לאונרדו דה וינצ'י
לאונרדו די סר פיירו דה וינצ'י (15 באפריל 1452 – 2 במאי 1519) היה פולימאת' איטלקי מתקופת רנסאנס השיא שפעל כצייר, רשם, מהנדס, מדען, תיאורטיקן, פסל ואדריכל. בעוד שפרסומו נשען בתחילה על הישגיו כצייר, הוא מוכר גם בזכות מחברותיו, שבהן ערך רישומים והערות על מגוון נושאים, כולל אנטומיה, אסטרונומיה, בוטניקה, קרטוגרפיה, ציור ופלאונטולוגיה. לאונרדו נחשב באופן נרחב לגאון שגילם את האידיאל ההומניסטי של הרנסאנס, ויצירותיו הקבוצתיות תרו לפיתוח האמנות האירופית במידה שניכרת רק בזו של בן דורו הצעיר מיכלאנג'לו.
הוא נולד מחוץ נישואים לנוטاريון מצליח ולאישה ממעמד נמוך ב(או בקרבת) וינצ'י שבטוסקנה, והתחנך בפירנצה על ידי הצייר והפסל האיטלקי אנדראה דל פרוקיو. הוא החל את הקריירה שלו בעיר, אך לאחר מכן בילה זמן רב בשירותו של לודוביקו ספורצה במילאנו. בהמשך עבד בפירנצה ובמילאנו שוב, וכן בקצרה ברומא, תוך שהוא מושך אחריו קהל גדול של חקיינים ותלמידים. בהזמנתו של פרנסואה הראשונים, הוא בילה את שלוש שנותיו האחרונות בצרפת, שם נפטר בשנת 1519. מאז מותו, לא הייתה תקופה שבה הישגיו, תחומי עניינו המגוונים, חייו האישיים וחשיבתו האמפירית כשלו לעורר עניין והערצה, מה שהופך אותו לנושא שכיח בתרבות.
לאונרדו מזוההאחד הציירים הגדולים בתולדות האמנות המערבית ולעתים קרובות מוגדר כמייסד רנסאנס השיא. למרות שיש לו עבודות אבודות רבות ופחות מ-25 עבודות עיקריות מיוחסות – כולל יצירות לא גמורות רבות – הוא יצר כמה מהציורים המשפיעים ביותר בקנון המערבי. המונה ליזה נחשבת לציור המפורסם בעולם. הסעודה האחרונה הוא הציור הדתי המוחזר ביותר בכל הזמנים, ורישום האדם הוויטרובי שלו נחשב גם הוא לאייקון תרבותי. בשנת 2017, מושיע העולם (Salvator Mundi), המיוחס בשלמותו או בחלקו ללאונרדו, נמכר במכירה פומבית תמורת 450.3 מיליון דולר אמריקאי, וקבע שיא חדש לציור היקר ביותר שנמכר אי פעם במכירה פומבית ציבורית.
הוא זכה להערכה בשל כושר ההמצאה הטכנולוגי שלו, וגיבש מכונות מעוף, סוג של רכב קרב משוריין, אנרגיה סולארית מרוכזת, מכונת יחס שניתן להשתמש בה במכונת חישוב, והגוף הכפול. מעט יחסית מעיצוביו נבנו או היו בני ביצוע במהלך חייו, שכן גישות מדעיות מודרניות למטלורגיה והנדסה היו רק בחיתוליהן במהלך הרנסאנס. עם זאת, כמה מההמצאות הקטנות יותר שלו נכנסו לעולם הייצור ללא תרועה, כגון מלופף סלילים אוטומטי ומכונה לבדיקת חוזק המתיחה של תיל. הוא ערך תגליות משמעותיות באנטומיה, הנדסה אזרחית, הידרודינמיקה, גאולוגיה, אופטיקה וטריבולוגיה, אך הוא לא פרסם את ממצאיו והייתה להם השפעה ישירה מועטה עד אפסית על המדע שלאחר מכן.
ביוגרפיה
### ילדות מוקדמת (1452–1472)
לידה ורקע
לאונרדו דה וינצ'י, ששמו המלא הוא לאונרדו די סר פיירו דה וינצ'י ("לאונרדו, בנם של סר פיירו מוינצ'י"), נולד ב-15 באפריל 1452 בתוך או בסמוך לעיירת הגבעה הטוסקנית וינצ'י, כ-35 קילומטרים (22 מייל) מפירנצה. הוא נולד מחוץ לנישואים לפיירו דה וינצ'י (Ser Piero da Vinci d'Antonio di ser Piero di ser Guido; 1426–1504), נוטריון משפטי פלורנטיני, ולקתרינה די מעו ליפי (c. 1434–1494), מן המעמד הנמוך. לא ברור היכן נולד לאונרדו; התיאור המסורתי, ממסורת בעל פה מקומית שתועד על ידי ההיסטוריון עמנואלה רפטי, הוא שנולד באנקיאנו, כפר כפרי שהיה מציע פרטיות מספקת ללידה הבלתי חוקית, אם כי עדיין ייתכן שנולד בבית בפירנצה שסר פיירו כמעט בוודאות החזיק בו. הוריו של לאונרדו נישאו שניהם בנפרד בשנה לאחר לידתו. קתרינה – שמופיעה מאוחר יותר ברשומות של לאונרדו רק כ-"קתרינה" או "קטלינה" – מזוהה בדרך כלל כקתרינה בוטי דל ואקה, שנישאה לאומן המקומי אנטוניו די פיירו בוטי דל ואקה, שכונה ל'אקאטבריגה, 'הקולני'. לאחר שהתארס אליה בשנה הקודמת, סר פיירו נישא לאלבירה אמדורי ולאחר מותו ב-1464, המשיך לשלושה נישואים נוספים. מכל הנישואים, ללאונרדו היו לבסוף 16 אחים למחצה (שמתוכם 11 שרדו את הינקות) שהיו צעירים ממנו בהרבה (האחרון נולד כשלאונרדו היה בן 46) ואיתם היה לו מעט מאוד קשר.
