פבלו פיקאסו

פבלו פיקאסו

פבלו רואיס פיקאסו (25 באוקטובר 1881 – 8 באפריל 1973) היה צייר ופסל ספרדי שבילה את רוב חייו הבוגרים בצרפת. כאחד האמנים המשפיעים ביותר במאה ה-20, הוא ידוע כמייסד שותף של התנועה הקוביסטית, ממציא הפיסול הבנוי, שותף להמצאת הקולאז', ועבור מגוון רחב של סגנונות שסייע לפתח ולחקור. בין יצירותיו המפורסמות ביותר נמצאות הציור הפרוטו-קוביסטי "העלמות מאביניון" (1907) והציור האנטי-מלחמתי "גרניקה" (1937), תיאור דרמטי של הפצצת גרניקה על ידי כוחות אוויר גרמניים ואיטלקיים במהלך מלחמת האזרחים בספרד. הקריירה שלו נמשכה יותר מ-76 שנים, מסוף שנות העשרה שלו ועד מותו ב-1973.

פיקאסו החל את הכשרתו הרשמית אצל אביו, חוסה רואיס אי בלסקו (José Ruiz y Blasco), בגיל שבע, והפגין כישרון אמנותי יוצא דופן מגיל צעיר, כשהוא מצייר בסגנון נטורליסטי לאורך ילדותו ובגרותו. במהלך העשור הראשון של המאה ה-20, סגנונו השתנה ככל שהתנסה בתיאוריות, טכניקות ורעיונות שונים. לאחר 1906, עבודתו הפוביסטית של האמן המבוגר אנרי מאטיס (Henri Matisse) הניעה את פיקאסו לחקור סגנונות רדיקליים יותר, מה שהחל יריבות פורייה בין שני האמנים, שלעיתים קרובות הוצמדו על ידי מבקרים כמובילי האמנות המודרנית.

יצירתו של פיקאסו, במיוחד בתחילת הקריירה שלו, מחולקת לעיתים קרובות לתקופות. בעוד ששמותיהן של רבות מתקופותיו המאוחרות שנויים במחלוקת, התקופות המקובלות ביותר בעבודתו הן התקופה הכחולה (1901–1904), התקופה הוורודה (1904–1906), התקופה המושפעת מאמנות אפריקאית (1907–1909), הקוביזם האנליטי (1909–1912) והקוביזם הסינתטי (1912–1919), המכונה גם התקופה הקריסטלית. חלק גדול מעבודתו של פיקאסו מסוף שנות ה-1910 ותחילת שנות ה-1920 הוא בסגנון ניאו-קלאסי, ועבודתו באמצע שנות ה-1920 כוללת לעיתים קרובות מאפיינים של סוריאליזם. עבודתו המאוחרת משלבת לעיתים קרובות אלמנטים מסגנונותיו המוקדמים.

פיקאסו, שהיה פורה בצורה יוצאת דופן לאורך חייו הארוכים, זכה לתהילה עולמית ולהון עצום בזכות הישגיו האמנותיים המהפכניים, והפך לאחת הדמויות המוכרות ביותר באמנות המאה ה-20.

חיים מוקדמים

### ילדות

פבלו רואיס פיקאסו נולד בשעה 23:15 ב-25 באוקטובר 1881 בעיר מאלגה, אנדלוסיה, שבדרום ספרד. הוא היה בנם הבכור של חוסה רואיס אי בלסקו (1838–1913) ומריה פיקאסו אי לופס (María Picasso y López). משפחתו של פיקאסו הייתה ממעמד הביניים. אביו היה צייר שהתמחה בתיאורים נטורליסטיים של ציפורים וחיות ציד אחרות. רוב חייו, רואיס היה פרופסור לאמנות בבית הספר למלאכות ואוצר של מוזיאון מקומי.

תעודת הלידה ורישום הטבילה של פיקאסו כוללים שמות ארוכים מאוד, המשלבים שמות של קדושים וקרובי משפחה שונים (סנט ג'יימס, סנט ג'וזף, סנט פרנסיס מפאולה, סנט ג'ון מנפומוק, מרי של התרופות, סנט סיפריאן, השילוש הקדוש, רואיס, אי, פיקאסו). רואיס ופיקאסו היו שמות המשפחה של אביו ואמו, בהתאמה, לפי המנהג הספרדי. שם המשפחה "פיקאסו" מגיע מליגוריה, אזור חוף בצפון-מערב איטליה. סבא-רבא מצד אמו של פבלו, טומאסו פיקאסו, עבר לספרד בסביבות 1807.

פיקאסו הראה תשוקה ומיומנות לציור מגיל צעיר. לדברי אמו, מילותיו הראשונות היו "פיז, פיז", קיצור של lápiz, המילה הספרדית ל"עיפרון". מגיל שבע קיבל פיקאסו הכשרה אמנותית רשמית מאביו בציור דמויות ובציור שמן. רואיס היה אמן ומדריך אקדמי מסורתי, שהאמין כי הכשרה נאותה דורשת העתקה ממושמעת של המאסטרים, וציור גוף האדם מגבס וממודלים חיים. בנו הפך טרוד באמנות על חשבון לימודיו בכיתה.

המשפחה עברה ללה קורוניה ב-1891, שם הפך אביו לפרופסור בבית הספר לאמנויות יפות. הם נשארו שם כמעט ארבע שנים. בהזדמנות אחת, האב מצא את בנו מצייר על סקיצה לא גמורה של יונה. בהתבוננות בדיוק הטכניקה של בנו, מספר סיפור אפוקריפי, רואיס הרגיש שפיקאסו בן ה-13 התעלה עליו, ונשבע לוותר על הציור, אם כי קיימים ציורים שלו משנים מאוחרות יותר.

