ג'ון קאני: המחזאי שהמשטרה ניסתה להשתיק
בשנת 1975, ג'ון קאני (John Kani) טס בחזרה לביתו בדרום אפריקה מיד לאחר שזכה בפרס טוני בברודוויי על מחזה שהציג באופן דרמטי את מנגנוני חוקי המעבר של האפרטהייד. שוטרים הקיפו אותו, הכו אותו והותירו אותו למות. הוא שרד, אך איבד את עינו השמאלית. הוא המשיך להופיע. עשורים לאחר מכן, כשעלה על הבמה באותלו (Othello) במהלך תקופת האפרטהייד, כשהוא עדיין חובש את התותבת, הוא התלוצץ על כך בסוג של הומור גרדומים שהפך לסימן ההיכר שלו: "לפחות אוכל לנשק את דזדמונה מבלי להשאיר כתם". המשפט הזה – התרסה עטופה בפאנץ'-ליין – הוא קרוב ככל האפשר לכל ציטוט בודד שמסביר מי היה קאני במשך שישים שנה.
מניו ברייטון ללהקת ה'סרפנט פליירס'
בוניסילה ג'ון קאני נולד ב-30 באוגוסט 1942 (מקורות מסוימים מציינים 1943), בניו ברייטון, עיירה בפורט אליזבת שבאזור הכף המזרחי בדרום אפריקה. הוא למד בתיכון ניוול, שם הופיע בהצגות בית-ספריות לצד חברו לכיתה, וינסטון נטשונה (Winston Ntshona), שהפך לשותפו האמנותי לכל החיים. קאני החל לעבוד עם קבוצות דרמה קהילתיות לפני שהצטרף ללהקת ה'סרפנט פליירס' (Serpent Players) בשנת 1965 – אנסמבל מפורט אליזבת שנקרא, בשם הולם לקבוצה שהוקמה תחת משטר מדכא, על שם בור הנחשים בגן החיות הנטוש שבו חזרו לראשונה על ההצגות.
שיתופי הפעולה עם פוגארד
השותפות היצירתית המגדירה של קאני הייתה עם המחזאי הלבן הדרום אפריקאי אתול פוגארד (Athol Fugard), תוך עבודה לצד נטשונה. יחד, השלושה הגו שני מחזות שהפכו לאבני דרך של התיאטרון האנטי-אפרטהייד: סיזוה באנסי מת (Sizwe Bansi Is Dead, 1972), שהמחיז את הבירוקרטיה המדכאת של מערכת חוקי המעבר דרך סיפורו של אדם שנאלץ לאמץ את זהותו של אדם מת כדי לעבוד כחוק, והאי (The Island, 1973), המתרחש בתוך כלא שדגם על פי האי רובן, שבו שני אסירים חזרות על אנטיגונה של סופוקלס כאקט של התרסה. שני המחזות הוכנו במידה רבה באמצעות אלתור בין פוגארד, קאני ונטשונה ולא נכתבו בבידוד – שיטה שיתופית שהכניסה את חווייתו האישית של קאני מהאפרטהייד ישירות לתוך הטקסט, במקום שתפורש מיד שנייה על ידי מחזאי לבן בלבד.
ההפקות עברו לניו יורק, ורצו במצטבר 211 פעמים ברפרטואר בתיאטרון אדיסון, ובשנת 1975 קאני ונטשונה חלקו פרס טוני לשחקן הטוב ביותר – זכייה משותפת לשני שחקנים דרום אפריקאים שחורים שהציגו מחזות על המערכת הגזעית של ארצם, בשיא תקופת האפרטהייד, על אחת הבמות הבולטות בעולם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מוכה ומסונוור, ובחזרה על הבמה
חזרתו של קאני הביתה מאותו ניצחון נתקלה באלימות מדינתית: המשטרה הקיפה אותו, הכתה אותו והותירה אותו למות, והוא איבד את עינו השמאלית בתקיפה. מאז הוא חובש תותבת. הוא לא הפסיק להופיע או לכתוב. ב-1982, כששיחק מול שחקנית לבנה בהעלמה יוליה (Miss Julie), הוא נישק אותה על הבמה – רגע שגרם לכמחצית מהקהל לצאת מהאולם ועורר איומים על חייו. הוא המשיך לשחק לאורך השנים הנותרות של האפרטהייד, כולל מעצרים (הוא הוחזק במשך 23 ימים בנקודה מסוימת) ולפחות ניסיון התנקשות אחד שבו נדקר אחת-עשרה פעמים, על פי אתר South African History Online.
אחרי האפרטהייד
בשנת 2002, קאני כתב ושיחק בשום דבר מלבד האמת (Nothing but the Truth), מחזהו הראשון שנכתב על ידו באופן סולו, שבחן את המתח בין דרום אפריקאים שנשארו וסבלו את האפרטהייד לבין אלה שעזבו את המדינה לגלות וחזרו לאחר מכן. המחזה זכה בפרס Fleur du Cap לשנת 2003 ובחמישה פרסי תיאטרון נאלידי (Naledi), וקאני קיבל בנפרד פרס אובי (Obie) בשנת 2003 על תרומתו לתיאטרון האמריקאי ומועמדות לפרס אוליבייה על הילדים שלי! אפריקה שלי! (My Children! My Africa!).
