לאונרד ברנשטיין: המאסטרו שסירב לבחור
ב-14 בנובמבר 1943, ברונו ולטר (Bruno Walter) חלה, והמנצח העוזר החדש של הפילהרמונית של ניו יורק (New York Philharmonic) התבשר שהוא ינצח על הקונצרט בקרנגי הול. לא היו חזרות. ההופעה שודרה בשידור חי ברדיו הלאומי. לאונרד ברנשטיין (Leonard Bernstein) היה בן עשרים וחמש, ועד למחרת בבוקר הוא כבר היה מפורסם – ספריית הקונגרס מכנה זאת "הצלחה פנומנלית בן לילה". הוא בילה את ארבעים ושבע השנים הבאות בסירוב להיות סוג אחד בלבד של מוזיקאי.
לורנס, מסצ'וסטס
הוא נולד בשם לואיס ברנשטיין ב-25 באוגוסט 1918 בלורנס, מסצ'וסטס, אך תמיד נקרא לאונרד, ושינה את שמו רשמית בשנת 1933. הוא החל לנגן בפסנתר בגיל עשר. בגיל ארבע-עשרה מצא מורה, הלן קואטס (Helen Coates), שתישאר בחייו לשארית ימיהם – היא הפכה לימים לעוזרתו ולמזכירתו, ונפטרה בשנת 1990, באותה שנה שבה הוא הלך לעולמו.
בהרווארד למד הלחנה אצל וולטר פיסטון (Walter Piston). לאחר מכן עבר למכון קרטיס למוזיקה (Curtis Institute of Music) כדי ללמוד ניצוח אצל פריץ ריינר (Fritz Reiner), מורה תובעני במיוחד, וקיבל את הציון 'A' היחיד שריינר העניק אי פעם בשיעור ניצוח. בטנגלווד (Tanglewood) הוא למד אצל סרגיי קוסביצקי (Serge Koussevitzky), שהפך יחד עם אהרון קופלנד (Aaron Copland) למנטור שלו; ברבות הימים ברנשטיין חזר לשם כראש לימודי הניצוח.
1944
שנה לאחר הופעת הבכורה בקרנגי הול, ברנשטיין עשה דבר שכמעט איש במוזיקה של המאה העשרים לא ניסה. הוא העלה בבכורה סימפוניה, בלט ומחזמר בברודוויי: הסימפוניה ה-1 "ירמיהו" (Jeremiah), הבלט Fancy Free, והמחזמר On the Town. אלו לא היו שלוש גרסאות של רגישות אחת. אלו היו שלושה מקצועות שונים, שבוצעו בו-זמנית על ידי אדם בן עשרים ושש.
הדפוס נמשך. הסימפוניה השנייה, עידן החרדה (The Age of Anxiety), הגיעה בשנת 1949, אחריה המחזמר Wonderful Town ובשנת 1956 האופרטה קנדיד (Candide).
סיפור הפרברים
סיפור הפרברים (West Side Story) עלה בבכורה בשנת 1957, עם מילים של סטיבן סונדהיים (Stephen Sondheim) הצעיר. פסק הדין של ברנשטיין עצמו במכתב – ספריית הקונגרס מחזיקה בהתכתבויותיו – היה חסר עכבות כדרכו: זה "נראה כמו הצלחה מסחררת וכל הניסיונות שלנו נראים כמי שעבדו".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המילה ניסיונות היא העיקר. ברנשטיין התייחס לפרטיטורה מסחרית של ברודוויי כמקום לנסות דברים שברודוויי לא ביקשה, כשהוא מייבא טכניקות ושאיפות של הלחנה קונצרטית לתוך מחזמר על קרב רחוב. התיאור שלו באנציקלופדיה בריטניקה – מוזיקאי שהצטיין "גם במוזיקה קלאסית וגם בפופולרית" – אינו מקבל הוכחה טובה מזו. זוהי יצירה פופולרית נדירה שהמנגנון הטכני שלה תובעני באמת ושקוף לחלוטין לקהל.
מנהל מוזיקלי ומורה לאומה
בשנת 1958 הפך ברנשטיין למנהל המוזיקלי יליד ארצות הברית הראשון של הפילהרמונית של ניו יורק, תפקיד בו החזיק עד 1969 – ובמובן רחב יותר, למנצח יליד ארצות הברית הראשון שהוביל תזמורת אמריקאית גדולה. הקשר שלו עם הפילהרמונית נמשך ארבעים שנה בסך הכל; הוא גם בילה שלושים ואחת שנים עם התזמורת הסימפונית של בוסטון, עשרים וארבע עם הפילהרמונית של וינה, ושמר על קשר ארוך עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
אחר כך עשה דבר שאף מנצח רציני לא חשב ששווה את זמנו: הוא הופיע בטלוויזיה ולימד. סדרת "קונצרטים לצעירים" (Young People's Concerts) שודרה ב-CBS מ-1958 עד 1972, והחל מעונת 1958–1959 הוא הוסיף סדרת הרצאות מקדימות לערבי חמישי עבור קהל מבוגר. הסיכום של בריטניקה נותן קרדיט ל"כישרון הפדגוגי שלו, במיוחד בקונצרטים לצעירים". הוא לא פישט; הוא הסביר, באריכות, בטלוויזיה הארצית, והקהל הלך בעקבותיו.
