס, אך עד מהרה הוא הבין שהפתרון שסיפק פרידמן לא היה משביע רצון לחלוטין. לוקאס פיתח גישה חדשה שבה הונחו ציפיות רציונליות במקום הציפיות המסתגלות של פרידמן. בשל ניסוח מחדש זה, הסיפור שבו שובצה התאוריה של עקומת פיליפס הקלאסית החדשה השתנה באופן קיצוני. עם זאת, לשינוי זה הייתה השפעה משמעותית על גישתו של פרידמן עצמו, וכתוצאה מכך השתנתה גם התאוריה של עקומת פיליפס הפרידמנית. יתרה מזאת, חסיד הגישה הקלאסית החדשה ניל ואלאס (Neil Wallace), שהיה סטודנט לתארים מתקדמים באוניברסיטת שיקגו בין השנים 1960 ל-1963, ראה בקורסים התאורטיים של פרידמן בלגן, מה שהדגיש את היחסים המתוחים בין המוניטריזם לאסכולות הקלאסיות החדשות.

פרידמן היה ידוע גם בעבודתו על פונקציית הצריכה, השערת ההכנסה הקבועה (1957), שאותה כינה פרידמן עצמו עבודתו המדעית הטובה ביותר. עבודה זו טענה כי צרכנים הממקסמים את התועלת יוציאו סכום יחסי ממה שהם תופסים כהכנסתם הקבועה. רווחים בלתי צפויים ייחסכו ברובם בגלל חוק התועלת השולית הפוחתת.

מאמרו של פרידמן "The Methodology of Positive Economics"‏ (1953) סיפק את הדפוס האפיסטמולוגי למחקריו המאוחרים יותר ובמידת מה גם לאלה של אסכולת שיקגו. במאמר זה טען כי על הכלכלה כמדע להיות נקייה משיפוטים ערכיים כדי שתהיה אובייקטיבית. יתרה מכך, יש לשפוט תאוריה כלכלית שימושית לא על פי הריאליזם התיאורי שלה, אלא על פי פשטותה ופוריותה כמנוע לחיזוי. כלומר, על התלמידים למדוד את דיוק התחזיות שלה, ולא את 'תקפות הנחות היסוד שלה'. טיעונו היה חלק מוויכוח מתמשך בין סטטיסטיקאים כגון יז'י ניימן (Jerzy Neyman), לאונרד סבאג' (Leonard Savage) ורונלד פישר (Ronald Fisher).

בעודו תומך בשוק החופשי, האמין פרידמן שלממשלה יש שני תפקידים מכריעים. בריאיון עם פיל דונהיו (Phil Donahue) טען פרידמן כי "שני התפקידים הבסיסיים של ממשלה הם להגן על האומה מפני אויב זר, ולהגן על האזרחים מפני עמיתיהם". הוא גם הודה כי אף על פי שהפרטת הביטחון הלאומי עשויה להפחית את העלות הכוללת, הוא עדיין לא חשב על דרך שבה ניתן יהיה להוציא הפרטה זו לפועל.

### דחיית עקומת פיליפס והתפתחותה המאוחרת יותר

תרומות חשובות נוספות כוללות את ביקורתו על עקומת פיליפס ואת מושג שיעור האבטלה הטבעי (1968). ביקורת זו קשרה את שמו, יחד עם שמו של אדמונד פלפס (Edmund Phelps), לתובנה שלפיה ממשלה המביאה לאינפלציה גבוהה יותר אינה יכולה להפחית את האבטלה לצמיתות באמצעות צעד זה. ייתכן שהאבטלה תהיה נמוכה יותר באופן זמני, אם האינפלציה תהיה בבחינת הפתעה, אך בטווח הארוך תיקבע האבטלה על ידי החיכוכים ואי-השלמויות של שוק העבודה. אם התנאים לא יתקיימו והאינפלציה תהיה צפויה, השפעות ה"טווח הארוך" יחליפו את השפעות ה"טווח הקצר".

באמצעות ביקורתו, התפתחה עקומת פיליפס ממודל נוקשה המדגיש את הקשר בין אינפלציה לאבטלה כמוחלט, למודל שהדגיש הפחתות אבטלה בטווח הקצר וקיפאון תעסוקתי בטווח הארוך.

עקומת פיליפס המתוקנת והמעודכנת של פרידמן השתנתה אף היא כתוצאה מרעיון הציפיות הרציונליות של רוברט לוקאס, שהחליף את הציפיות המסתגלות שבהן השתמש פרידמן.

### סטטיסטיקה

אחת מתרומותיו המפורסמות ביותר לסטטיסטיקה היא דגימה סדרתית. פרידמן ביצע עבודה סטטיסטית בחטיבת מחקר המלחמה בקולומביה, שם הוא ועמיתיו פיתחו את הטכניקה. היא הפכה, במילותיו של The New Palgrave Dictionary of Economics, ל"ניתוח הסטנדרטי של בדיקת בקרת איכות". המילון מוסיף: "כמו ברבות מתרומותיו של פרידמן, במבט לאחור זה נראה פשוט ומובן מאליו באופן מדהים ליישם רעיונות כלכליים בסיסיים על בקרת איכות; אולם זהו המדד לגאונותו".

### אחריות תאגידית חברתית

פרידמן מתח ביקורת על אחריות תאגידית חברתית, באופן המפורסם ביותר במאמר דעה ב-New York Times Magazine בשנת 1970. פרידמן טען כי עסקים השתמשו לעיתים קרובות בטענות על אחריות חברתית כדי להגדיל את התשואות ותיאר אותן כ"מס שפתיים צבוע". מנהלים היו גם ערוכים בצורה גרועה לקבלת החלטות בנוגע למטרות חברתיות, והוצאות אלו הסיטו כספים שהיו שייכים תחת זאת לבעלי המניות. פרידמן האמין שרק תאגידים מונופוליסטיים יכולים לבצע באופן שגרתי הוצאות אלטרואיסטיות על אחריות חברתית, מכיוון שבשוק תחרותי עלויות כאלה יפגעו בעסק.