לנרד נימוי: השחקן שבנה וולקני
המחווה המוכרת ביותר בתולדות הטלוויזיה נולדה בבית כנסת בבוסטון. נימוי צפה בכהנים, הכהנים היהודים, מפרקים את אצבעותיהם לצורת האות ש' בעת מתן ברכת כהנים, ועשרות שנים מאוחר יותר הציע לבמאי את הדרך שבה וולקנים מברכים זה את זו. הוא צירף לכך גם משפט. חייה ארוכים והצלחה. כיום היא מבוצעת על ידי ילדים שמעולם לא שמעו על ספר המספרים.
מטאפן והסלון לגילוח
הוא נולד ב-26 במרץ 1931 ב-West End של בוסטון, מחוז אירי שבו התיישבו מהגרים יהודים. הוריו, מקס ודורה נימוי, נמלטו מאיזיאסלב באוקראינה בנפרד, אביו חצה לפולין, אמו וסבתו הוברחו מתחת לערמות שחת על עגלה רתוקה לסוס; הם אוחדו באמריקה, שם ניהל מקס סלון גילוח במטאפן. לנרד מכר עיתונים וכרטיסי ברכה, ניקה נעליים והציב כיסאות בתיאטראות, ומאוחר יותר מכר מכשירי אביקה כדי לעזור למשפחה. הוא החל לשחק בגיל שמונה בתיאטרון השכונה. בגיל שבע עשרה שיחק בתפקיד ראלפי בהפקה חובבנית של ערב ושיר! מאת קליפורד אודטס, על משפחה יהודית בתקופת השפל הגדול. "לשחק בנער מתבגר במשפחה יהודית שהייתה כל כך דומה לשלי היה מדהים," אמר. "אותם דינמיקות, אותן מתחים בבית."
הוא שר במקהלת בית הכנסת שלו היטב עד שלאחר בר המצווה שלו הוזמן לחזור על ההופעה בבית כנסת אחר בשבוע שלאחר מכן. גזר הדין של שאטנר, שנים מאוחר יותר: "הוא עדיין האיש היחיד שאני מכיר שקולו היה טוב בשני בר המצוות!"
ההתמחות הארוכה
הוא לקח שיעורי משחק בבוסטון קולג', ואז ביזק 600 דולר מכסף מכירת אביקות על בית הספר למשחק פסדנה, עבד כמלווה, נהג מונית ומילא מכונות ממכר כדי לשרוד. הוא פרש אחרי שישה חודשים, והסיק ש"אני חייב ללמוד כאן שלוש שנים כדי לעשות עבודה ברמה זו, ואני כבר עושה עבודה טובה יותר." הוא ספג במקום את סטניסלבסקי. הוא שירת במילואים של צבא ארצות הברית בפורט מקפרסון מ-1953 עד 1955, כתב והנחה מופעים בשירותים מיוחדים. לאחר מכן באו יותר מעשור של סרטי B ותפקידים אתניים קטנים: סמל צבא ב-הם! ב-1954, פרופסור ב-אוכלי המוח, פרקים של פרי מייסון, ג'אנסמוק, בוננזה, אזור הדמדומים, גבולות החלל. ב-1956, נהג מונית, אסף את הסנאטור ג'ון פ. קנדי, שלא היה לו מזומן; נימוי עקב אחריו למלון בוורלי הילטון כדי לגבות 1.25 דולר וקיבע טיפ של 1.75 דולר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ספוק
הוא יצר את דמותו של ספוק בפיילוט "הכלוב" מ-1964 ושיחק אותו מהבכורה ב-1966 ועד סוף הסדרה בתחילת 1969, ואז בשמונה סרטי פיצ'ר והופעות אורח שנמשכו כמעט חמישים שנה. הוא בחר ב-מסע בין כוכבים על פני פייטון פלייס. ספוק לא רק נבחר אלא נבנה: נימוי תרם את קיד הוולקני והמציא את החניקה העצבית, טען לבמאי שספוק למד אנטומיה אנושית במכון הטכנולוגי של וולקן ויכול להפיק אנרגיה דרך קצות אצבעותיו. הוא התאמן על זה עם שאטנר וזיכה את תגובתו של שאטנר במכירת הרעיון. הדמות תפסה את הציבור בסערה וכמעט הציפה את הקפטן קירק. הוא קיבל שלוש מועמדויות לאמי על התפקיד ונותר השחקן היחיד ב-מסע בין כוכבים שהיה מועמד לאמי אי פעם.
העלות הייתה משמעותית. כששיחק בספוק 12 עד 14 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, הוא בילה את סופי השבוע בדמות, יותר לוגי ופחר רגשי מעצמו, ושימש בדפוסי דיבור וולקניים בחייו הפרטיים שנים אחרי שהסדרה הסתיימה. הוה הפך לאלכוהוליסט במהלך הריצה ולבסוף נכנס לגמילה מסמים, אותה חשף בסרט התיעודי מינד מלד מ-2001. הוא גם השתמש במעמדו: וולטר קוניג חשף ב-2014 שנימוי ניסה באופן אישי והצליח לשכנע את המפיקים לשלם שכר שווה לניקל ניקולס.