היקף ההקלטות היה עצום. הוא הקליט יותר מ-500 יצירות עבור חברת קולומביה מאסטרוורקס בין 1956 ל-1979, וכמעט 80 אחוז מהקלטותיו המאוחרות עבור דויטשה גרמופון (Deutsche Grammophon) נלקחו מקונצרטים חיים ולא מהאולפן – העדפה שאומרת הכל על האופן שבו תפס את עבודת המוזיקה.
הלחנה נמשכה: תהילים צ'יצ'סטר (Chichester Psalms) ב-1965, וב-1971 היצירה מיסה (Mass), שנכתבה בהזמנת ז'קלין קנדי (Jacqueline Kennedy). בשנת 1973 הוא העביר את הרצאות נורטון (Norton Lectures) בהרווארד. בחג המולד 1989 הוא ניצח על הסימפוניה התשיעית של בטהובן במזרח ברלין כדי לציין את נפילת החומה. הוא זכה בפרסי גראמי משנת 1961 ואילך ובפרס מרכז קנדי (Kennedy Center Honors) בשנת 1980.
מדוע לאונרד נקרא גאון
היכולת הרלוונטית היא סימולטניות. ניצוח, הלחנה והוראה הם בדרך כלל שלושה קריירות נפרדות, וההסבר הסטנדרטי לכך שאף אחד לא מחזיק בכל השלוש הוא שכל אחת מהן צורכת חיים שלמים. ברנשטיין החזיק בהן ברמה מקצועית מלאה במקביל, וביתר שאת – הן הזינו זו את זו: הוא ניצח כמו מלחין, כשהוא שומע מבנה ולא רק מעטפת חיצונית, והוא הלחין כמו מנצח, כשהוא כותב מוזיקה שיודעת בדיוק מה ניתן לגרום לתזמורת להרגיש.
היכולת השנייה היא פדגוגית, והיא נדירה יותר מכפי שהיא נראית. להסביר צורת סונטה לילדים בשידור חי מבלי להתנשא עליהם או לעוות את המוזיקה, דורש הכרה של החומר בצורה כה יסודית עד שניתן למצוא את הגרסה הפשוטה שעדיין נותרת אמת. רוב המומחים אינם מסוגלים לעשות זאת כלל.
ספריית הקונגרס, המחזיקה בכתביו, מכנה אותו "גוליית של המוזיקה במאה ה-20" ו"אחד המלחינים והמנצחים החשובים ביותר באמריקה במאה ה-20". המנצחת מארין אלסופ (Marin Alsop) מזהה את הרגל העבודה שמתחת לכך: "נכונות ורצון לבחון מחדש כל יצירה מוזיקלית, להביא גישה רעננה ותובנות חדשות לכל ביצוע של יצירה". זה אינו שואו, זו סירוב לתת לפרטיטורה להפוך למיושנת, מה שנשמר לאורך עשורים.
טיעון הנגד הוא הוויכוח העתיק ביותר על ברנשטיין ויש לו משקל ממשי. יצירות הקונצרט מבוצעות הרבה פחות מ"סיפור הפרברים", והקטלוג דליל באופן בולט אחרי 1957 – קריאה מתקבלת על הדעת היא שהפודיום, המצלמות והסלבריטאיות אכלו את המלחין, ושהאדם שכתב סימפוניה, בלט ומחזמר ב-1944 מעולם לא חזר על הריכוז הזה. הניצוח שלו עורר האשמות של ראוותנות; המונח של בריטניקה לתיאור סגנונו הוא "מוחצן" (flamboyant), שלא תמיד נועד כביקורת חיובית. והיצירה האהובה ביותר שלו היא שיתוף פעולה שהשורות המצוטטות ביותר בו שייכות לסונדהיים. ברנשטיין רצה להיות מלחין דגול שגם מנצח; פסק הדין של הרפרטואר נוטה לכיוון ההפוך.
מורשת
ברנשטיין נפטר בניו יורק ב-14 באוקטובר 1990, בגיל שבעים ושתיים, מדלקת ריאות שהסתבכה בגידול בחלל האדר. הוא צפה את צורת חייו שלאחר המוות בדיוק רב, כשהוא חוזה שהארכיונים שלו יומרו דיגיטלית ו"יועברו אלקטרונית לקהל רחב ובינלאומי" – תחזית שנעשתה לפני שרוב האנשים שמעו על האינטרנט. הארכיון הזה נמצא כעת בספריית הקונגרס. המורשת הגדולה יותר היא טיעון שהוא ניצח בו בהדגמה: שההבחנה בין מוזיקה רצינית לפופולרית היא עניין של מוסכמות ולא של מהות, ושתפקידו של מנצח כולל את הבאת הקהל איתו.