ל. ט. הובהאוס: האיש שניסח מחדש את החירות
השאלה שהעסיקה את לאונרד טרלוני הובהאוס (Leonard Trelawny Hobhouse) במשך שלושים שנה נשמעת מופשטת אך אינה כזו: אם אדם חופשי לרעוב, האם הוא אכן חופשי? הליברליזם הקלאסי השיב על כך בהגדרת החירות כהיעדר התערבות, מה שמשמעו שמדינה שאינה עושה דבר היא מדינה הממקסמת את החירות. הובהאוס גיבש טיעון נגדי – שהעושר הוא בחלקו תוצר של ארגון חברתי, שהמדינה זכאית לפיכך לחלק מחדש את החלק החברתי, ושלכל חירות יש תלות בפעולת פיקוח מקבילה. הוא העלה זאת על הכתב בספר קצר בשם ליברליזם (Liberalism) בשנת 1911, בעת שממשלה ליברלית הניחה את היסודות למדינת הרווחה הבריטית, והוויכוח סביב טיעון זה נמשך מאז.
בנו של כומר באוקספורד
הובהאוס נולד ב-8 בספטמבר 1864 בסנט איב (St Ive) שבקורנוול, בנם של רג'ינלד הובהאוס, כומר אנגליקני, וקרוליין טרלוני. הוא למד במכללת מרלבורו ולאחר מכן במכללת קורפוס כריסטי באוקספורד, שם למד לימודים קלאסיים (Greats) וסיים בהצטיינות יתרה בשנת 1887. הוא הפך לעמית מחקר במכללת מרטון ולאחר מכן לעמית מלא בקורפוס כריסטי.
הוא גם הפך לאתאיסט וחילוני, מה שהיווה פריצת דרך מכרעת עבור בנו של כומר בשנות ה-80 של המאה ה-19. רצינותו המוסרית מעולם לא עזבה אותו; רק ההצדקה העל-טבעית שלה נעלמה. חלק ניכר מעבודתו המאוחרת נקרא כניסיון למצוא, בחקר החברה עצמה, את הבסיס שהדת סיפקה לאביו.
מחוץ לחדר הסגל
בשנת 1897 עזב הובהאוס את החיים האקדמיים לטובת עיתונאות – כיוון נסיעה לא שגרתי – ובילה שש שנים ב-מנצ'סטר גרדיאן (Manchester Guardian), שם הוא והעורך סי. פי. סקוט (C. P. Scott) תפקדו, לפי הערכה אחת, כמצפון של המפלגה הליברלית האדוארדית. הוא גם שימש כמזכיר איגוד מקצועי. בשנת 1905 הפך לעורך פוליטי של ה-טריביון (The Tribune), והתפטר כאשר העיתון החליף את עקרונותיו בפופוליזם וסנסציות.
החוויה הפוליטית המעצבת הייתה מלחמת הבורים. הובהאוס התנגד לה, והגועל שלו מההתלהבות הפביאנית מהאימפריה הרחיק אותו מהסוציאליזם הפביאני לצמיתות. מה שבנה במקום זאת התבסס על שלושה מקורות: דבקותו של ג'ון סטיוארט מיל באינדיבידואליות, מחויבותו שלו לצדק חברתי, והדרישה הגלאדסטונית למוסר בענייני חוץ. הוא איחד אותם לעמדה אחת ודחה גם את כלכלת ה-'לסה-פר' וגם את הקולקטיביזם כלא שלמים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ליברליזם (1911)
ספרו המשפיע ביותר של הובהאוס הציג את תוכנית הרווחה הליברלית לא כניתוק מהמסורת הליברלית אלא כהמשכיות שלה. המהלך המרכזי הוא הטיעון בנוגע לרכוש. מאחר שעושר נובע בחלקו מארגון חברתי – מדרכים, חוקים, שווקים, אוכלוסייה משכילה, וידע מצטבר – החלק המיוחס לחברה יכול להיות מוחזר כדין על ידי החברה למען טובת הכלל. מיסוי פרוגרסיבי והכנסה מינימלית מובטחת נובעים מכך לא כצדקה או כסוציאליזם אלא כחשבונאות.
בנושא החירות הוא נפרד ממיל באופן מאלף. מיל התנגד לפטרנליזם באמצעות עיקרון הנזק; הובהאוס התנגד לו על בסיס העובדה שכפייה אינה יכולה למעשה לייצר טוב אנושי, שכן טוב שנכפה אינו אותו הטוב. זה הותיר לו מקום לטעון כי תפקידה הראוי של המדינה הוא למקסם את החירות על ידי ארגון מחדש של האילוצים הפועלים ממילא על אנשים – אילוצי עוני, בורות ותלות ששום עיקרון נזק אינו מטפל בהם. כל חירות, לפי תפיסתו, נשענת כבר על פעולת פיקוח מקבילה; השאלה היחידה היא אילו פיקוחים, ולטובת מי.