בשנת 1895, פיקאסו עבר טראומה כאשר אחותו בת השבע, קונצ'יטה, מתה מדיפתריה. לאחר מותה, עברה המשפחה לברצלונה, שם קיבל רואיס משרה בבית הספר לאמנויות יפות. פיקאסו פרח בעיר, והתייחס אליה בתקופות של עצב או נוסטלגיה כביתו האמיתי. רואיס שכנע את הפקידים באקדמיה לאפשר לבנו לגשת למבחן כניסה לכיתה המתקדמת. תהליך זה ארך בדרך כלל חודש, אך פיקאסו השלים אותו בשבוע, והחבר המושבעים קיבל אותו, כשהוא רק בן 13. כסטודנט, לפיקאסו חסרה משמעת אך הוא יצר חברויות שישפיעו עליו בהמשך חייו. אביו שכר עבורו חדר קטן קרוב לבית כדי שיוכל לעבוד לבדו, אך הוא בדק אותו פעמים רבות ביום, ושפט את ציוריו. השניים התווכחו לעיתים קרובות.

אביו ודודו של פיקאסו החליטו לשלוח את האמן הצעיר לאקדמיה המלכותית לאמנויות יפות של סן פרננדו במדריד, בית הספר לאמנות המוביל במדינה. בגיל 16, פיקאסו יצא לראשונה לדרכו לבדו, אך הוא לא אהב את ההדרכה הרשמית והפסיק להגיע לשיעורים זמן קצר לאחר ההרשמה. מדריד הציעה אטרקציות רבות אחרות. במוזיאון הפראדו היו ציורים של דייגו ולאסקס, פרנסיסקו גויה ופרנסיסקו דה סורבאן. פיקאסו העריץ במיוחד את יצירותיו של אל גרקו; אלמנטים כמו גפיו המוארכות, צבעיו העוצמתיים ופניו המיסטיים מהדהדים בעבודתו המאוחרת של פיקאסו.

קריירה

### לפני 1900

הכשרתו של פיקאסו אצל אביו החלה לפני 1890. ניתן לעקוב אחר התקדמותו באוסף העבודות המוקדמות המוחזק כיום במוזיאון פיקאסו בברצלונה, המספק את אחד התיעודים המקיפים ביותר הקיימים על תחילת דרכו של אמן מרכזי כלשהו. במהלך 1893 האיכות הילדותית של עבודותיו המוקדמות ביותר נעלמת, ועד 1894 ניתן לומר שהחלה הקריירה שלו כצייר. הריאליזם האקדמי הניכר בעבודות מאמצע שנות ה-1890 מוצג היטב ב"הסעודה הראשונה" (1896), קומפוזיציה גדולה המתארת את אחותו, לולה. באותה שנה, בגיל 14, הוא צייר את "דיוקן הדודה פפה", דיוקן נמרץ ודרמטי שחואן-אדוארדו סירלוט כינה "ללא ספק אחד הגדולים בכל תולדות הציור הספרדי".

בשנת 1897, הריאליזם שלו החל להראות השפעה סימבוליסטית, למשל, בסדרת ציורי נוף שצוירו בגווני סגול וירוק לא נטורליסטיים. מה שחלק מכנים התקופה המודרניסטית שלו (1899–1900) בא בעקבותיה. חשיפתו לעבודותיהם של רוזטי, סטיינלן, טולוז-לוטרק ואדוורד מונק, בשילוב עם הערצתו למאסטרים ישנים מועדפים כמו אל גרקו, הובילו את פיקאסו לגרסה אישית של מודרניזם ביצירותיו בתקופה זו.

פיקאסו ערך את נסיעתו הראשונה לפריז, אז בירת האמנות של אירופה, בשנת 1900. שם פגש את חברו הפריזאי הראשון, העיתונאי והמשורר מקס ז'אקוב, שעזר לפיקאסו ללמוד את השפה ואת ספרותה. עד מהרה הם חלקו דירה; מקס ישן בלילה בזמן שפיקאסו ישן במהלך היום ועבד בלילה. אלו היו זמנים של עוני קשה, קור וייאוש. חלק גדול מעבודתו נשרף כדי לשמור על החדר הקטן חם. במהלך חמשת החודשים הראשונים של 1901, פיקאסו חי במדריד, שם הוא וחברו האנרכיסט פרנסיסקו דה אסיס סולר ייסדו את המגזין Arte Joven (אמנות צעירה), שפרסם חמישה גיליונות. סולר ביקש מאמרים ופיקאסו אייר את העיתון, בעיקר תרם קריקטורות קודרות המתארות ומזדהות עם מצב העניים. הגיליון הראשון פורסם ב-31 במרץ 1901, עד אז האמן החל לחתום על עבודתו פיקאסו. מ-1898 הוא חתם על עבודותיו כ"פבלו רואיס פיקאסו", ואז כ"פבלו ר. פיקאסו" עד 1901. השינוי לא נראה כמרמז על דחיית דמות האב. במקום זאת, הוא רצה להבדיל את עצמו מאחרים; יוזמה של חבריו הקטלאנים שנהגו לקרוא לו בשם המשפחה של אמו, שהיה הרבה פחות נפוץ משם המשפחה של אביו, רואיס.

### התקופה הכחולה: 1901–1904

התקופה הכחולה של פיקאסו (1901–1904), המאופיינת בציורים קודרים המעובדים בגווני כחול וכחול-ירוק בלבד, שחוממו לעיתים רחוקות על ידי צבעים אחרים, החלה בספרד בתחילת 1901 או בפריז במחצית השנייה של השנה. ציורים רבים של אימהות רזות עם ילדים מתוארכים לתקופה הכחולה, שבמהלכה פיקאסו חילק את זמנו בין ברצלונה לפריז. בשימושו המאופק בצבע ובנושאים לעיתים עצובים – זונות וקבצנים הם נושאים תכופים – הושפע פיקאסו מטיול בספרד ומהתאבדותו של חברו קרלס קסאגמאס. החל מסתיו 1901, הוא צייר כמה דיוקנאות לאחר מותו של קסאגמאס שהגיעו לשיאם בציור האלגורי הקודר "החיים" (1903), הנמצא כיום במוזיאון לאמנות בקליבלנד.