מעט מאוד ידוע על ילדותו של לאונרדו ורבות מכוסה במיתוס, בין היתר בגלל הביוגרפיה שלו ביצירה 'חייהם של הציירים, הפסלים והאדריכלים המצטיינים ביותר' (1550) מאת היסטוריון האמנות בן המאה ה-16 ג'ורג'ו וזארי. רישומי מס מצביעים על כך שלפחות משנת 1457 הוא חי בביתו של סבו מצד אביו, אנטוניו דה וינצ'י, אך ייתכן שאת השנים שלפני כן בילה בהשגחת אמו בוינצ'י, באנקיאנו או בקמפו זֶפּי בקהילת סן פנטלאונה. הוא נחשב למקורב לדודו, פרנצ'סקו דה וינצ'י, אך אביו כנראה שהה בפירנצה רוב הזמן. סר פיירו, שהיה צאצא לשושלת ארוכה של נוטריונים, ביסס מגורים רשמיים בפירנצה לפחות עד 1469 והייתה לו קריירה מוצלחת. למרות היסטוריית המשפחה שלו, לאונרדו קיבל רק השכלה בסיסית ולא פורמלית בכתיבה (בשפת העם), קריאה ומתמטיקה; ייתכן משום שכישרונותיו האמנותיים זוהו מוקדם, ולכן משפחתו החליטה למקד שם את תשומת לבה.
בשלב מאוחר יותר בחייו, תיעד לאונרדו את זיכרונותיו המוקדמים ביותר, הנמצאים כיום בקודקס אטלנטיקוס. בזמן שכתב על מעוף הציפורים, נזכר כיצד בהיותו תינוק הגיע עורב אל עריסתו ופתח את פיו בזנבו; פרשנים עדיין חלוקים בשאלה האם האנקדוטה הייתה זיכרון אמיתי או פנטזיה.
סדנת פרוקיو
באמצע שנות ה-60 של המאה ה-15, משפחתו של לאונרדו עברה לפירנצה, שהייתה באותה תקופה מרכז המחשבה והתרבות ההומניסטית הנוצרית. בסביבות גיל 14, הוא הפך ל'גארצוני' (נער סטודיו) בסדנתו של אנדראה דל פרוקיو, שהיה הצייר והפסל הפלורנטיני המוביל בזמנו. זה היה בערך בתקופת מותו של מאסטרו של פרוקיו, הפסל הדגول דונאטלו. לאונרדו הפך לשוליה עד גיל 17 ונשאר באימונים במשך שבע שנים. ציירים מפורסמים אחרים שהיו שוליות בסדנאות או קשורים אליה כללו את גירלנדיו, פרוג'ינו, בוטיצ'לי ולורנצו די קרדי. לאונרדו נחשף הן להכשרה תיאורטית והן למגוון רחב של מיומנויות טכניות, כולל שרטוט, כימיה, מטלורגיה, עיבוד מתכת, יציקת גבס, עיבוד עור, מכניקה ועבודות עץ, כמו גם למיומנויות האמנותיות של רישום, ציור, פיסול ומידול.
לאונרדו היה בן דורם של בוטיצ'לי, גירלנדיו ופרוג'ינו, שכולם היו מעט מבוגרים ממנו. הוא פגש אותם בסדנתו של פרוקיו או באקדמיה הפלטונית של מדיצ'י. פירנצה עוטרה ביצירות של אמנים כמו בני דורו של דונאטלו מַזַאצ'ו, שפרסקאותיו הפיגורטיביות הושרו בריאליזם וברגש, וגיברטי, ש'שערי גן העדן' שלו, זוהרים בעלי זהב, הפגינו את אמנות השילוב של קומפוזיציות דמויות מורכבות עם רקעים אדריכליים מפורטים. פיירו דלה פרנצ'סקה ערך מחקר מפורט על פרספקטיבה, והיה הצייר הראשון שערך מחקר מדעי על אור. מחקרים אלו והחיבור של לאון בטיסטה אלברטי De pictura עמדו להשפיע עמוקות על אמנים צעירים ובמיוחד על תצפיותיו ויצירות האמנות של לאונרדו עצמו.
חלק ניכר מהציור בסדנתו של פרוקיו בוצע על ידי עוזריו. לדברי וזארי, לאונרדו שיתף פעולה עם פרוקיו ביצירתו 'טבילת ישו' (c. 1472–1475), וצייר את המלאך הצעיר האוחז בגלימתו של ישו במיומנות העולה בהרבה על זו של מאסטרו, עד שפרוקיו לכאורה הניח את מכחולו ומעולם לא צייר עוד (הטענה האחרונה היא ככל הנראה אפוקריפית). טכניקת צבע השמן החדשה הוחלה על אזורים ביצירה שהייתה בעיקר טמפרה, כולל הנוף, הסלע שנראה דרך נחל ההר החום, וחלק ניכר מדמותו של ישו, המעידים על ידו של לאונרדו. בנוסף, ייתכן שלאונרדו שימש כמודל לשתי יצירות של פרוקיו: פסל הברונזה של דוד בברג'לו וטוביאס ב'טוביאס והמלאך'.
וזארי מספר סיפור על לאונרדו כעל צעיר מאוד: איכר מקומי הכין לעצמו מגן עגול וביקש שסר פיירו יצייר עליו עבורו. לאונרדו, בהשראת סיפור מדוזה, הגיב בציור של מפלצת יורקת אש שהייתה כל כך מפחידה שאביו קנה מגן אחר כדי לתת לאיכר ומכר את זה של לאונרדו לסוחר אמנות פלורנטיני תמורת 100 דוקטים, שמצידו מכר אותו לדוכס מילאנו.
