לאונרד כהן: הנזיר שלא הפסיק לשיר
שלושה שבועות לפני מותו, הוציא לאונרד כהן אלבום בשם You Want It Darker, ששיר הנושא שלו הוא משא ומתן ישיר עם אלוהים — "הנני, הנני, אני מוכן, אדוני". הוא בילה חמש שנים בפרישות במנזר זן על הר בקליפורניה, נשא נדרים בודהיסטיים תחת השם ג'יקאן, "שתיקה", ומעולם לא הפסיק לקרוא לעצמו, ללא סתירה, יהודי. בוב דילן כינה אותו כותב השירים הטוב ביותר בדורו ודירג את עצמו כ"מספר אפס" בהשוואה אליו. כהן בנה את הסמכות הזו לאט, תחילה כמשורר וסופר שאיש מחוץ למונטריאול לא קרא, אחר כך כזמר שהמבקרים בתחילה ביטלו, ולבסוף ככותב "הללויה", שיר שלקח כמעט שני עשורים להפוך לבלתי נמנע.
וסטמאונט, צער וספרים
לאונרד נורמן כהן נולד ב-21 בספטמבר 1934, במונטריאול, למשפחה יהודית אורתודוקסית עם שורשים עמוקים בעיר: סבו מצד אביו, ליאון כהן, היה נשיא מייסד של הקונגרס היהודי הקנדי. אביו, נתן, ניהל חנות בגדים ומת כשלאונרד היה בן תשע; אמו, מרשה קלוניצקי, היגרה מליטא. כהן קיבל את השם העברי אליעזר, "אל עוזר", ונשאר שומר שבת כל חייו גם כשהפרקטיקה הרוחנית שלו נדדה הרחק מעבר לבית הכנסת. בתיכון הרצליה הפך המשורר אירווינג לייטון למנטור שלו ומאוחר יותר, למוקדש של ספר הכמיהה; בתיכון וסטמאונט למד מוזיקה והתאהב בשירתו של פדריקו גארסיה לורקה, לימד את עצמו גיטרה והקים להקת פולק בשם Buckskin Boys.
באוניברסיטת מקגיל בין 1951 ל-1955 הוא זכה בתחרות הספרותית על שם צ'סטר מקנאטן והוביל את איגוד הדיבייט; שנה בבית הספר ללימודים כלליים של אוניברסיטת קולומביה עקבה לפני שחזר למונטריאול כדי לכתוב. אוסף השירה הראשון שלו, Let Us Compare Mythologies, הופיע ב-1956; The Spice-Box of Earth (1961) משך תשומת לב ביקורתית אמיתית; הרומן האוטוביוגרפי The Favourite Game (1963) והרומן המפורש מינית והפורמלי כאוטי Beautiful Losers (1966) בנו לו מוניטין ספרותי קטן אך רציני — הבוסטון גלוב הרחיק לכת והשווה אותו לג'יימס ג'ויס, "חי במונטריאול תחת השם כהן".
מהידרה לקולומביה רקורדס
בשנת 1960 קנה כהן בית באי היווני הידרה ובילה שם חלק גדול מהעשור עם הגולה הנורווגית מריאן אילן, נושא השיר "So Long, Marianne". שירה ופרוזה לא שילמו את החשבונות, אז ב-1966, לאחר שדחה עבודת הנחיה ב-CBC-TV, החליט כהן להפוך לכותב שירים במקום. הוא כתב את "סוזן" באותה שנה; ג'ודי קולינס הקליטה אותו והעלתה את כהן עצמו לטלוויזיה. מפיק קולומביה רקורדס ג'ון המונד — האיש שהחתים את בוב דילן ומאוחר יותר יחתים את ברוס ספרינגסטין — שמע אותו בפסטיבל פולק והחתים גם אותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →Songs of Leonard Cohen (1967) קיבל ביקורות מזלזלות בארצות הברית אך תפס בבריטניה. Songs from a Room (1969) נשא את "Bird on the Wire"; New Skin for the Old Ceremony (1974) היה מוצל על ידי מלחמת יום הכיפורים ב-1973, במהלכה כהן — שאמר פעם, "אני לא מחשיב את עצמי כאזרח, אני מחשיב את עצמי כחייל" — טס לסיני כדי להופיע בפני חיילים ישראלים. הוא סטה לשיתוף פעולה בסגנון "חומת סאונד" עם פיל ספקטור ב-Death of a Ladies' Man (1977), תקליט ששני הגברים נאבקו עליו לפי הדיווחים, וחזר לכתיבת שירים חסכונית ומשכילה ב-Recent Songs (1979) וב-Various Positions (1984) — האלבום שנשא לראשונה את "הללויה", שיר שהזרוע האמריקאית של קולומביה סירבה בתחילה להוציא. נדרשו גרסאות כיסוי של ג'ון קייל ואז ג'ף באקלי, שנים מאוחר יותר, כדי להפוך אותו לאחד השירים המוקלטים ביותר במוזיקה המודרנית, שזכה בסופו של דבר לגרסאות כיסוי על ידי קרוב למאתיים אמנים.