אותו מצב רוח שורר בתחריט הידוע "הסעודה הצנועה" (1904), המתאר גבר עיוור ואישה רואה, שניהם רזים, יושבים ליד שולחן כמעט ריק. עיוורון, נושא חוזר ביצירותיו של פיקאסו בתקופה זו, מיוצג גם ב"ארוחת העיוור" (1903, המוזיאון המטרופוליטן לאמנות) ובדיוקן של סלסטינה (1903). יצירות נוספות מהתקופה הכחולה כוללות את "דיוקן סולר" ו"דיוקן סוזן בלוך".

### התקופה הוורודה: 1904–1906

התקופה הוורודה (1904–1906) מאופיינת בטון ובסגנון קלילים יותר המשתמשים בצבעי כתום וורוד וכוללים אנשי קרקס רבים, אקרובטים וליצנים הידועים בצרפת כ-saltimbanques. הליצן, דמות קומית המתוארת בדרך כלל בבגדים משובצים, הפך לסמל אישי עבור פיקאסו. פיקאסו פגש את פרננד אוליבייה, אמנית בוהמית שהפכה למאהבת שלו, בפריז ב-1904. אוליבייה מופיעה ברבים מציורי התקופה הוורודה שלו, שרבים מהם מושפעים מהקשר החם שלו איתה, בנוסף לחשיפתו המוגברת לציור הצרפתי. מצב הרוח העליז והאופטימי בדרך כלל של ציורים בתקופה זו מזכיר את התקופה של 1899–1901 (כלומר, ממש לפני התקופה הכחולה), וניתן לראות ב-1904 שנת מעבר בין שתי התקופות.

עד 1905, פיקאסו הפך לחביבם של אספני האמנות האמריקאים ליאו וגרטרוד שטיין. אחיהם המבוגר מייקל שטיין ואשתו שרה הפכו גם הם לאספנים של עבודתו. פיקאסו צייר דיוקן של גרטרוד שטיין ואחד של אחיינה אלן שטיין. גרטרוד שטיין הפכה לפטרונית העיקרית של פיקאסו, רכשה את רישומיו וציוריו והציגה אותם בסלון הלא רשמי שלה בביתה בפריז. באחד המפגשים שלה ב-1905, הוא פגש את אנרי מאטיס, שהיה אמור להפוך לחבר ויריב לכל החיים. בני הזוג שטיין הכירו לו את קלריבל קון ואחותה אטה, שהיו אספניות אמנות אמריקאיות; הן גם החלו לרכוש את ציוריהם של פיקאסו ומאטיס. בסופו של דבר, ליאו שטיין עבר לאיטליה. מייקל ושרה שטיין הפכו לפטרונים של מאטיס, בעוד גרטרוד שטיין המשיכה לאסוף עבודות של פיקאסו.

בשנת 1907, פיקאסו הצטרף לגלריה לאמנות שנפתחה לאחרונה בפריז על ידי דניאל-הנרי קאהנוויילר, היסטוריון אמנות ואספן אמנות גרמני שהפך לאחד מסוחרי האמנות הצרפתים המובילים של המאה ה-20. הוא היה בין התומכים הראשונים של פבלו פיקאסו, ז'ורז' בראק והקוביזם שהם פיתחו במשותף. קאהנוויילר קידם אמנים צומחים כמו אנדרה דרן, קיס ואן דונגן, פרנאן לז'ה, חואן גריס, מוריס דה ולמנק ועוד כמה אחרים שהגיעו מכל רחבי העולם כדי לחיות ולעבוד במונפרנאס באותה תקופה.

### אמנות אפריקאית ופרימיטיביזם: 1907–1909

התקופה המושפעת מאמנות אפריקאית של פיקאסו (1907–1909) מתחילה בציורו "העלמות מאביניון". שלוש הדמויות משמאל קיבלו השראה מפיסול איברי, אך הוא צייר מחדש את פניהן של שתי הדמויות מימין לאחר שהתרשם מאוד מחפצים אפריקאיים שראה ביוני 1907 במוזיאון האתנוגרפי בארמון טרוקדרו. כאשר הציג את הציור למכרים בסטודיו שלו מאוחר יותר באותה שנה, התגובה הכמעט אוניברסלית הייתה זעזוע וסלידה; מאטיס דחה בכעס את העבודה כתרמית. פיקאסו לא הציג את "העלמות" בפומבי עד 1916.

יצירות אחרות מתקופה זו כוללות את "עירום עם זרועות מורמות" (1907) ו"שלוש נשים" (1908). רעיונות צורניים שפותחו בתקופה זו מובילים ישירות לתקופה הקוביסטית שבאה בעקבותיה.

### קוביזם: 1909–1919

קוביזם אנליטי: 1909–1912

קוביזם אנליטי הוא סגנון ציור שפיקאסו פיתח עם ז'ורז' בראק תוך שימוש בצבעים חומים וניטרליים מונוכרומטיים. שני האמנים פירקו אובייקטים ו"ניתחו" אותם במונחים של צורותיהם. הציורים של פיקאסו ובראק בתקופה זו חולקים דמיון רב.

בפריז, פיקאסו אירח חוג מכובד של חברים ברבעים מונמארטר ומונפרנאס, כולל אנדרה ברטון, המשורר גיום אפולינר, הסופר אלפרד ז'ארי וגרטרוד שטיין. בשנת 1911, פיקאסו נעצר ונחקר על גניבת ה"מונה ליזה" מהלובר. החשד לפשע נפל בתחילה על אפולינר בשל קשריו לג'רי פיירה, אמן עם היסטוריה של גניבות מהגלריה. אפולינר בתורו הפליל את חברו הקרוב פיקאסו, שגם רכש יצירות אמנות גנובות מהאמן בעבר. מחשש להרשעה שעלולה להוביל לגירושו לספרד, פיקאסו הכחיש שפגש אי פעם את אפולינר. שניהם נוקו מאוחר יותר מכל מעורבות בהיעלמות הציור.