### תקופת פירנצה הראשונה (1472 – c. 1482)
עד 1472, בגיל 20, הוסמך לאונרדו כמאסטר בגילדת סן לוקה, גילדת האמנים והרופאים, אך גם לאחר שאביו סידר לו סדנא משלו, ההיקשרות שלו לפרוקיו הייתה כזו שהוא המשיך לשתף פעולה ולגור איתו. יצירתו המתוארכת המוקדמת ביותר של לאונרדו היא רישום עט ודיו משנת 1473 של עמק הארנו (ראו להלן). לדברי וזארי, לאונרדו הצעיר היה הראשון שהציע להפוך את נהר הארנו לערוץ בר-שיט בין פירנצה לפיזה.
בינואר 1478, קיבל לאונרדו הזמנה עצמאית לצייר מזבח לקפלת סן ברנר, בבית העירייה הפלורנטיני, הפאלאצו דלה סיניוריה, עדות לעצמאותו מהסטודיו של פרוקיו. ביוגרף מוקדם אנונימי, הידוע כאנונימו גדיאנו, טוען כי בשנת 1480 גר לאונרדו עם בני משפחת מדיצ'י ולעתים קרובות עבד בגן של פיאצה סן מרקו, פירנצה, שם התכנסה אקדמיה ניאו-פלטונית של אמנים, משוררים ופילוסופים שאורגנה על ידי בני מדיצ'י. במרץ 1481 קיבל הזמנה מנזירי סן דונאטו בסקופטו עבור 'סגדת המאגים'. אף אחת מההזמנות הראשוניות הללו לא הושלמה, והן ננטשו כאשר לאונרדו הציע את שירותיו לדוכס מילאנו לודוביקו ספורצה. לאונרדו כתב לספורצה מכתב שתיאר את הדברים המגוונים שהוא יכול להשיג בתחומי ההנדסה ועיצוב הנשק, וציין שהוא יכול לצייר. הוא הביא איתו כלי מיתר עשוי כסף – לוטה או ליב – בצורת ראש סוס.
יחד עם אלברטי, ביקר לאונרדו בבית משפחת מדיצ'י ודרכם הכיר את הפילוסופים ההומניסטים המבוגרים שביניהם הבולטים היו מרסיליו פיצ'ינו, תומך הניאו-פלטוניזם; כריסטופורו לנדינו, כותב פירושים על כתבים קלאסיים, וג'ון ארגירורולוס, מורה ליוונית ומתרגם אריסטו. כמו כן קשור לאקדמיה הפלטונית של מדיצ'י היה בן דורו של לאונרדו, המשורר והפילוסוף הצעיר והמבריק פיקו דלה מירנדולה. בשנת 1482 נשלח לאונרדו כשגריר על ידי לורנצו דה מדיצ'י אל לודוביקו איל מورو, ששלט במילאנו בין השנים 1479 ו-1499.
### תקופת מילאנו הראשונה (c. 1482–1499)
לאונרדו עבד במילאנו משנת 1482 ועד 1599. הוא הוזמן לצייר את 'מדונת הסלעים' עבור אחוויית העיبر הללא חטא ואת 'הסעודה האחרונה' עבור מנזר סנטה מריה דלה גרציה. באביב 1485, נסע לאונרדו להונגריה (מטעם ספורצה) לפגש את המלך מתיאס קורווינוס, והוזמן על ידו לצייר מדונה. בשנת 1490 הוא נקרא כיועץ, יחד עם פרנצ'סקו די ג'ורג'ו מרטיני, לאתר הבנייה של הקתדרלה של פאביה והתרשם מפסל הפרשים של רג'יסולה, שממנו הותיר סקיצה. לאונרדו הועסק בפרויקטים רבים אחרים עבור ספורצה, כגון הכנת מצופים ותהלוכות לאירועים מיוחדים; רישום ודגם עץ לתחרות לעיצוב הכיפה של קתדרלת מילאנו; ודגם לאנדרטת רכיבה ענקית לקודמו של לודוביקו, פרנצ'סקו ספורצה. זה היה עולה בגודלו על שני פסלי הרכיבה הגדולים היחידים של הרנסאנס, הגאטמלאטה של דונאטלו בפדואה וברטולוצ'ו קולאוני של פרוקיו בוונציה, ונודע בשם 'הסוס הגדול' (הגרן קוואלו). לאונרדו השלים דגם לסוס והכין תוכניות מפורטות ליציקתו, אך בנובמבר 1494 נתן לודוביקו את המתכת לגיסו כדי שתשמש לתותח להגנה על העיר מפני שארל השמיני מצרפת.
התכתבויות בנות התקופה מתעדות כי לאונרדו ועוזריו הוזמנו על ידי דוכס מילאנו לצייר את סאלה דלה אסה בטירת ספורצה, c. 1498. הפרויקט הפך לקישוט טרומפ-לויל שגרם לאולם הגדול להיראות כפרגולה שנוצרה על ידי הגפיים השזורות של שישה עשר עצי תות, שחופתם כללה מבוך סבוך של עלים וקשרים בתקרה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### תקופת פירנצה השנייה (1500–1508)
כאשר לודוביקו ספורצה הודח על ידי צרפת בשנת 1500, ברח לאונרדו ממילאנו לוונציה, מלווה بعואזרו סלאיי וחברו, המתמטיקאי לוקה פאצ'ולי. בוונציה, הועסק לאונרדו כמהנדס צבאי ומהנדס, ותכנן שיטות להגנה על העיר מתקיפה ימית. עם שובו לפירנצה בשנת 1500, הוא ובני ביתו היו אורחים של נזירי הסרוויטים במנזר סנטיסימה אבונציאטה וסופקו בסדנא שבה, לדברי וזארי, יצר לאונרדו את הקרטון של 'מريم והילד עם סן אנה וסן יוחנן המטביל', יצירה שזכתה להערצה כה רבה עד ש"גברים [ונשים], צעירים ומבוגרים" נהרו לראותה "כאילו הם הולכים לפסטיבל חגיجي."
