לאונרדו אראוז'ו: הפליימייקר שהפך לאיש משרד
רוב הכדורגלנים שממציאים את עצמם מחדש לאחר הפרישה עושים זאת בעמדת הפרשנות או בקורס מאמנים. לאונרדו אראוז'ו (Leonardo Araújo) עשה את שניהם, ואז המשיך הלאה — מאמן ראשי של שני מועדוני מילאנו, מנהל ספורטיבי של מעצמה צרפתית בשתי קדנציות שונות, אדם שהורחק מהקווים בליג 1 בשל דחיפת שופט ועדיין, בתוך שנה, חזר לחדר הישיבות כדי לנהל את אסטרטגיית ההעברות של אחד המועדונים העשירים בעולם. מעטים השחקנים שעברו בצורה כה חלקה מראיית משחק במרכז השדה לשיקול דעת ניהולי, ומעטים בחנו, בזמן אמת, האם שתי המיומנויות הללו הן למעשה אותו הדבר.
רגל שמאל של ריו, בכל מקום בבת אחת
לאונרדו נסימנטו דה אראוז'ו נולד ב-5 בספטמבר 1969, בניטרוי (Niterói), מעבר למפרץ מריו דה ז'ניירו. הוא פרץ בפלמנגו (Flamengo), שם זכה באליפות ברזיל כנער בשנת 1987, ולאחר מכן עבר לסאו פאולו (São Paulo), שבה בין 1990 ל-1993 עזר למועדון לזכות בתארים ברזילאיים, בגביע ליברטדורס (Copa Libertadores), ובגביע הביניבשתי — השלל המקומי והיבשתי המלא ביותר שקריירה במועדון ברזילאי יכולה להציע. תקופה מקבילה בוולנסיה (Valencia) בספרד בראשית שנות ה-90 חשפה אותו לכדורגל האירופי לפני שיצא לסטייה יוצאת דופן לקאשימה אנטלרס (Kashima Antlers) בליגת ה-J1 המתהווה ביפן בין 1994 ל-1996, כחלק מגל הכישרונות הברזילאים שהעניק לליגה החדשה אמינות מיידית.
מה שהפך את לאונרדו לייחודי כשחקן היה סירובו להיות מקובע לעמדה אחת. הוא החל כמגן שמאלי, הוסב לקיצוני שמאלי ולקשר מרכזי ביפן, ולבסוף התקבע בתפקיד הטרקווארטיסטה (trequartista) — הפליימייקר החופשי המוצב ממש מאחורי החלוצים — בשיא הקריירה האירופית שלו. הוא היה שמאלי, בעל טכניקה מלוטשת, מסוכן במצבים נייחים ומטווח רחוק, ולפי התיאור המאוחר של קבוצותיו, התאפיין פחות במהירות או בכוח ויותר ביכולת לקרוא היכן יופיע הפתח הבא במשחק. אותו פרופיל הפך אותו למועד לפציעות, מוטיב חוזר לאורך קריירה שבכל זאת המשיכה להניב תארים.
פריז, אחר כך מילאנו, ואז גביע עולם
לאונרדו הצטרף לפריז סן-ז'רמן (Paris Saint-Germain) בשנת 1996, תחנה של עונה אחת לפני שמילאן (AC Milan) החתימה אותו ב-1997 — המהלך שהפך אותו לשם מוכר באירופה. הוא בילה חלקים משש עונות במילאן בשתי קדנציות, והפך לבורג מרכזי בזכייה באליפות הסרייה א' (Serie A) ב-1998-99, עונה שבה כבש 12 שערים כקשר התקפי, ובזכייה בקופה איטליה (Coppa Italia) ב-2002-03. בין לבין, הוא ייצג את ברזיל במונדיאל 1994, כחלק מהסגל שזכה בטורניר בפנדלים נגד איטליה — אם כי לאונרדו עצמו הושעה לארבעה משחקים לאחר תקרית מרפק נגד טאב ראמוס (Tab Ramos) מארצות הברית, כתם משמעתי נדיר בקריירה אינטלקטואלית בדרך כלל. הוא חזר לגמר גביע העולם ב-1998, סיים כסגן לנבחרת המארחת צרפת, וזכה בקופה אמריקה (Copa América) ובגביע הקונפדרציות של פיפ"א עם ברזיל ב-1997, מה שהביא אותו ל-60 הופעות ו-8 שערים לאורך קריירה בנבחרת הלאומית שנמשכה יותר מעשור.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מפליימייקר לפתרון הבעיות של הנשיא
הקריירה השנייה של לאונרדו החלה היכן שהראשונה הגיעה לשיאה: במילאן, שם מינה אותו הבעלים סילביו ברלוסקוני (Silvio Berlusconi) למנהל טכני ב-2008 ואז, חודשים לאחר מכן, למאמן ראשי — קפיצה מחדר הישיבות לקווי המגרש ללא ניסיון ניהולי קודם. הוא בנה קבוצה סביב רונאלדיניו (Ronaldinho) ואנדראה פירלו (Andrea Pirlo) במערך התקפי של 4-2-1-3 וסיפק ניצחונות משמעותיים, כולל 3-2 על ריאל מדריד (Real Madrid) וניצחון 3-0 על יובנטוס (Juventus), לפני שעזב בהסכמה הדדית על רקע חילוקי דעות עם ברלוסקוני. הוא חצה מיד את היריבות העירונית של מילאנו כדי לאמן את אינטרנציונאלה (Internazionale), שם בתוך חודשים ספורים קבע שיא נקודות בסרייה א' ברצף של 13 משחקים וזכה בקופה איטליה ב-2011, מה שאישר שהאינסטינקטים הטקטיים שלו עבדו גם בתנאי חירום של אמצע עונה.