קוביזם סינתטי: 1912–1919

קוביזם סינתטי היה פיתוח נוסף של ז'אנר הקוביזם, שבו הודבקו פיסות נייר גזורות – לעיתים קרובות טפטים או חלקים מדפי עיתון – לקומפוזיציות, מה שסימן את הקולאז' הקוביסטי הראשון ובו זמנית את מה שנחשב לעיתים קרובות לאסמבלאז' הראשון, עם יצירתו של היצירה המכוננת "טבע דומם עם כיסא קש" (1912; שמן ושעוונית מודפסת על בד ממוסגר בחבל).

בשנת 1912 גלריאס דלמאו בברצלונה עשתה שתי תערוכות זו לצד זו של פיקאסו והאמן חואקין טורס-גרסיה.

בין 1915 ל-1917, פיקאסו החל סדרת ציורים המתארים אובייקטים קוביסטיים גיאומטריים ומינימליסטיים מאוד, המורכבים ממקטרת, גיטרה או כוס, עם אלמנט מזדמן של קולאז'. "יהלומים חתוכים בריבוע בעלי קצוות חדים", מציין היסטוריון האמנות ג'ון ריצ'רדסון, "לאבנים יקרות אלו אין תמיד צד עליון או תחתון". "אנחנו צריכים שם חדש כדי לייעד אותם", כתב פיקאסו לגרטרוד שטיין. המונח "קוביזם קריסטלי" שימש מאוחר יותר כתוצאה מאנלוגיות ויזואליות לקריסטלים באותה תקופה. "אבני חן קטנות" אלו עשויות היו להיות מיוצרות על ידי פיקאסו בתגובה למבקרים שטענו על עריקתו מהתנועה, באמצעות התנסותו בקלאסיציזם בתוך מה שמכונה החזרה לסדר בעקבות המלחמה.

לאחר שזכה לתהילה והון מסוימים, פיקאסו עזב את אוליבייה עבור מרסל הומברט, הידועה גם בשם אווה גואל. פיקאסו כלל הצהרות על אהבתו לאווה ברבות מיצירותיו הקוביסטיות. פיקאסו היה הרוס ממותה בטרם עת ממחלה בגיל 30 בשנת 1915.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, פיקאסו חי באביניון. בראק ודרן גויסו ואפולינר הצטרף לארטילריה הצרפתית, בעוד הספרדי חואן גריס נשאר מהמעגל הקוביסטי. במהלך המלחמה, פיקאסו הצליח להמשיך לצייר ללא הפרעה, בניגוד לחבריו הצרפתים. ציוריו הפכו לקודרים יותר וחייו השתנו עם השלכות דרמטיות. החוזה של קאהנוויילר הסתיים עם גלותו מצרפת. בשלב זה, עבודתו של פיקאסו תילקח על ידי סוחר האמנות לאונס רוזנברג. לאחר מותה של אווה גואל, לפיקאסו היה רומן עם גבי לספינאס. במהלך אביב 1916, אפולינר חזר מהחזית פצוע. הם חידשו את חברותם, אך פיקאסו החל לפקוד מעגלים חברתיים חדשים.

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, פיקאסו היה מעורב בלהקת הבלט רוס (Ballets Russes) של סרגיי דיאגילב. בין חבריו בתקופה זו היו ז'אן קוקטו, ז'אן הוגו, חואן גריס ואחרים. בקיץ 1918, פיקאסו התחתן עם אולגה חוחלובה, בלרינה בלהקתו של סרגיי דיאגילב, עבורה עיצב פיקאסו בלט, "פאראד" של אריק סאטי, ברומא; הם בילו את ירח הדבש שלהם ליד ביאריץ בווילה של פטרונית האמנות הצ'יליאנית הזוהרת יוג'ניה ארזוריז.

חוחלובה הציגה את פיקאסו לחברה הגבוהה, לארוחות ערב רשמיות ולממדים אחרים של חיי העשירים בפריז של שנות ה-1920. לשניים נולד בן, פאולו פיקאסו, שיגדל להיות רוכב אופנועים ונהג של אביו. התעקשותה של חוחלובה על נימוסים חברתיים התנגשה עם נטיותיו הבוהמיות של פיקאסו והשניים חיו במצב של קונפליקט מתמיד. באותה תקופה שפיקאסו שיתף פעולה עם להקתו של דיאגילב, הוא ואיגור סטרווינסקי שיתפו פעולה ב"פולצ'ינלה" ב-1920. פיקאסו ניצל את ההזדמנות לעשות כמה רישומים של המלחין. בקיץ 1921, פיקאסו, חוחלובה ופאולו שהו בווילה בכפר פונטנבלו, צרפת; במהלך זמנם שם, פיקאסו, שהשתמש במוסך כסטודיו, צייר את "שלוש נשים במעיין" ו"שלושה מוזיקאים".

### ניאו-קלאסיציזם וסוריאליזם: 1919–1929

בפברואר 1917, פיקאסו ערך את נסיעתו הראשונה לאיטליה. בתקופה שלאחר התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, פיקאסו יצר עבודות בסגנון ניאו-קלאסי. "חזרה לסדר" זו ניכרת בעבודתם של אמנים אירופאים רבים בשנות ה-1920, כולל אנדרה דרן, ג'ורג'ו דה קיריקו, ג'ינו סווריני, ז'אן מצנז'ה, אמני תנועת האובייקטיביות החדשה ותנועת Novecento Italiano. הציורים והרישומים של פיקאסו מתקופה זו מזכירים לעיתים קרובות את עבודתם של רפאל ואנגר.