בצ'זנה בשנת 1502, נכנס לאונרדו לשירותו של צ'זרה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי, ושימש כמהנדס צבאי ומהנדס שטייל ברחבי איטליה עם פטרונו. לאונרדו יצר מפה של מעוזו של צ'זרה בורג'ה, תוכנית עיר של אימולה כדי לזכות בחסותו. כשראה זאת, שכר צ'זרה את לאונרדו כמהנדס צבאי ראשי ואדריכל. בהמשך השנה, הפיק לאונרדו מפה נוספת לפטרונו, אחת של עמק קיאנה, טוסקנה, על מנת לתת לפטרונו מבט-על טוב יותר של האדמה ועמדה אסטרטגית טובה יותר. הוא יצר מפה זו בשילוב עם הפרויקט האחר שלו של בניית סכר מהים לפירנצה, על מנת לאפשר אספקת מים שתקיים את התעלה בכל עונות השאר.
לאונרדו עזב את שירותו של בורג'ה וחזר לפירנצה בתחילת 1503, שם הצטרף מחדש לגילדת סן לוקה ב-18 באוקטובר של אותה שנה. באותו חודש ממש, החל לאונרדו לעבוד על דיוקן של ליזה דל ג'וקונדו, המודל למונה ליזה, שעליו המשיך לעבוד עד שנותיו המאוחרות. בינואר 1504 היה חבר בוועדה שהוקמה כדי להמליץ היכן יש למקם את פסל הדוד של מיכלאנג'לו. לאחר מכן בילה שנתיים בפירנצה בתכנון וציור ציור קיר של 'קרב אנגיארי' עבור הסיניוריה, כאשר מיכלאנג'לו עיצב את היצירה המשלימה לו, 'קרב קאשינה'.
בשנת 1506, זומן לאונרדו למילאנו על ידי שארל השני ד'אמבואז, המושל הצרפתי בפועל של העיר. שם, לקח לאונרדו תלמיד נוסף, הרוזן פרנצ'סקו מלצי, בנו של אריסטוקרט מלומברדיה, הנחשב כתלמידו המועדף עליו. מועצת פירנצה רצתה שלאונרדו יחזור בהקדם כדי לסיים את 'קרב אנגיארי', אך הוא קיבל חופשה לבקשתו של לואי השנים עשר, ששקל להזמין מהאמנים ליצור דיוקנאות כלשהם. ייתכן שלאונרדו החל בפרויקט לדמות רכיבה של ד'אמבואז; דגם שעווה המיוחס לו שורד ויהיה הדוגמה היחידה הקיימת לפיסול של לאונרדו, אך הייחוס אינו מקובל באופן נרחב. לאונרדו היה חופשי להמשיך בתחומי העניין המדעיים שלו. רבים מתלמידיו הבולטים של לאונרדו הכירו אותו או עבדו איתו במילאנו, כולל ברנ르דינו לואיני, ג'ובאני אנטוניו בולטראפיו ומרקו ד'וג'ונו. בשנת 1507, היה לאונרדו בפירנצה כשהוא מסדיר סכסוך עם אחיו על עיזבונו של אביו, שנפטר ב-1504.
### תקופת מילאנו השנייה (1508–1513)
עד שנת 1508, לאונרדו חזר למילאנו, וחי בביתו בפורטה אוריינטאלה בקהילת סן באבילה.
בשנת 1512, עבד לאונרדו על תוכניות לאנדרטת רכיבה עבור ג'אן ג'אקומו טריבולציו, אך הדבר נמנע על ידי פלישה של קונפדרציה של כוחות שוויצריים, ספרדיים וונציאניים, שגירשו את הצרפתים ממילאנו. לאונרדו נשאר בעיר, ובילה מספר חודשים ב-1513 בוילה ואפריו ד'אדה של משפחת מדיצ'י.
### רומא וצרפת (1513–1519)
במרץ 1513, בנו של לורנצו דה מדיצ'י, ג'ובאני, קיבל את האפיפיורות (כלאו העשירי); לאונרדו נסע לרומא בספטמבר ההוא, שם התקבל על ידי אחיו של האפיפיור ג'וליאנו. מספטמבר 1513 ועד 1516, לאונרדו בילה חלק ניכר מזמנו במגורים בחצר בלוודרה בארמון האפוסטולי, שם פעלו גם מיכלאנג'לו וגם רפאל. לאונרדו קיבל קצבה של 33 דוקטים לחודש ולדברי וזארי, עיטר לטאה בקשקשים טבולים בכספית חיה. האפיפיור נתן לו הזמנת ציור בנושא לא ידוע, אך ביטל אותה כאשר האמנים החלו לפתח סוג חדש של לכה. לאונרדו חלה, במה שיכול להיות הראשון מבין שבצים מרובים שהובילו למותו. הוא עסק בבוטניקה בגנים הוותיקניים, והוזמן להכין תוכניות לניקוז המוצע של ביצות פונטין על ידי האפיפיור. הוא גם ניתח גוויות, תוך שהוא עורך הערות לחיבור על מיתרי הקול; אלו מסר לפקיד בתקווה להחזיר את חסדו של האפיפיור, אך ללא הצלחה.
באוקטובר 1515, כבש מלך צרפת פרנסואה הראשון מחדש את מילאנו. ב-21 במרץ 1516 קיבל אנטוניו מריה פלביצ'יני, שגריר צרפת לכס הקדוש, מכתב שנשלח מליון שבוע קודם לכן על ידי היועץ המלכותי גיום גופייה, אדון דה בוניוֶה, המכיל את הוראות מלך צרפת לסייע ללאונרדו במעברו לצרפת וליידע את האמן שהמלך מצפה בקוצר רוח לבואו. פלביצ'יני התבקש גם להרגיע את לאונרדו כי יתקבל יפה בחצר, הן על ידי המלך והן על ידי אמו, לואיז משבואה. לאונרדו נכנס לשירותו של פרנסואה מאוחר יותר באותה שנה, וקיבל לשימושו את בית האחוזה קלו לוקה בסמוך למעונו של המלך בטירת אמבואז המלכותית. הוא ביקר תדיר על ידי פרנסואה, ותכנן תוכניות לעיר טירה עצומה שהמלך מתכוון להקים ברומורנטין. הוא גם יצר אריה מכני, שבמהלך תהלוכה צעד לעבר המלך ו–עם הַכּוֹתוֹ במטה – פתח את חזהו כדי לחשוף אשכול של שושנים.
