ג'ון קיטס: שש אודות ועשרים וחמש שנים
ב-3 בפברואר 1820, ג'ון קיטס השתעל דם על הסדינים שלו, בחן אותו בעין של אדם שהוכשר בבית החולים גאי'ס (Guy's Hospital), ואמר לחברו צ'ארלס ארמיטאג' בראון (Charles Armitage Brown): "טיפת הדם הזו היא גזר דין המוות שלי." הוא צדק. נותרה לו שנה אחת, והוא כבר כתב את השירים שיהפכו אותו, בהסכמה כללית, למשורר האנגלי המוכשר ביותר באופן טהור אחרי שייקספיר שמת לפני גיל שלושים.
יתום ממורגייט
הוא הגיע ב-31 באוקטובר 1795 למורגייט, לונדון, הבכור מבין ארבעת הילדים ששרדו של תומאס ופרנסס קיטס — אחריו ג'ורג', טום ופרנסס מרי, הידועה כפאני. המשפחה לא הייתה ספרותית ולא גדולה, והיא התפרקה מהר. אביו מת באפריל 1804 משבר בגולגולת לאחר שנפל מסוסו. אמו מתה משחפת במרץ 1810. הילדים עברו לסבתם, אליס ג'נינגס (Alice Jennings), ולשני אפוטרופוסים ממונים, סוחר התה ריצ'רד אבי (Richard Abbey) וג'ון סנדל (John Sandell).
מהקיץ של 1803 למד קיטס בבית הספר הפרוגרסיבי של ג'ון קלארק באנפילד, ושם התרחשה פיסת המזל המכריעה היחידה בחייו: בנו של המנהל, צ'ארלס קאודן קלארק (Charles Cowden Clarke), התעניין בו והניח את טאסו, ספנסר והומרוס של צ'פמן בידיו. רשימת קריאה זו היא למעשה כל הבסיס לאמנותו של קיטס.
בית החולים גאי'ס
אבי הוציא אותו מבית הספר בגיל חמש-עשרה והחניך אותו, בסתיו 1810, למנתח תומאס המונד (Thomas Hammond). הוא שירת עד 1813. באוקטובר 1815 נרשם כסטודנט לרפואה בבית החולים גאי'ס והפך לחובש תוך חודש — תפקיד קליני רציני, ידיים בתוך גופם של אנשים אחרים. הוא הוסמך, קיבל את רישיון הרוקח שלו ב-1816, ואז סירב לעסוק במקצוע. הוא החליט לכתוב שירה במקום. ההחלטה נראית רומנטית; למעשה זו הייתה הימור שנעשה על ידי צעיר ללא כסף וללא פטרון, בניגוד לעצת כל מי שניהל את ענייניו.
המשורר ה"קוקני" שניסו לקבור
שירו הראשון ששרד, "חיקוי של ספנסר", מתוארך ל-1814. במאי 1816 הדפיס לי האנט (Leigh Hunt) את הסונטה "הו בדידות" ב-The Examiner, ובאוקטובר נפגשו שני הגברים. המעגל של האנט נתן לקיטס גישה לשלי (Shelley) ולוורדסוורת' (Wordsworth) והפיק את שירים מאת ג'ון קיטס באביב 1817. זה עבר כמעט ללא תשומת לב. הוא עבר למוציאים לאור טיילור והסי (Taylor and Hessey), שהאמינו בו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ואז הגיע אנדימיון (Endymion) ב-1818, והמבקרים נפלו עליו. ג'ון וילסון קרוקר (John Wilson Croker) קרע אותו לגזרים ב-Quarterly Review. ג'ון גיבסון לוקהארט (John Gibson Lockhart), ב-Blackwood's, כינה זאת "אידיוטיות מפטפטת בלתי ניתנת לערעור" וייעץ למחבר לחזור לדלפק בית המרקחת. ההתקפות היו בחלקן ספרותיות ובחלקן סנוביזם לגבי חניך מנתח עם המבטא הלא נכון שכותב בסגנון של ג'נטלמנים. הן לא עצרו אותו. מה שקרה אחר כך הוא אחת ההתבגרויות המהירות ביותר בספרות.
וונטוורת' פלייס, אביב 1819
אחיו טום מת משחפת ב-1 בדצמבר 1818; קיטס טיפל בו, וכמעט בוודאות נדבק במחלה תוך כדי כך. בתוך חודשים, כשחי בוונטוורת' פלייס בהמפסטד, הוא כתב את האודות. "אודה לפסיכה", "אודה לזמיר", "אודה על כד יווני" ו"אודה על מלנכוליה" הגיעו בפרץ מרוכז לאורך אפריל ומאי 1819, כאשר "אל הסתיו" משלים את הרצף מאוחר יותר באותה שנה. בראון תיעד שה"זמיר" נכתב תחת עץ שזיף בגינה. קיטס גם דחף לאפוס, הפיק את הקטע "היפריון" ואז עיצב אותו מחדש כ"נפילת היפריון", שנשאר ללא פרסום עד 1856. בני דורו חשבו ש"היפריון" הוא הדבר הטוב ביותר שלו.