בשנת 1925 הכריז הסופר והמשורר הסוריאליסטי אנדרה ברטון על פיקאסו כ"אחד משלנו" במאמרו "הסוריאליזם והציור", שפורסם ב-Révolution surréaliste. "העלמות" שוכפלו לראשונה באירופה באותו גיליון. עם זאת, פיקאסו הציג עבודות קוביסטיות בתערוכה הקבוצתית הסוריאליסטית הראשונה ב-1925; המושג "אוטומטיזם נפשי במצבו הטהור" שהוגדר ב"מניפסט הסוריאליזם" מעולם לא משך אותו לחלוטין. הוא אכן פיתח באותה תקופה דימויים ותחביר צורני חדשים כדי לבטא את עצמו רגשית, "משחרר את האלימות, הפחדים הנפשיים והארוטיקה שהיו כלואים או מודחקים במידה רבה מאז 1909", כותבת היסטוריונית האמנות מליסה מקווילן. למרות שמעבר זה בעבודתו של פיקאסו הושפע מהקוביזם בשל יחסיו המרחביים, "המיזוג של טקס והפקרות בדימויים מזכיר את הפרימיטיביזם של 'העלמות' ואת התהודות הפסיכולוגיות החמקמקות של עבודתו הסימבוליסטית", כותבת מקווילן. הסוריאליזם החיה את המשיכה של פיקאסו לפרימיטיביזם ולארוטיקה.

בשנת 1927, פיקאסו פגש את מארי-תרז וולטר בת ה-17 והחל איתה רומן ארוך שנים. היא הפכה ל"מוזה המוזהבת" שלו, והוא הביא איתה לעולם בת בשם מאיה.

### השפל הגדול, גרניקה ותערוכת ה-MoMA: 1930–1939

במהלך שנות ה-1930, המינוטאור החליף את הליצן כמוטיב נפוץ בעבודתו. השימוש שלו במינוטאור הגיע בחלקו מהקשר שלו עם הסוריאליסטים, שלעיתים קרובות השתמשו בו כסמל שלהם, והוא מופיע ב"גרניקה" של פיקאסו. המינוטאור והמאהבת של פיקאסו מארי-תרז וולטר מופיעים רבות בסדרת התחריטים המפורסמת שלו, "סוויטת וולאר".

ניתן לומר שהיצירה המפורסמת ביותר של פיקאסו היא תיאורו של ההפצצה הגרמנית על גרניקה במהלך מלחמת האזרחים בספרד – "גרניקה". קנבס גדול זה מגלם עבור רבים את חוסר האנושיות, האכזריות וחוסר התקווה של המלחמה. כשנתבקש להסביר את הסמליות שלו, אמר פיקאסו: "זה לא תפקידו של הצייר להגדיר את הסמלים. אחרת היה עדיף שיכתוב אותם במילים! הציבור שמסתכל על התמונה חייב לפרש את הסמלים כפי שהם מבינים אותם."

גרניקה הוצגה ביולי 1937 בביתן הספרדי בתערוכה הבינלאומית בפריז, ולאחר מכן הפכה למרכז של תערוכה של 118 יצירות של פיקאסו, מאטיס, בראק ואנרי לורנס שסיירה בסקנדינביה ובאנגליה. לאחר ניצחונו של פרנסיסקו פרנקו בספרד, הציור נשלח לארצות הברית כדי לגייס כספים ותמיכה לפליטים ספרדים. עד 1981 הוא הופקד במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק, שכן היה זה רצונו המפורש של פיקאסו שהציור לא יועבר לספרד עד לכינון חופש ודמוקרטיה במדינה.

לפני גרניקה, פיקאסו מעולם לא התייחס לנושאים פוליטיים באמנותו. האופי הפוליטי של היצירה מיוחס במידה רבה לקשר הרומנטי שלו באותה תקופה עם הפעילה האנטי-פשיסטית הצרפתייה והצלמת הסוריאליסטית, דורה מאר. בנוסף, התצלומים בשחור-לבן שלה ככל הנראה השפיעו על הסכימה בשחור-לבן של גרניקה, בניגוד מוחלט לציוריו הצבעוניים הרגילים של פיקאסו. "העיסוק של מאר בצילום השפיע על האמנות של פיקאסו – הייתה לה השפעה רבה על עבודתו", אמר אנטואן רומנד, מומחה לדורה מאר. "היא התעמתה איתו. היא דחפה אותו לעשות משהו חדש ולהיות יצירתי יותר מבחינה פוליטית". למאר הייתה גישה בלעדית לסטודיו של פיקאסו כדי לצפות ולצלם את יצירת גרניקה. לבקשתו של פיקאסו, מאר ציירה חלקים מהסוס הגוסס.

בשנים 1939 ו-1940, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, תחת מנהלו אלפרד באר, חובב פיקאסו, קיים רטרוספקטיבה גדולה של יצירותיו העיקריות של פיקאסו עד לאותה עת. תערוכה זו האדירה את פיקאסו, הביאה לתצוגה ציבורית מלאה באמריקה את היקף אמנותו, והובילה לפרשנות מחודשת של עבודתו על ידי היסטוריוני אמנות וחוקרים עכשוויים. לדברי ג'ונתן ויינברג, "בהתחשב באיכות יוצאת הדופן של התערוכה ובפרסטיז'ה העצומה של פיקאסו, שהוגברה בדרך כלל על ידי ההשפעה הפוליטית של גרניקה... המבקרים היו אמביוולנטיים באופן מפתיע". "ריבוי הסגנונות" של פיקאסו היה מטריד עבור עיתונאי אחד; אחר תיאר אותו כ"סורר ואפילו זדוני"; הביקורת של אלפרד פרנקנשטיין ב-ARTnews הגיעה למסקנה שפיקאסו היה גם שרלטן וגם גאון.

### מלחמת העולם השנייה וסוף שנות ה-1940: 1939–1949

במהלך מלחמת העולם השנייה, פיקאסו נשאר בפריז בזמן שהגרמנים כבשו את העיר. הסגנון האמנותי של פיקאסו לא התאים לאידיאל הנאצי של אמנות, ולכן הוא לא הציג בתקופה זו. הוא בלבל את הגרמנים שבאו לגנוב את ציוריו ושל מאטיס מכספת בנק, כשהוא מזלזל בערך עבודתו ומסיח את דעתם מחיפוש יסודי יותר, ובכך הגן על האוספים שלהם. הוא הוטרד לעיתים קרובות על ידי הגסטפו. במהלך חיפוש אחד בדירתו, קצין ראה תצלום של הציור גרניקה. "אתה עשית את זה?" שאל הגרמני את פיקאסו. "לא," הוא השיב, "אתם עשיתם."