מעילה, ההר ומערכה שנייה מאוחרת
בסוף שנות ה-70 החל כהן ללמוד אצל מורה הזן רינזאי קיוזאן ג'ושו ססאקי במרכז הזן מאונט באלדי מחוץ ללוס אנג'לס. בשנת 1994 הוא פרש לשם לחמש שנים של פרישות כמעט מוחלטת, הוסמך כנזיר ב-1996, ולקח את שם הדהרמה ג'יקאן, כשהוא משרת זמן מה כעוזרו האישי של ססאקי — מחויבות ששניים מאלבומיו המאוחרים מוקדשים לה. הוא חזר לעולם ב-1999, וב-2005 גילה שהמנהלת הוותיקה שלו, קלי לינץ', מעלה ביותר מחמישה מיליון דולר מחסכונות הפרישה שלו, והשאירה אותו עם כ-150,000 דולר. כהן תבע, זכה בפסק דין אזרחי של 9 מיליון דולר ב-2006 שהתברר ככמעט בלתי אפשרי לגבייה, ובגיל 73 חזר לסיבוב הופעות בפעם הראשונה מזה חמש עשרה שנה כדי לבנות מחדש את כספיו. סיבוב ההופעות העולמי של 2008–2013 שבא בעקבותיו, שכלל את גלסטונברי וקוצ'לה, זכור כעת כאחד הקאמבקים האמנותיים הגדולים בקריירה המאוחרת במוזיקה הפופולרית, והוא חפף ל-Old Ideas (2012), האלבום בעל הדירוג הגבוה ביותר בקריירה שלו.
מוניטין ביקורתי
ברוס אדר מ-AllMusic דירג את כהן שני רק לדילן בתשומת הלב שמשך ממבקרים וממוזיקאים עמיתים. הניו יורק טיימס תיאר את מילותיו כ"תמציתיות ואקרובטיות, מקראיות ומלוכלכות, תיאוריות בצורה חיה ודו-משמעיות באופן מתמשך, לעולם לא רחוקות מחידה או פאנץ'-ליין", והמבקר א. או. סקוט זיכה אותו בהצעת "פרספקטיבה אירונית ופתוחה על חידות המצב האנושי". כהן הוכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול ב-2008 — הציטוט שלו זיכה אותו בחשיפת "נשמתו לעולם דרך שירה ושיר" במשך שישה עשורים — והפך לחבר במסדר קנדה, הכבוד האזרחי הגבוה ביותר במדינה, ב-2003. הוא זכה בפרס נסיך אסטוריאס לספרות ב-2011 ובגראמי על "You Want It Darker" ב-2018, לאחר מותו.
מדוע לאונרד נקרא גאון
הטיעון לגאונותו של כהן נשען כמעט כולו על מלאכת מחשבת ולא על המצאה גולמית: משמעת של משורר המיושמת, בסבלנות ולאורך עשורים, לשיר פופולרי. הוא היה מפורסם באיטיות שלו — "הללויה" עבר לפי הדיווחים עשרות טיוטות בתים לפני שהתיישב על הקומץ שביצע — והתמדה לא זוהרת זו, לא הבזק של השראה, היא מה שמבקרים וכותבי שירים עמיתים משבחים באמת. המחווה של דילן היא נקודת הנתונים החדה ביותר: הוא בחר את המנגינות ומהלכי האקורדים של כהן כ"קלאסיים בצורתם", מחמאה טכנית על מבנה, לא רק על רגש. טיעון הנגד הכנה הוא שכהן היה, לפי רוב הדיווחים, זמר וגיטריסט מספיק בלבד שבנה קריירה של עשורים על דיוק לירי ופרסונה ולא על מוזיקליות, ושהשאיפות הספרותיות המוקדמות שלו — הרומנים, אוספי השירה — זכו להערכה מכובדת אך לא מרכזית עד שהשירים האפילו עליהם. ה"גאונות" שלו, במילים אחרות, נראית פחות כמו ברק מולד ויותר כמו כותב תובעני וסבלני בצורה יוצאת דופן שקרה לו למצוא, יחסית מאוחר, את הכלי הנכון למשפטים שלו.
מורשת
כהן מת בביתו בלוס אנג'לס ב-7 בנובמבר 2016, בגיל 82, נפילה שהוחמרה על ידי לוקמיה, שלושה שבועות לאחר שהוציא את אלבומו האחרון ושלושה חודשים לאחר מותה של מריאן אילן עצמה — לה כתב, כשהיא גוססת, "אני רק קצת מאחורייך, קרוב מספיק כדי לקחת את ידך". הוא נקבר בטקס יהודי בבית הקברות שער השמיים במונטריאול. מוזיאון האמנות העכשווית של מונטריאול הציג מאוחר יותר את התערוכה "לאונרד כהן: סדק בכל דבר", ששברה שיאי נוכחות וסיירה בעולם, ופסל ברונזה שלו נחשף בווילנה ב-2019 — עדות לגוף עבודה שצמח מעבר למדפי השירה ומצעדי הפופ שמהם התחיל.