קריירה שנייה בהוליווד
עשורים לאחר ברודוויי, קאני מצא קהל חדש לחלוטין דרך הקולנוע, בצורה הבולטת ביותר כמלך טצ'אקה בקפטן אמריקה: מלחמת האזרחים (2016) ובהפנתר השחור (2018). לשליטתו בשפת הקוסה (Xhosa) הייתה השפעה עצומה על ההפקה: לאחר שנודע לקאני שהוא דובר קוסה כשפת אם, הכוכב צ'דוויק בוזמן (Chadwick Boseman) למד את השפה עבור הסצנות שלו, והקוסה הפכה לשפתה של ואקאנדה על המסך לאורך כל הסרט. מאוחר יותר דיבב קאני את רפיקי בסרט של דיסני מלך האריות (2019) ובפריקוול שלו מופאסה: מלך האריות (2024), וגילם את קולונל אולנגה בקומדיות תעלומת רצח (2019, 2023) לצד אדם סנדלר וג'ניפר אניסטון. בנו, אטנדווה קאני (Atandwa Kani), הוא גם שחקן ושיחק גרסה צעירה של טצ'אקה בהפנתר השחור – מקרה נדיר של החלטת ליהוק של אב ובן במציאות שנבנתה סביב דמיון משפחתי אמיתי.
בונה מוסדות
קאני הקדיש את חלקו המאוחר של הקריירה שלו להפיכת סמכותו האישית למוסדות. הוא מכהן כנאמן בכיר בקרן תיאטרון השוק (Market Theatre Foundation) וכיו"ר המועצה הלאומית לאמנויות של דרום אפריקה, והקים את מעבדת התיאטרון של ג'ון קאני. תיאטרון השוק ביוהנסבורג שינה את שמה של הבמה הראשית שלו לתיאטרון ג'ון קאני לכבודו – מחווה יוצאת דופן לאמן חי, וסימן לכך שעד כמה הקריירה שלו הפכה כרוכה במוסד התיאטרון הדרום אפריקאי עצמו.
מדוע ג'ון מכונה גאון
טענתו של קאני למילה נשענת פחות על הברקה בודדת של המצאה ויותר על מיומנות ספציפית ומוכחת: הפיכת טראומה פוליטית חיה לתיאטרון מומצא ששינה את הדרך שבה קהלים הבינו משטר בזמן שהיה עדיין בשלטון. שיטת פוגארד-קאני-נטשונה – בניית סיזוה באנסי מת והאי באמצעות אלתור ולא תסריט שנכתב בצורה קונבנציונלית – פירושה שקאני לא רק ביצע את דבריו של מישהו אחר על האפרטהייד; הוא היה שותף לכתיבת השפה הדרמטית ששימשה להאשמתו, תוך שימוש בחווייתו שלו מחוקי המעבר והכליאה כחומר גלם. זהו הישג יצירתי אמיתי ויוצא דופן, קרוב יותר למה שמבקרים מתכוונים אליו ב"גאונות" אצל מחזאי מאשר אצל שחקן פרשני בלבד. כדאי גם להיות מדויקים לגבי גבולות הטענה: אף חומר מקור אינו מראה מבקרים או מוסדות המחילים באופן רשמי את המילה "גאון" על קאני; הכבוד שזכה לו – פרס טוני, פרס אובי, מועמדות לפרס אוליבייה, מסדר איקאמנגה של דרום אפריקה, ותואר OBE של כבוד – הם אוצר המילים של הצטיינות תיאטרלית, לא של גאונות כשלעצמה. הטענה החזקה והברת-ההגנה יותר היא שקאני מחזיק בשילוב נדיר של שני דברים שלעיתים רחוקות נמצאים יחד: האומץ הפיזי להמשיך לבצע עבודה שגרמה לו להיות מוכה, מסונוור בעין אחת ונדקר, והאינסטינקט של כותב שיתופי לעצב את החומר הזה למחזות שעדיין נלמדים ומועלים ברחבי העולם.
מורשת
הקשת בת שישה העשורים של קאני – מחדר חזרות בבור נחשים בפורט אליזבת ועד לאולפן סאונד של מארוול, דרך ברודוויי ועין תותבת – הפכה אותו לאחת הדמויות החיות הבודדות שיכולות להיקרא אדריכל ישיר של תרבות האנטי-אפרטהייד ולא רק מתעד שלה. המחזות שעזר להגות עדיין מועלים ונלמדים; התיאטרון הנושא את שמו עדיין פועל ביוהנסבורג; והמוסדות שבהם הוא עומד בראש כיום הם, למעשה, הניסיון שלו לוודא שהדור הבא של עושי התיאטרון הדרום אפריקאים ייהנה מדרך קלה יותר למקצוע מאשר לו היה.