בנסיגה לסטודיו שלו, הוא המשיך לצייר, והפיק יצירות כמו "טבע דומם עם גיטרה" (1942) ו"בית המטבחיים" (1944–48). למרות שהגרמנים הוציאו מחוץ לחוק יציקת ברונזה בפריז, פיקאסו המשיך בכל זאת, תוך שימוש בברונזה שהוברחה אליו על ידי המחתרת הצרפתית.

בסביבות תקופה זו, פיקאסו כתב שירה כמוצא חלופי. בין 1935 ל-1959 הוא כתב יותר מ-300 שירים. ברובם ללא כותרת מלבד תאריך ולעיתים המיקום שבו נכתבו (למשל "פריז 16 במאי 1936"), יצירות אלו היו גסטרונומיות, ארוטיות ולעיתים סקטולוגיות, וכך גם שני המחזות באורך מלא שלו, "התשוקה שנתפסה בזנב" (1941), "ארבע הילדות הקטנות" (1949) ו"קבורתו של הרוזן מאורגז" (1959).

בשנת 1944, לאחר שחרור פריז, פיקאסו, אז בן 63, החל קשר רומנטי עם סטודנטית צעירה לאמנות בשם פרנסואז ז'ילו. היא הייתה צעירה ממנו ב-40 שנה. פיקאסו נמאס מהמאהבת שלו דורה מאר; פיקאסו וז'ילו החלו לחיות יחד. בסופו של דבר, נולדו להם שני ילדים: קלוד פיקאסו, שנולד ב-1947 ופלומה פיקאסו, שנולדה ב-1949.

לפיקאסו היו רומנים עם נשים עם הפרש גילאים גדול עוד יותר משלו ושל ז'ילו. בעודו עדיין מעורב עם ז'ילו, ב-1951 לפיקאסו היה רומן של שישה שבועות עם ז'נבייב לאפורט, שהייתה צעירה מז'ילו בארבע שנים. בשנות ה-70 לחייו, ציורים רבים, רישומי דיו והדפסים נושאים כנושא שלהם גמד זקן וגרוטסקי כמאהב המפנק של דוגמנית צעירה ויפה.

### יצירות מאוחרות ושנים אחרונות: 1949–1973

פיקאסו היה אחד מ-250 פסלים שהציגו בתערוכת הפיסול הבינלאומית השלישית שנערכה במוזיאון לאמנות בפילדלפיה באמצע 1949. בשנות ה-1950, סגנונו של פיקאסו השתנה שוב, כאשר החל לייצר פרשנויות מחודשות לאמנות של המאסטרים הגדולים. הוא יצר סדרת עבודות המבוססת על הציור "לאס מנינאס" של ולאסקס. הוא גם ביסס ציורים על יצירות של גויה, פוסן, מאנה, קורבה ודלקרואה.

עד תקופה זו, פיקאסו בנה בית גותי ענק, ויכול היה להרשות לעצמו וילות גדולות בדרום צרפת, כמו Mas Notre-Dame-de-Vie בפאתי מוג'ן, ובפרובאנס-אלפ-קוט ד'אזור. הוא היה סלבריטאי בינלאומי, עם עניין רב לעיתים קרובות בחייו האישיים כמו באמנותו. הוא שמר על ספקנות ביקורתית כלפי הדור הצעיר של ציירים צרפתים שלאחר המלחמה; בשנת 1957, הוא אפיין בביטול את עבודתו של צייר הפיגורטיבי המפורסם ברנאר בופה כ"אפס" בפני חבר משותף ז'אן קוקטו, לאחר שראה את ילדיו הצעירים קלוד ופלומה מבקשים מבופה חתימות במסעדה בקאן.

בשנת 1952, פיקאסו פגש את ז'קלין רוק, שעבדה בקרמיקה מדורה בוואלוריס בריביירה הצרפתית, שם פיקאסו יצר וצייר קרמיקה. היא הפכה למאהבת שלו, ואז לאשתו השנייה ב-1961. השניים היו יחד למשך שארית חייו של פיקאסו.

בנוסף להישגיו האמנותיים, פיקאסו הופיע בכמה הופעות קולנועיות, תמיד בתור עצמו, כולל הופעת קמע ב"צוואתו של אורפיאוס" של ז'אן קוקטו (1960). בשנת 1955, הוא עזר ליצור את הסרט "המסתורין של פיקאסו" בבימויו של אנרי-ז'ורז' קלוזו.

הוא הוזמן ליצור מודל לפסל ציבורי ענק בגובה 50 רגל (15 מ') שייבנה בשיקגו, הידוע בדרך כלל כ"שיקגו פיקאסו". הוא ניגש לפרויקט בהתלהבות רבה, ותכנן פסל שהיה דו-משמעי ומעט שנוי במחלוקת. פיקאסו אמר שהדמות מייצגת את ראשו של כלב אפגני בשם קאבול. הפסל, אחד מציוני הדרך המוכרים ביותר במרכז העיר שיקגו, נחשף ב-1967. פיקאסו סירב לקבל תשלום של 100,000 דולר עבורו, ותרם אותו לאנשי העיר.

יצירותיו האחרונות של פיקאסו היו תערובת של סגנונות, אמצעי הביטוי שלו היו בתנודה מתמדת עד סוף חייו. כשהוא מקדיש את מלוא מרצו לעבודתו, פיקאסו הפך נועז יותר, יצירותיו צבעוניות ואקספרסיביות יותר, ומ-1968 עד 1971 הוא הפיק מבול של ציורים ומאות תחריטים על לוחות נחושת. באותה תקופה יצירות אלו נדחו על ידי רובם כפנטזיות פורנוגרפיות של זקן אימפוטנט או עבודות מרושלות של אמן שעבר את שיאו. רק מאוחר יותר, לאחר מותו של פיקאסו, כאשר שאר עולם האמנות עבר מהאקספרסיוניזם המופשט, הקהילה הביקורתית החלה לראות ביצירותיו המאוחרות של פיקאסו כמבשרות את הנאו-אקספרסיוניזם.