לאונרדו לווה בתקופה זו על ידי חברו ושולייתו פרנצ'סקו מלצי, ונתמך על ידי פנסיה בסך כולל של 10,000 סקודי. בשלב מסוים, צייר מלצי דיוקן של לאונרדו; היחידים האחרים הידועים מחייו היו סקיצה של עוזר אלמוני בגב אחד ממחקריו של לאונרדו (c. 1517) ורישום מאת ג'ובאני אמברוג'יו פיג'ינו המתאר לאונרדו מבוגר שזרועו הימנית עטופה בבגדים. האחרון, בנוסף לתיאור של ביקור באוקטובר 1517 מאת לואי ד'אראגון, מאמת דיווח על כך שידו הימנית של לאונרדו הייתה משותקת כשהיה בן 65, דבר שעשוי להסביר מדוע השאיר יצירות כמו המונה ליזה לא גמורות. הוא המשיך לעבוד בקיבולת כלשהי עד שבסופו של דבר חלה והיה מרותק למיטה במשך מספר חודשים.
### מות
לאונרדו נפטר בקלו לוקה ב-2 במאי 1519 בגיל 67, ככל הנראה משבץ מוחי. פרנסואה הראשון הפך לחבר קרוב. וזארי מתאר את לאונרדו כמקונן על ערש דווי, מלא חרטה, כי "הוא פגע באלוהים ובאדם בכך שלא קיים את אמנותו כפי שהיה עליו לעשות." וזארי קובע שבימיו האחרונים, שלח לאונרדו לקרוא לכומר כדי להתוודות ולקבל את הסקרמנט הקדוש. וזארי גם מתעד שהמלך החזיק את ראשו של לאונרדו בזרועותיו בזמן שמת, למרות שסיפור זה עשוי להיות אגדה ולא עובדה. בהתאם לצוואתו, שישים קבצנים הנושאים נרות ליוו את ארונו של לאונרדו. מלצי היה היורש והמנהל העיקרי, וקיבל, מלבד כסף, את ציוריו, כליו, ספרייתו וחפציו האישיים של לאונרדו. שולייתו ובן לוויה הוותיק השני של לאונרדו, סלאיי, ומשרתו בטיפטיסטה דה וילאניס, קיבלו כל אחד חצי מהכרמים של לאונרדו. אחיו קיבלו אדמה, ומשרתו קיבלה גלימה מרופדת פרווה. ב-12 באוגוסט 1519, שרידיו של לאונרדו נקברו בכנסיית הקולגייט של סן פלורנטין בטירת אמבואז.
כ-20 שנה לאחר מותו של לאונרדו, דווח על ידי הצורף והפסל בנבנו צ'ליני כי פרנסואה אמר: "מעולם לא נולד אדם אחר בעולם שידע כל כך הרבה כמו לאונרדו, לא כל כך על ציור, פיסול ואדריכלות, אלא בכך שהיה פילוסוף גדול מאוד."
בזמן מותו בשנת 1524, החזיק סלאיי בציור שכונה ג'וקונדה במלאי פוסט-מורטם של חפציו; הוא הוערך ב-505 לירה, הערכה גבוהה באופן יוצא דופן עבור דיוקן פאנל קטן.
חיים אישיים
למרות אלפי העמודים שהשאיר לאונרדו במחברות ובכתבי יד, הוא כמעט ולא התייחס לחייו האישיים.
במהלך חייו של לאונרדו, כוחות ההמצאה יוצאי הדופן שלו, "היופי הפיזי הרב" ו-"החן האינסופי" שלו, כפי שתואר על ידי וזארי, כמו גם כל היבטים אחרים של חייו, משכו את סקרנותם של אחרים. אחד מההיבטים הללו היה אהבתו לבעלי חיים, ככל הנראה כולל צמחונות ולדברי וזארי, הרגל של רכישת ציפורים בכלוב ושחרורן.
ללאונרדו היו חברים רבים שבולטים כיום או בתחומיהם או בשל חשיבותם ההיסטורית, כולל המתמטיקאי לוקה פאצ'ולי, שאיתו שיתף פעולה בספר Divina proportione בשנות ה-90 של המאה ה-15. נראה שלאונרדו לא היה בקשרים קרובים עם נשים למעט חברותו עם צ'צ'יליה גלריני ושתי אחיות אסטה, ביאטריס ואיזבלה. בזמן מסע שלקח אותו דרך מנטואה, הוא צייר דיוקן של איזבלה שנראה ששימש ליצירת דיוקן מנוסח, שכעת אבוד.
סלאיי, או איל סליינו ("הבלתי-טהור הקטן", כלומר השטן), נכנס לביתו של לאונרדו בשנת 1490 כעוזר. לאחר שנה בלבד, ערך לאונרדו רשימה של מעשיו הרעים, וכינה אותו "גנב, שקרן, עקשן וזללן", לאחר שברח עם כסף וחפצי ערך לפחות בחמש הזדמנויות והוציא הון עתק על בגדים. אף על פי כן, לאונרדו התייחס אליו בסלחנות רבה, והוא נשאר בביתו של לאונרדו במשך שלושים השנים הבאות. סלאיי ביצע ציורים תחת השם אנדראה סלאיי, אך למרות שוזארי טוען שלאונרדו "לימד אותו דברים רבים על ציור", יצירתו נחשבת בדרך כלל לבעלת ערך אמנותי פחות מזה של תלמידים אחרים של לאונרדו, כמו מרקו ד'וג'ונו ובולטראפיו.