פריז סן-ז'רמן, במימון קטארי טרי, שכרה את לאונרדו כמנהל ספורטיבי ב-2011, ושם חוותה הקריירה הניהולית שלו את התקופה הסוערת ביותר: החתמות נוצצות כולל חאבייר פסטורה (Javier Pastore) וטיאגו מוטה (Thiago Motta), מינויו של קרלו אנצ'לוטי (Carlo Ancelotti) למאמן ראשי, ואז, במאי 2013, הרחקה לתשעה חודשים — שהוארכה מאוחר יותר לשלושה-עשר — בשל דחיפת שופט לאחר משחק, השעיה שבסופו של דבר בוטלה בערעור ב-2014. הוא התפטר באותו אוגוסט. הנסיגה לא סיימה את הקריירה שלו בניהול כדורגל; היא רק קטעה אותה. הוא חזר למילאן כמנהל ספורטיבי ב-2018, פיקח על הגעתם של גונסאלו היגוואין (Gonzalo Higuaín) ומתיאה קלדארה (Mattia Caldara), וקיבל רשמית את תעודת המנהל הספורטיבי שלו בדצמבר ההוא, תוך אישור רטרואקטיבי של עבודה שכבר עשה במשך עשור.
בחזרה לפריז, ופרק סיום מסובך
פריז סן-ז'רמן החזירה את לאונרדו כמנהל ספורטיבי ב-2019, ושלוש השנים הבאות היו המשמעותיות ביותר בקריירה הניהולית שלו: הוא בנה סגלים סביב ניימאר (Neymar), קיליאן אמבפה (Kylian Mbappé), ומאוחר יותר ליונל מסי (Lionel Messi), החתים שחקנים בינלאומיים מבוססים כגון מאורו איקרדי (Mauro Icardi) וקיילור נבאס (Keylor Navas), והוביל את המועדון לגמר ליגת האלופות (UEFA Champions League) הראשון בתולדותיו ב-2020, לצד טרבל מקומי. הוא פוטר במאי 2022, כאשר הערכות חיצוניות בדרך כלל שפטו את הקדנציה השנייה שלו בפריז ככזו שהניבה פחות ערך מבני משמעותי לטווח ארוך ממה שהשמות הגדולים רמזו — פסק דין שמסבך, מבלי למחוק, קורות חיים שנבנו על הצלחות חוזרות בכל מקום אחר שבו עבד.
מדוע לאונרדו מכונה גאון
הכינוי מתאים ללאונרדו בנוחות רבה יותר מאשר לרוב הכדורגלנים, משום שהטיעון בעדו אינו נשען כלל על אתלטיות — הוא נשען על שני עשורים של החלטות שהתקבלו תחת לחץ זמן, תחילה עם כדור ברגליו ואחר כך עם תקציב העברות בידיו. כטרקווארטיסטה, העמדה שבה התקבע במילאן, התפקיד הוא קוגניטיבי במפורש באופן שמעטים התפקידים על המגרש הם כאלה: קריאת המקום שייפתח שתי או שלוש מסירות קדימה, בתפקיד שפרשנים מתארים ככזה הדורש "אינטליגנציה גבוהה לקריאת משחק" יותר מאשר טכניקה טהורה. ההסבר של לאונרדו עצמו לגישתו כמאמן באינטר — שקבוצה מוכנה זקוקה לתנאים שינוצרו עבורה ולא להמצאה מחדש — מראה את אותו זיהוי תבניות המופנה כלפי כוח אדם ולא כלפי נתיבי מסירה. הטענה הנגדית הכנה היא אמיתית: הקדנציה השנייה שלו בפריז, על כל גמר ליגת האלופות וההחתמות הנוצצות, נתפסת באופן נרחב כאכזבה נטו ביחס למשאבים שהושקעו, ואף מקור שנאסף כאן אינו כולל מועדון, התאחדות או כלי תקשורת מרכזי שמשתמשים בפועל במילה "גאון" לגביו. מה שניתן לומר בבירור הוא מצומצם יותר ועדיין יוצא דופן: הוא אחד האנשים הבודדים שהיו ברמה עילית בקריאת משחק כדורגל כשחקן ואז בילו חמש-עשרה שנים נוספות בבחינה האם אותה קריאה תורגמה לקריאת שוק, סגל וחדר ישיבות — עם תוצאות אמיתיות, אם כי מעורבות.
מורשת
מורשתו של לאונרדו היא פחות תואר יחיד ויותר תבנית: זוכה גביע עולם ואלוף סרייה א' שניהל לאחר מכן את מחלקות הכדורגל של שלושה מועדונים אירופיים גדולים ושונים במהלך שלוש תקופות נפרדות, תוך הישרדות השעיה, פיטורין ופסק דין ציבורי של הצלחה מעורבת, מבלי שהשפעתו על המשחק — כשחקן, כמאמן וכמנהל — תדעך אי פעם במלואה.