באביב 1973, פיקאסו סייע בארגון 201 מציוריו לפסטיבל האמנויות של אביניון, שנפתח בארמון האפיפיורים במאי אותה שנה. הקנבסים, לדברי פול פואו, מנהל הפסטיבל שביקר את פיקאסו בביתו, ייצגו את עבודתו של האמן מאוקטובר 1970 ועד סוף 1972.

מוות

פיקאסו מת ב-8 באפריל 1973 במווג'ן, צרפת, מהתקף לב שנגרם כתוצאה מבצקת ריאות. בערב שלפני מותו, פיקאסו ואשתו ז'קלין אירחו חברים לארוחת ערב. הוא צייר עד השעה 3 לפנות בוקר בלילה זה לפני שהלך לישון. פיקאסו התעורר בשעה 11:30 בבוקר, אך לא היה מסוגל לצאת מהמיטה. ז'קלין קראה לרופאו, ד"ר ז'אן-קלוד ראנס, לעזרה, אך הוא מת בשעה 11:40 בבוקר לפני שהגיע רופא.

פיקאסו נקבר בטירת וובנארג ליד אקס-אן-פרובאנס, נכס שרכש ב-1958 ואכלס עם ז'קלין בין 1959 ל-1961. ז'קלין מנעה מילדיו של פיקאסו מאיה, קלוד ופלומה, ומנכדו פבליטו לראות את גופתו. רק פאולו, הילד הלגיטימי היחיד של פיקאסו, הורשה להשתתף בהלוויה.

פיקאסו מת ללא צוואה, מה שהוביל לסכסוך על עזבונו. שלושת ילדיו הלא חוקיים קיבלו את הזכות לחלוק את עזבון פיקאסו על ידי שופטים צרפתים, למרות התנגדות מצד ז'קלין ופאולו. בעקבות מותו של פאולו ב-1975, היורשים שנותרו בחיים של פיקאסו היו אלמנתו, ז'קלין; נכדיו מפאולו, מרינה וברנאר; וילדיו, קלוד, פלומה ומאיה. הם הגיעו להסדר על אופן חלוקת עזבונו של פיקאסו בשווי 240 מיליון דולר בדצמבר 1976.

יצירות

### סגנון וטכניקה

פיקאסו היה פורה בצורה יוצאת דופן לאורך חייו הארוכים. במותו היו יותר מ-45,000 יצירות שלא נמכרו בעזבונו, המורכבות מ-1,885 ציורים, 1,228 פסלים, 3,222 קרמיקה, 7,089 רישומים, 150 ספרי סקיצות, אלפי הדפסים רבים, ושטיחי קיר ושטיחים רבים. הקטלוג המלא ביותר – אך לא ממצה – של יצירותיו, הקטלוג המלא (catalogue raisonné) שנערך על ידי כריסטיאן זרווס, מונה יותר מ-16,000 ציורים ורישומים. תפוקתו של פיקאסו הייתה פורייה פי כמה מרוב האמנים בתקופתו; לפי דיווח אחד לפחות, האמן האמריקאי בוב רוס הוא היחיד שמתחרה בנפח של פיקאסו, ויצירות האמנות של רוס תוכננו במיוחד כדי להיות מיוצרות בקלות ובמהירות.

המדיום שבו תרם פיקאסו את תרומתו החשובה ביותר היה ציור. בציוריו השתמש פיקאסו בצבע כאלמנט אקספרסיבי, אך הסתמך על רישום ולא על דקויות של צבע כדי ליצור צורה ומרחב. לעיתים הוסיף חול לצבע שלו כדי לגוון את מרקמו. ננו-בדיקה של "הכורסה האדומה" (1931) של פיקאסו, באוסף המכון לאמנות של שיקגו, על ידי פיזיקאים במעבדה הלאומית ארגון ב-2012 אישרה את אמונתם של היסטוריוני אמנות שפיקאסו השתמש בצבע ביתי נפוץ ברבים מציוריו. חלק גדול מציוריו נעשה בלילה באור מלאכותי.

פסליו המוקדמים של פיקאסו גולפו מעץ או עוצבו בשעווה או בחימר, אך מ-1909 עד 1928 פיקאסו נטש את העיצוב ובמקום זאת יצר קונסטרוקציות פיסוליות תוך שימוש בחומרים מגוונים. דוגמה לכך היא "גיטרה" (1912), קונסטרוקציית תבליט עשויה מתכת וחוט שג'יין פלוגל מכנה "מקביל מישורי תלת-ממדי לציור קוביסטי" המסמן "סטייה מהפכנית מהגישות המסורתיות, עיצוב וגילוף".

מתחילת הקריירה שלו, פיקאסו הראה עניין בנושאים מכל סוג, והפגין רב-גוניות סגנונית גדולה שאפשרה לו לעבוד בכמה סגנונות בבת אחת. לדוגמה, ציוריו מ-1917 כללו את הפוינטיליסטית "אישה עם מנטיליה", הקוביסטית "דמות בכורסה", והנטורליסטית "ליצן" (כולם במוזיאון פיקאסו, ברצלונה). בשנת 1919, הוא עשה מספר רישומים מגלויות ותצלומים המשקפים את העניין שלו במוסכמות הסגנוניות ובאופי הסטטי של תצלומים מבויימים. בשנת 1921 הוא צייר בו-זמנית כמה ציורים ניאו-קלאסיים גדולים ושתי גרסאות של הקומפוזיציה הקוביסטית "שלושה מוזיקאים" (המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק; מוזיאון לאמנות בפילדלפיה). בראיון שפורסם ב-1923, אמר פיקאסו: "הדרכים השונות שבהן השתמשתי באמנותי לא חייבות להיחשב כאבולוציה, או כצעדים לקראת אידיאל לא ידוע של ציור... אם הנושאים שרציתי לבטא הציעו דרכים שונות של ביטוי, מעולם לא היססתי לאמץ אותן."