פאני בראון
הוא פגש את פרנסס בראון (Frances Brawne) בסתיו 1818, ובאפריל 1819 היא עברה לוונטוורת' פלייס, מה שהציב אותה בצד השני של קיר. הוא נתן לה את הסונטה "כוכב בהיר". הם מעולם לא יכלו להתחתן: בריאותו קרסה והכספים שלו מעולם לא התאוששו מכישלון ספריו. ההתכתבות ביניהם היא בין המסמכים הכואבים ביותר בספרות האנגלית, שנכתבה על ידי אדם שיכול היה לאבחן את הפרוגנוזה של עצמו.
יכולת שלילית והמכתבים
המכתבים של קיטס אינם הערת שוליים לשירה; ט. ס. אליוט (T. S. Eliot) שפט אותם כ"בוודאי הבולטים והחשובים ביותר שנכתבו אי פעם על ידי משורר אנגלי כלשהו." הירושה המרכזית שלהם היא ביטוי שטבע כמעט כבדרך אגב: יכולת שלילית (negative capability), המצב של להיות "מסוגל להיות באי-ודאות, מסתורין, ספקות ללא הגעה מעצבנת אחרי עובדה והיגיון." זהו תיאור של המזג הנדרש כדי לכתוב את סוג השיר שלו — כזה שמחזיק יופי ומוות באותה יד מבלי ליישב אותם — ומאז הוא הושאל על ידי מבקרים, פסיכואנליטיקאים ופילוסופים שמעולם לא קראו את אנדימיון.
מדוע ג'ון מכונה גאון
הפקולטה המדוברת היא דחיסה חושית: היכולת לגרום לרעיון מופשט להגיע דרך הגוף, כך שקורא חושב מחשבה על תמותה בדרך של טעם, משקל, טמפרטורה. אף משורר אנגלי לא דוחס יותר תחושה פיזית לשורה, וכמעט אף אחד לא גורם לה לעשות כל כך הרבה עבודה אינטלקטואלית. העובדה שהוא רכש זאת בגיל עשרים ושלוש, ארבע שנים לאחר שעזב עבודה של חובש מנתח, עם כמעט ללא השכלה ספרותית פורמלית, היא העובדה שהופכת את המילה לקשה להימנעות.
אנשים רציניים השתמשו בה. שלי כתב את אדוניס (Adonais) תוך שבעה שבועות מההלוויה. פרנסיס ג'פרי (Francis Jeffrey), האנט ושלי כולם דגלו בכרך של 1820. עד 1888 ה-אנציקלופדיה בריטניקה כינתה את "אודה לזמיר" אחת מיצירות המופת האחרונות של השפה, והפסיקה של אליוט על המכתבים עדיין עומדת.
המקרה הנגדי ראוי להצהרה. התפוקה זעירה ולא אחידה בטירוף. שירים (1817) היא עבודת חניך. אנדימיון היא באמת רפויה ומפוזרת; לוקהארט היה בריון וסנוב, אבל הוא לא הוזה פגם. את האפוס שקיטס רצה לכתוב, הוא מעולם לא סיים — פעמיים. המוניטין הבוגר שלו נשען על אולי חצי תריסר שירים וחבילת מכתבים, והוא נופח על ידי מיתוס: הילד היפה והאבוד שנהרג על ידי ביקורות רעות, סיפור ששלי עזר להמציא ושהוא שקרי מבחינה רפואית. תפשיט את המיתוס וההישג עדיין יוצא דופן. אבל זה הישג קטן ומרוכז, לא גדול, והכנות דורשת לומר שההבטחה הייתה גדולה מהביצוע כי נגמר לו הזמן.
מורשת
הוא הפליג לרומא עם הצייר ג'וזף סוורן (Joseph Severn) בספטמבר 1820, והגיע ב-14 בנובמבר. מכתבו האחרון, ב-30 בנובמבר, מכיל את המשפט "יש לי תחושה הרגלית של חיי האמיתיים שעברו." הוא מת שם ב-23 בפברואר 1821, בגיל עשרים וחמש, ונקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי תחת אפיטף שבחר בעצמו: "כאן שוכב אחד ששמו נכתב במים." זו הייתה בדיחה מרה על כישלון, והיא התבררה כשורה הכי פחות מדויקת שכתב אי פעם. בתוך מאה שנה הוא נטמע בלב הקאנון האנגלי, שם הפרה-רפאליטים, טניסון, ויילד ואליוט כולם שאבו ממנו, ושם הוא נשאר.