מעבר לחברות, לאונרדו שמר על חייו הפרטיים בסוד. המיניות שלו הייתה נושא לסטיריה, ניתוח וספקולציות. מגמה זו החלה באמצע המאה ה-16 וחודשה במאות ה-19 וה-20, בעיקר על ידי זיגמונד פרויד בחיבורו 'לאונרדו דה וינצ'י, זכרון ילדותו'. הקשרים האינטימיים ביותר של לאונרדו היו אולי עם תלמידיו סלאיי ומלצי. מלצי, שכתב כדי לעדכן את אחיו של לאונרדו על מותו, תיאר את רגשותיו של לאונרדו כלפי תלמידיו כאוהבים ומתשוקים כאחד. נטען מאז המאה ה-16 כי קשרים אלו היו בעלי אופי מיני או ארוטי. ולטר אייזקסון בביוגרפיה שלו על לאונרדו מבהיר את דעתו כי היחסים עם סלאיי היו אינטימיים והומוסקסואליים.
רישומי בית המשפט מראים כי בשנת 1476, כאשר לאונרדו היה בן עשרים וארבע, הוא ושสาม צעירים נוספים הואשמו בסדום באירוע שכלל זכר ידוע כידוע בציבור. האישומים בוטלו בשל חוסר ראיות, וישנה ספקולציה שכיוון שאחד הנאשמים, ליאונרדו דה טורנאבואני, היה קרוב משפחה של לורנצו דה מדיצ'י, המשפחה הפעילה את השפעתה כדי להבטיח את הביטול. מאז תאריך זה נכתב הרבה על ההומוסקסואליות המשוערת שלו ותפקידה באמנותו, במיוחד באנדרוגיניות ובארוטיות הבאות לידי ביטוי בסן יוחנן המטביל ובבכחוס וביתר שאת ברישומים ארוטיים.
ציורים
למרות המודעות וההערצה האחרונות ללאונרדו כמדען וממציא, במשך רוב ארבע מאות השנים פרסומו נשען על הישגיו כצייר. קומץ עבודות שאומתו או מיוחסות לו נחשבות כאחד מיצירות המופת הגדולות. ציורים אלו מפורסמים בזכות מגוון איכויות שחודו רבות על ידי תלמידים ונדונו בהרחבה רבה על ידי מומחים ומבקרים. עד שנות ה-90 של המאה ה-15 לאונרדו כבר תואר כצייר "אלוהי".
בין האיכויות שהופכות את יצירתו של לאונרדו לייחודית הן הטכניקות החדשניות שלו למריחת הצבע; הידע המפורט שלו באנטומיה, אור, בוטניקה וגאולוגיה; עניינו בפיזיונומיה ובדרך שבה בני אדם רושמים רגש בהבעה ומחווה; השימוש החדשני שלו בצורה האנושית בקומפוזיציה פיגורטיבית; והשימוש שלו בהדרגתיות עדינה של טון. כל האיכויות הללו מתכנסות ביצירות הציור המפורסמות ביותר שלו, המונה ליזה, הסעודה האחרונה ומדונת הסלעים.
### עבודות מוקדמות
לאונרדו זכה לראשונה לתשומת לב על עבודתו ב'טבילת ישו', שצוירה בשיתוף פעולה עם פרוקיו. שני ציורים נוספים נראה שמתוארכים לתקופתו בסדנתו של פרוקיו, ושניהם 'בשׂורות'. האחת קטנה, באורך 59 סנטימטרים (23 אינץ') ובגובה 14 ס"מ (5.5 אינץ'). זוהי "פרדלה" המיועדת להיות בבסיס קומפוזיציה גדולה יותר, ציור מאת לורנצו די קרדי שממנו הופרדה. השנייה היא יצירה גדולה בהרבה, באורך 217 ס"מ (85 אינץ'). בשתי הבשורות השתמש לאונרדו בסידור רשמי, כמו שתי תמונות מוכרות של פרה אנג'ליקו של אותו נושא, שבהן הבתולה מרים יושבת או כורעה מימין לתמונה, אליה מתקרב משמאל מלאך בפרופיל, לבוש בגד זורם עשיר, כנפיים מורמות ונושא שושן. אף על פי שבעבר יוחסה לגירלנדיו, היצירה הגדולה יותר מיוחסת כיום בדרך כלל ללאונרדו.
בציור הקטן יותר, מרים מסיטה את עיניה ומקפלת את ידיה במחווה המסמלת כניעה לרצון האלוהים. מרים אינה נכנעת, לעומת זאת, ביצירה הגדולה יותר. הנערה, שנקטעה בקריאתה על ידי שליח בלתי צפוי זה, מכניסה אצבע לתנ"ך שלה כדי לסמן את המקום ומרימה את ידה במחווה רשמית של ברכה או הפתעה. צעירה רגועה זו נראית מקבלת את תפקידה כאם האלוהים, לא בהשלמה אלא بביטחון. בציור זה מציג לאונרדו הצעיר את פניו ההומניסטיות של הבתולה מרים, ומכיר בתפקידה של האנושות בהתגלמות האלוהים.
### ציורים משנות ה-80 של המאה ה-15
בשנות ה-80 של המאה ה-15 קיבל לאונרדו שני הזמנות חשובות מאוד והחל בעבודה נוספת שהייתה בעלת חשיבות פורצת דרך מבחינת קומפוזיציה. שניים מתוך השלושה מעולם לא הושלמו, והשלישי לקח כל כך הרבה זמן עד שהיה נתון למשא ומתן ארוך על השלמה ותשלום.