למרות שיצירותיו הקוביסטיות מתקרבות להפשטה, פיקאסו מעולם לא ויתר על אובייקטים מהעולם האמיתי כנושא. בולטים בציוריו הקוביסטיים צורות המוכרות בקלות כגיטרות, כינורות ובקבוקים. כאשר פיקאסו תיאר סצנות נרטיביות מורכבות זה היה בדרך כלל בהדפסים, רישומים ועבודות בקנה מידה קטן; "גרניקה" (1937) הוא אחד מציוריו הנרטיביים הגדולים הבודדים. גרניקה הוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית במשך שנים רבות. בשנת 1981, הוא הוחזר לספרד והוצג ב-Casón del Buen Retiro של מוזיאון הפראדו. בשנת 1992, הציור הוצג במוזיאון ריינה סופיה כשנפתח.

פיקאסו צייר בעיקר מהדמיון או מהזיכרון. לדברי ויליאם רובין, פיקאסו "יכול היה ליצור אמנות גדולה רק מנושאים שבאמת העסיקו אותו... בניגוד למאטיס, פיקאסו נמנע ממודלים כמעט כל חייו הבוגרים, והעדיף לצייר אנשים שחייהם השפיעו על שלו, והיו בעלי משמעות אמיתית עבורו." מבקר האמנות ארתור דנטו אמר שעבודתו של פיקאסו מהווה "אוטוביוגרפיה ציורית עצומה" המספקת בסיס מסוים לתפיסה הפופולרית ש"פיקאסו המציא סגנון חדש בכל פעם שהתאהב באישה חדשה". האופי האוטוביוגרפי של אמנותו של פיקאסו מחוזק על ידי הרגלו לתארך את יצירותיו, לעיתים קרובות עד לרמת היום. הוא הסביר: "אני רוצה להשאיר לדורות הבאים תיעוד שיהיה שלם ככל האפשר. לכן אני שם תאריך על כל מה שאני עושה."

הנשים בחייו של פיקאסו מילאו תפקיד חשוב בהיבטים הרגשיים והארוטיים של הביטוי היצירתי שלו, והאופי הסוער של מערכות יחסים אלו נחשב לחיוני לתהליך האמנותי שלו. רבות מנשים אלו תפקדו כמוזות עבורו, והכללתן ביצירתו הענפה העניקה להן מקום בתולדות האמנות. מוטיב חוזר במידה רבה בגוף עבודתו הוא הצורה הנשית. השינויים במערכות היחסים שלו הודיעו והתנגשו עם התקדמות הסגנון שלו לאורך הקריירה שלו. לדוגמה, דיוקנאות שנוצרו של אשתו הראשונה, אולגה, צוירו בסגנון נטורליסטי במהלך התקופה הניאו-קלאסית שלו. מערכת היחסים שלו עם מארי-תרז וולטר עוררה השראה ברבות מיצירותיו הסוריאליסטיות, כמו גם במה שמכונה "שנת הפלאות" שלו. הופעתו מחדש של נושא האקרובטים ב-1905 שמה קץ ל"תקופה הכחולה" שלו, וסימנה את המעבר ל"תקופה הוורודה" שלו. מעבר זה יוחס בטעות לנוכחותה של פרננד אוליבייה בחייו.

### קטלוג מלא (Catalogue raisonné)

פיקאסו הפקיד בידי כריסטיאן זרווס להקים את הקטלוג המלא של עבודתו (ציור ורישום). הכרך הראשון של הקטלוג, יצירות מ-1895 עד 1906, שפורסם ב-1932, גרר את חורבנו הכלכלי של זרווס, שפרסם בעצמו תחת השם Cahiers d'art, מה שאילץ אותו למכור חלק מאוסף האמנות שלו במכירה פומבית כדי להימנע מפשיטת רגל.

מ-1932 עד 1978, זרווס הקים את הקטלוג המלא של היצירות השלמות של פיקאסו בחברתו של האמן שהפך לאחד מחבריו ב-1924. לאחר מותו של זרווס, מילה גגארין פיקחה על פרסום 11 כרכים נוספים מ-1970 עד 1978.

33 הכרכים מכסים את כל העבודה מ-1895 עד 1972, עם קרוב ל-16,000 תצלומים בשחור-לבן, בהתאם לרצונו של האמן.

1932: כרך I, יצירות מ-1895 עד 1906. מבוא עמ' XI–[XXXXIX], 185 עמודים, 384 רפרודוקציות

- 1942: כרך II, כרך 1, יצירות מ-1906 עד 1912. מבוא עמ' XI–[LV], 172 עמודים, 360 רפרודוקציות

- 1944: כרך II, כרך 2, יצירות מ-1912 עד 1917. מבוא עמ' IX–[LXX–VIII], 233 עמ' עמ' 173 עד 406, 604 רפרודוקציות

- 1949: כרך III, יצירות מ-1917 עד 1919. מבוא עמ' IX–[XIII], 152 עמודים, 465 רפרודוקציות

- 1951: כרך IV, יצירות מ-1920 עד 1922. מבוא עמ' VII–[XIV], 192 עמודים, 455 רפרודוקציות

- 1952: כרך V, יצירות מ-1923 עד 1925. מבוא עמ' IX–[XIV], 188 עמודים, 466 רפרודוקציות

- 1954: כרך VI, תוספת לכרכים I עד V. ללא מבוא, 176 עמודים, 1481 רפרודוקציות

- 1955: כרך VII, יצירות מ-1926 עד 1932. מבוא עמ' V–[VII], 184 עמודים, 424 רפרודוקציות

- 1978: קטלוג מלא של יצירות פבלו פיקאסו, פריז, הוצאת Cahiers d'art

פרסומים נוספים על ידי זרווס

- פיקאסו. יצירות מ-1920 עד 1926, Cahiers d'art, פריז

- רישומים של פיקאסו 1892–1948, פריז, הוצאת Cahiers d'art, 1949

- פיקאסו. רישומים (1892–1948), Hazan, 199 רפרודוקציות, 1949