סוציולוגיה, ו-'הנפש באבולוציה'
בשנת 1907 נבחר הובהאוס לקתדרה החדשה על שם מרטין וייט לסוציולוגיה באוניברסיטת לונדון, והיה לפרופסור הראשון לסוציולוגיה שמונה בבריטניה, משרה שבה החזיק עד מותו. הוא ייסד וערך את ה-סוציולוגיקל רוויו (The Sociological Review).
הקתדרה העניקה לו ביטחון ובמה לפרויקט גדול יותר: תיאור אבולוציוני של הנפש והחברה שרץ מ-הנפש באבולוציה (Mind in Evolution, 1901) דרך מוסר באבולוציה (Morals in Evolution, 1906) ועד פיתוח ומטרה (Development and Purpose, 1913) ו-פיתוח חברתי (Social Development, 1924). התזה הייתה שההתפתחות האנושית מראה כיוון אמיתי – לעבר הכוונה עצמית רציונלית ולעבר סדרים מוסריים המשלבים את טובת הפרט והכלל – וכי ניתן לחקור כיוון זה אמפירית ולא רק לטעון לקיומו. דמוקרטיה ותגובה (Democracy and Reaction, 1905) החיל את אותו מסגרת על הפוליטיקה של זמנו, ו-התיאוריה המטאפיזית של המדינה (The Metaphysical Theory of the State, 1918) הפנה אותה, בזמן מלחמה, נגד האידיאליסטים ההגליאניים שאת האלהת המדינה שלהם ראה כאסון אינטלקטואלי. ספרו הראשון, התנועה העובדת (The Labour Movement), הופיע ב-1893.
מדוע לאונרד נקרא גאון
היכולת היא סינתזה תחת לחץ – היכולת להחזיק בשתי מחויבויות שכולם התייחסו אליהן כאל הפכים ולבנות עמדה שבה שתיהן שורדות בשלמותן.
עד שנת 1900 התקבעה הפוליטיקה הבריטית על בחירה: חירות פרט עם תוצאות שוק, או צדק חברתי עם הכוונה קולקטיבית. הובהאוס סירב לבחור. הישגו היה לגזור חלוקה מחדש מהנחות ליברליות במקום לייבא אותה מהנחות סוציאליסטיות – להראות שהאינדיבידואליסט יכול להיות מחויב לממן מדינת רווחה לפי ההיגיון שלו, לא למרות זאת. זוהי עבודה פילוסופית קשה באמת, והתוצאה המעשית שלה הייתה לספק למפלגת שלטון את התיאוריה למה שהיא כבר עשתה. הוא גשר בין סוציאליזם לליברליזם קלאסי מבלי לקבל פוליטיקה מעמדית או ריכוזיות ביורוקרטית, וזהו נתיב צר שסלל במידה רבה בעצמו.
טיעון הנגד משמעותי. הסוציולוגיה האבולוציונית של הובהאוס – הטענה שלחברה האנושית יש כיוון ברור לעבר הרמוניה רציונלית – לא הזדקנה היטב; היא שייכת לביטחון שלפני 1914 שהמאה ה-20 הרסה, והסוציולוגיה המודרנית בנתה את עצמה על יסודות שונים לחלוטין. הוא לא ייסד אסכולה ולא הותיר תוכנית מחקר, וכהונתו כפרופסור הראשון של בריטניה בתחום זכורה יותר כציון דרך מאשר כהתחלה. הוא היה מסנתז גדול ולא יוצר מקורי: מיל, גרין ומסורת האידיאליזם סיפקו לו את החומרים. ושום מקור כאן לא מתעד בני דורו שקראו לו גאון. מה ששורד הוא צר ועמיד יותר מהמוניטין – לא מערכת, אלא טיעון על רכוש וחירות שכל מגן מאוחר יותר של מדינת הרווחה נאלץ לשחזר.
מורשת
הובהאוס מת ב-21 ביוני 1929. הליברליזם החדש שתיאר הפך, דרך קיינס ובברידג', לבסיס האינטלקטואלי של ההסדר הבריטי שלאחר המלחמה, ו-ליברליזם נשאר בדפוס כהצהרה הקצרה והברורה ביותר לכך שליברל עשוי להעדיף חלוקה מחדש. הקתדרה שבה החזיק לראשונה ביססה את הסוציולוגיה כדיסציפלינה אקדמית בריטית. טענתו המרכזית – שחירות היא משהו שחברה בונה ולא משהו שהיא רק נמנעת מלהרוס – מונחת כיום בבסיס התפיסות עד כדי כך שזהות מחברה נשכחה.