אחד הציורים הללו היה 'סן ז'רום במדבר', שאותו מקשר בורטולון לתקופה קשה בחייו של לאונרדו, כפי שעולה מיומנו: "חשוב שאלמד לחיות; למדתי רק למות." למרות שהציור בקושי התחיל, ניתן לראות את הקומפוזיציה והיא יוצאת דופן מאוד. ז'רום, כחוזר בתשובה, תופס את אמצע התמונה, מונח באלכסון קל ונצפה מעט מלמעלה. צורת הכריעה שלו מקבלת צורת טרפז, כאשר זרוע אחת מתוחה לקצה החיצוני של הציור ומבטו מביט בכיוון ההפוך. ג' וסרמן מצביע על הקשר בין ציור זה למחקריו האנטומיים של לאונרדו. על פני החזית משתרע סמלו, אריה גדול שגופו וזנבו יוצרים ספירלה כפולה לרוחב בסיס מרחב התמונה. המאפיין הבולט האחר הוא הנוף הסקיצתי של סלעים משוננים שעליהם מצוירת הדמות בצלליות.
תצוגת הנועזת של קומפוזיציית דמויות, אלמנטי הנוף והדרמה האישית מופיעים גם ביצירת המופת הבלתי גמורה הגדולה, 'סגדת המאגים', הזמנה מנזירי סן דונאטו א סקופטו. זוהי קומפוזיציה מורכבת, בגודל של כ-250 × 250 סנטימטרים. לאונרדו ערך רישומים ומחקרים הכנה רבים, כולל אחד מפורט בפרספקטיבה ליניארית של האדריכלות הקלאסיות ההרוסה המהווה חלק מהרקע. בשנת 1482 נסע לאונרדו למילאנו לבקשתו של לורנצו דה מדיצ'י כדי לזכות בחסדו של לודוביקו איל מورو, והציור ננטש.
היצירה החשובה השלישית בתקופה זו היא 'מדונת הסלעים', שהוזמנה במילאנו עבור אחוויית העיਬਰ הללא חטא. הציור, שנעשה בעזרת האחים דה פרדיס, אמור היה למלא מזבח מורכב גדול. לאונרדו בחר לצייר רגע אפוקריפי מילדותו של ישו כאשר התינוק יוחנן המטביל, בהגנת מלאך, פגש את המשפחה הקדושה בדרך למצרים. הציור מפגין יופי מצמרר שכן הדמויות החינניות כורעות באהבה סביב התינוק ישו בנוף פרוע של סלעים נופלים ומים מתערבולות. בעוד הציור גדול למדי, כ-200 × 120 סנטימטרים, הוא אינו מורכב כלל כמו הציור שהוזמן על ידי נזירי סן דונאטו, ויש לו ארבע דמויות בלבד במקום כחמישים ונוף סלעי במקום פרטים אדריכליים. הציור הושלם בסופו של דבר; למעשה, שתי גרסאות של הציור הושלמו: אחת נשארה בקפלה של האחווה, בעוד לאונרדו לקח את השנייה לצרפת. האחים לא קיבלו את הציור שלהם, ואף לא דה פרדיס את התשלום שלהם, עד המאה הבאה.
הדיוקן המדהים ביותר של לאונרדו מתקופה זו הוא 'גברת עם הרמין', המנוחש כצ'צ'יליה גלריני (c. 1483–1490), מאהבתו של לודוביקו ספורצה. הציור מאופיין בתנוחת הדמות כאשר הראש מופנה בזווית שונה מאוד מהטורסו, דבר יוצא דופן בתקופה שבה דיוקנאות רבים היו עדיין נוקשים בפרופיל. ההרמין נושא בבירור משמעות סמלית, המתייחסת או למודل, או ללודוביקו שהשתייך למסדר ההרמין היוקרתי.
### ציורים משנות ה-90 של המאה ה-15
הציור המפורסם ביותר של לאונרדו משנות ה-90 של המאה ה-15 הוא 'הסעודה האחרונה', שהוזמן עבור חדר האוכל של מנזר סנטה מריה דלה גרציה במילאנו. הוא מייצג את הארוחה האחרונה שחלק ישו עם תלמידיו לפני מעצרו ומותו, ומראה את הרגע שבו אמר ישו הרגע "אחד מכם יבגד בי", ואת התדהמה שהצהרה זו גרמה.
הסופר מתאו באנדלו צפה בליאונרדו בעבודתו וכתב שבימים מסוימים היה מצייר משחר עד דמדומים מבלי לעצור לאכול ואז לא מצייר במשך שלושה או ארבעה ימים בכל פעם. הדבר היה מעבר להבנתו של אב המנזר, שניג'ס לו עד שלאונרדו ביקש מלודוביקו להתערב. וזארי מתאר כיצד לאונרדו, מוטרד מיכולתו לתאר כראוי את פניהם של ישו ושל הבוגד יהודה, אמר לדוכס שהוא עשוי להיאלץ להשתמש באב המנזר כמודל שלו.
הציור זכה לשבחים כיצירת מופת של עיצוב ואפיון, אך הוא התדרדר במהירות, כך שבתוך מאה שנים תואר על ידי צופה אחד כ-"הרוס לחלוטין". לאונרדו, במקום להשתמש בטכניקת הפרסקו האמינה, השתמש בטמפרה על גבי קרקע שהייתה בעיקר גבס, וכתוצאה מכך משטח הרגיש לעובש ולהתקלפות. למרות זאת, הציור נשאר אחת היצירות המוחזרות ביותר של אמנות; עותקים אינספור נעשו במדיומים שונים.
לקראת סוף תקופה זו, בשנת 1498 צויר קישוט הטרומפ-לויל של לאונרדו של סאלה דלה אסה עבור דוכס מילאנו בטירת ספורצה.
### ציורים משנות ה-1500
בשנת 1505, הוזמן לאונרדו לצייר את 'קרב אנגיארי' בסאלוני דיי צ'ינקוצ'נטo ("אולם חמש המאות") בפאלאצו וקיו, פירנצה. לאונרדו עיצב קומפוזיציה דינמית המתארת ארבעה גברים הרוכבים על סוסי קרב זועמים המעורבים בקרב על השגת נס, בקרב אנגיארי בשנת 1440. מיכלאנג'לו הוקצה לקיר הנגדי כדי לתאר את קרב קאשינה. ציורו של לאונרדו התדרדר במהירות וכעת ידוע מהעתקה של רובנס.