הכל אחר
הוא הצטרף ל-משימה בלתי אפשרית לעונות הרביעית והחמישית כסוכן הקוסם פריז, הנחה את סדרת התיעודית על הפראנורמלי בחיפוש אחר... מ-1976 עד 1982, ושיחק בדמות ד"ר ויליאם בל ב-פרינג', חוזר אפילו לאחר שהכריז על פרישתו. הוא ביים את מסע בין כוכבים 3: חיפוש אחר ספוק ב-1984, ואז מסע בין כוכבים 4: המסע הביתה ב-1986, סרט ההמשך השני המצליח ביותר של הזיכיון, ואז שלושה גברים ותינוק, הסרט המכניס ביותר של 1987, שהפך אותו לבמאי בנקאי. הוא גם ביים את האם הטובה, מצחיק על אהבה ו-חתונה קדושה.
על הבמה הוא שיחק את טביה ב-כנר על הגג ב-1971, תפקיד שהיה חשוב כי הוריו עצמם הגיעו משטעטל ויכלו לראות את עצמם בו, ואת רנדל מקמרפי ב-קן הקוקייה ב-1974, שנה לפני שניקולסון צילם אותו. הוא יצא לסיבוב הופעות עם הלהקה השייקספירית המלכותית כשרלוק הולמס ב-1975. עד 1977 הוא שיחק בתפקידים חשובים שלושה-עשר בעשרים-ושבע ערים. ב-1981 הוא יצר וכיכב ב-וינסנט, מופע יחיד על ואן גוך המוצג מנקודת המבט של האח. הוא הקליט חמישה אלבומים עבור חברת דוט, פרסם שבעה כרכי שירה, למד צילום ב-UCLA והציג אותו, קיבע תואר שני בחינוך ממכללת אנטיוק ב-1977, הקריא קריינות בתיעודי על החסידות ב-1997 ופרסם את פרויקט השכינה ב-2002, מחקר צילומי על ההיבט הנשי בנוכחות האלוהית שמשך גינוי חריף מצד האורתודוקסיה. הוא אמר שההתנגדויות לא הפתיעו אותו אך הוא נעצב מ"הניסיון לשלוט במחשבה."
שני הספרים
אני לא ספוק, שפורסם ב-1975, נקרא בטעות כהתנערות; היה בעצם דיאלוג בין השחקן לדמות. הוא כתב על "משבר זהות ברור. השאלה הייתה האם לחבק את מר ספוק או להילחם בגל התעניינות הציבורית. אני מבין עכשיו שלמעשה לא הייתה לי ברירה בעניין." עשרים שנה מאוחר יותר הוא ענה לעצמו עם אני ספוק, מודה שהמיזוג קרה ושהוא עוד לא רצה להתנגד לו.
למה לנרד נקרא גאון
ההגדרה הכנה היא אומנות, לא אינטלקט, והאומנות בשאלה היא בניית דמויות. נימוי קיבל בערך עמוד של רעיון, קצין מדע חצוי-אנושי עם אוזניים מחודדות, ובנה מזה אחת מהדמויות הבדיוניות העמידות ביותר של המאה העשרים, תורם בעצמו את אוצר המילים הפיזי המרכזי שלה. הקיד הגיע מזיכרון ליטורגי; החניקה העצבית הגיעה מסירוב לקבל מכות אקדח מסורסות. זהו המצאת לוגיקה פנימית עקבית לישות שאינה קיימת, מתמשכת לאורך חמישים שנה ועקבית דיו שהקהל טיפל בספוק כאינטליגנציה אמיתית ולא כתלבושת. שלוש מועמדויות האמי שלו נותרו בלתי מנוצחות בתוך הזיכיון, וכותבי ההספדים זיקפו לזכותו הבאת "כבוד ואינטליגנציה לאחת הדמויות הנערצות ביותר במדע בדיוני." הטיעון הנגדי הוא שדמות בודדת, אפילו אם עשויה היטב, היא בסיס דק מדי למילה. ההצלחות הבימתיות שלו היו מסחריות ולא אמנותיות ולא נמשכו מעבר לשנות השמונים. השירה שלו נוטפת. איש לא טוען שהצילום או האלבומים שלו הם עבודה מרכזית. אפילו הוא הגדיר הישג כמשהו שקרה לו באותה מידה כמו משהו שעשה, מודה שהיה לו "לא הייתה ברירה בעניין." גאון כאן אומר דבר אחד שנעשה נכון לנצח, לא טווח.
מורשת
הוא קיבע תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אנטיוק ב-2000 לזכר השואה ופעילות אמנותית, עוד אחד מאוניברסיטת בוסטון ב-2012, ופרס הקהל הציבורי דאגלס ס. מורו של קרן החלל ב-2010 על יצירת דמות מופת שהשרתה השראה על צופים ללמוד על היקום. בוסטון הכריזה על יום לנרד נימוי ב-2009. אסטרואיד 4864 נקרא על שמו ב-2015. הוא מת בביתו בבל אייר ב-27 בפברואר 2015 מסיבוכים של COPD, אותם ייחס לעישון שהפסיק שלושים שנים קודם לכן. באז אלדרין קרא לו חוקר חלל עמית. שאטנר אמר שהוא אוהב אותו כאח. ימים לפני הסוף הוא פרסם הודעה אחרונה: "חיים כמו גן. רגעים מושלמים ניתן להיות בהם, אבל לא לשמר, למעט בזיכרון. LLAP."