בין היצירות שיצר לאונרדו במאה ה-16 הוא הדיוקן הקטן הידוע כמונה ליזה או לה ג'וקונדה, המחייכת. בעידן הנוכחי, זהו ככל הנראה הציור המפורסם בעולם. פרסומו נשען, בפרט, על החיוך החמקמק על פני האישה, איכותו המסתורית אולי בשל הפינות המוצללות בעדינות של הפה והעיניים כך שלא ניתן לקבוע את טבעו המדויק של החיוך. האיכות המוצללת שגיבורה מפורסמת בה נקראה ספומאטו, או "העשן של לאונרדו". וזארי כתב שהחיוך היה "כל כך נעים שהוא נראה אלוהי יותר מאנושי, וזה נחשב לדבר נפלא שהוא היה חי כמו החיוך של המודל החי."
מאפיינים נוספים של הציור הם הלבוש הפשוט, שבו העיניים והידיים אינן מתחרות בפרטים אחרים; רקע הנוף הדרמטי, שבו העולם נראה במצב של שטף; הצביעה המתונה; והאופי החלק במיוחד של טכניקת הציור, המשתמשת בשמנים המונחים בדומה לטמפרה, ומעורבבים על פני השטח כך שמשיכות המכחול אינן ניתנות להבחנה. וזארי הביע כי איכות הציור תגרום אפילו "למאסטר הבטוח ביותר ... לייאוש ולאבד לב." מצב השימור המושלם והעובדה שאין סימן לתיקון או לציור יתר הוא נדיר בציור לוח מתאריך זה.
בציור מרים והילד עם סן אנה, הקומפוזיציה שוב אוספת את נושא הדמויות בנוף, שווּסרמן מתאר כ-"יפהפה עוצר נשימה" וחוזר אל סן ז'רום כאשר הדמות ממוקמת בזווית אלכסונית. מה שהופך את הציור הזה ליוצא דופן הוא שיש שתי דמויות המוצבות באלכסון המונחות זו על גבי זו. מרים יושבת על ברכי אמה, סן אנה. היא נוטה קדימה כדי לעצור את הילד ישו כשהוא משחק בפראות עם כבש, סימן להקרבתו הממשמשת ובאה. ציור זה, שהועתק פעמים רבות, השפיע על מיכלאנג'לו, רפאל ואנדראה דל סרטו, ודרכם על פונטורמו וקורג'ו. מגמות הקומפוזיציה אומצו במיוחד על ידי הציירים הוונציאניים טינטורטו ורונזה.
רישומים
לאונרדו היה רשם פורה, ששמר יומנים מלאים בסקיצות קטנות ורישומים מפורטים המתעדים כל מיני דברים שתפסו את תשומת ליבו. מלבד היומנים קיימים מחקרים רבים לציורים, שחלקם ניתנים לזיהוי כהכנה ליצירות מסוימות כגון 'סגדת המאגים', 'מדונת הסלעים' ו'הסעודה האחרונה'. רישומו המתוארך המוקדמות ביותר הוא 'נוף של עמק הארנו', 1473, המציג את הנהר, ההרים, טירת מונטלופו ואת האדמות החקלאיות שמעבר לו בפירוט רב.
בין רישומיו המפורסמים נמצאים האדם הוויטרובי, מחקר של פרופורציות הגוף האנושי; ראש של מלאך, עבור מדונת הסלעים בלובר; מחקר בוטני של כוכב בית לחם; ורישום גדול (160 × 100 ס"מ) בגיר שחור על נייר צבעוני של מרים והילד עם סן אנה וסן יוחנן המטביל בגלריה הלאומית, לונדון. רישום זה משתמש בטכניקת ההצללה העדינה ספומאטו, בסגנון של המונה ליזה. ההנחה היא שלאונרדו מעולם לא עשה ציור ממנו, כאשר הדמיון הקרוב ביותר הוא ל'מרים והילד עם סן אנה' בלובר.
רישומים מעניינים אחרים כוללים מחקרים רבים המכונים בדרך כלל "קריקטורות" משום שלמרות שהם מוגזמים, נראה שהם מבוססים על תצפית של מודלים חיים. וזארי מתאר שלאונרדו היה מחפש פנים מעניינות בציבור כדי להשתמש בהן כמודלים לחלק מיצירתו. ישנם מחקרים רבים של צעירים יפים, המקושרים לרוב לסלאיי, עם תו הפנים הנדיר והמוערך מאוד, מה שנקרא "פרופיל יווני". פנים אלו מנוגדות לעתים קרובות לאלה של לוחם. סלאיי מתואר לעתים קרובות בתחפושת מפוארת. לאונרדו ידוע בעיצוב תפאורות לתהלוכות שאיתן אלו עשויים להיות קשורים. רישומים אחרים, לעתים קרובות קפדניים, מציגים מחקרים של דרפרי. התפתחות בולטת ביכולתו של לאונרדו לצייר דרפרי התרחשה בעבודותיו המוקדמות. רישום נוסף שמשוכפל לעתים קרובות הוא סקיצה מקברית שבוצעה על ידי לאונרדו בפירנצה בשנת 1479 המציגה את גופתו של ברנרדו ברונצ'לי, שנתלה בקשר לרצח של ג'וליאנו, אחיו של לורנצו דה מדיצ'י, בקשירת הפאצי. ברשומותיו תיעד לאונרדו את צבעי הגלימות שלבש ברונצ'לי כשהוא מת.
כמו שני האדריכלים בני התקופה דונאטלו ברמנטה (שעיצב את חצר בלוודרה) ואנטוניו דה סאנגאלו הזקן, לאונרדו התנסה בעיצובים לכנסיות מתוכננות במרכז, שחלקן מופיעות ביומניו, כתוכניות וכמראות, למרות שאף אחת מהן מעולם לא מומשה.