ג'ון ג'יימס ריקרד מקלאוד (John James Rickard Macleod): חתן פרס נובל שנמחק מהתגלית שלו
בסתיו 1921, כאשר מנתח צעיר ומתוח בשם פרדריק בנטינג (Frederick Banting) קפא על עומדו מול קהל באוניברסיטת ייל, היה זה הפיזיולוג שהשאיל לו מעבדה, סטודנט ושמונה שבועות של ספקנות שקם וסיים עבורו את ההרצאה. שנתיים לאחר מכן, אותו פיזיולוג, ג'ון ג'יימס ריקרד מקלאוד, חלק את פרס נובל על גילוי האינסולין — ולאחר מכן בילה את שארית חייו בצפייה באותו אדם שהציל על הבמה מנסה למחוק אותו מהסיפור.
מבית כומר בפרת'שייר לתואר ברפואה
מקלאוד נולד ב-1876 ליד דנקלד (Dunkeld) שבפרת'שייר (Perthshire), בנו של כומר; המשפחה עברה לאברדין כשהיה בן שבע. הוא למד רפואה באוניברסיטת אברדין וסיים בהצטיינות ב-1898, ולאחר מכן העדיף את המעבדה על פני המרפאה — שנה של לימודי ביוכימיה בלייפציג במסגרת מלגת נסיעות, ואחריה דוקטורט בבריאות הציבור מקיימברידג' ב-1902. הוא לימד ביוכימיה בבית הספר לרפואה של בית החולים לונדון לפני שחצה את האוקיינוס האטלנטי ב-1903, בגיל עשרים ושש, כדי לקבל פרופסורה לפיזיולוגיה באוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב (Western Reserve University) בקליבלנד, שם נשאר חמש עשרה שנים ובנה את המוניטין שלו בחקר חילוף החומרים של פחמימות — התחום שהגדיר את הקריירה שלו עוד לפני שהיה לו מושג שמנתח מטורונטו יזדקק לו.
מעבדת טורונטו
בשנת 1918 עבר מקלאוד לאוניברסיטת טורונטו כדי לנהל את מעבדת הפיזיולוגיה שלה. שנתיים לאחר מכן, בנובמבר 1920, הופיע מנתח צעיר ללא הכשרה מחקרית, פרדריק בנטינג, עם רעיון: שקשירת צינור הלבלב בכלבים עשויה לבודד את ההפרשה הפנימית האחראית על ויסות הסוכר בדם, ללא אנזימי העיכול שהרסו ניסיונות קודמים להפקתה. מקלאוד היה ספקן — הרעיון לא היה חדש, ומדענים בעלי ציוד טוב יותר כבר נכשלו — אך הוא העניק לבנטינג שטח מעבדה, חיות ניסוי ועזרה בקיץ של סטודנט מוכשר לתואר ראשון, צ'ארלס בסט (Charles Best), לפני שיצא לטיול בסקוטלנד. כשחזר וגילה שבנטינג ובסט הגיעו לתוצאות, הפנה מקלאוד את כל משאבי המעבדה שלו לבעיה: הוא לימד את השניים בקרת ניסויים קפדנית, סייע בתקנון אופן המדידה של עוצמת האינסולין והביא ביוכימאי מיומן, ג'יימס קוליפ (James Collip), כדי לזקק את התמצית לרמה המאפשרת שימוש בטוח בחולים אנושיים. העבודה שבאה לאחר מכן — המעבר מטיפול שכמעט הרג את החולה הסוכרתי הראשון שלו לטיפול שהציל חיים תוך חודשים — התבססה על השילוב ההוא של תעוזה כירורגית ומשמעת פיזיולוגית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קרדיט, טינה ופרס נובל של 1923
השותפות העכירה כמעט מיד. בנטינג, שהיה רגיש למעמדו וכעס על כך שהליטוש והבכירות של מקלאוד אפשרו לו להשתלט על החדר באופן שבנטינג עצמו לא יכול היה, החל להאמין שמנשלים אותו מהקרדיט על רעיונו שלו. כאשר ועדת נובל בסטוקהולם הכריזה על זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או רפואה לשנת 1923, היא חילקה את הפרס בין בנטינג למקלאוד — החלטה שבנטינג ראה בה עלבון, מכיוון שהיא הדירה את בסט. בנטינג העביר מיד מחצית מכספי הפרס שלו לבסט; מקלאוד, בתורו, חילק את חלקו עם קוליפ, הכרה מרומזת במספר הידיים שהתגלית אכן דרשה. בנטינג בילה שנים לאחר מכן באמירה לעמיתיו שמקלאוד לא עשה דבר מלבד "להשאיר את המפתחות למעבדה", אמירה שדבקה הרבה יותר מהאמת שמאחוריה.
החזרה לסקוטלנד ושנותיו האחרונות
מקלאוד עזב את טורונטו ב-1928 כדי להפוך לפרופסור רגיוס לפיזיולוגיה ודיקן הפקולטה לרפואה באלמה מאטר שלו, אוניברסיטת אברדין, תפקיד בו החזיק עד מותו. גם כשהדלקת בפרקים הגבילה אותו יותר ויותר, הוא נשאר יצרני: הוא השלים סיור הרצאות בארצות הברית ב-1933 ופרסם מהדורה שביעית של ספר הלימוד שלו, "פיזיולוגיה וביוכימיה ברפואה מודרנית", ב-1934. הוא נפטר באברדין במרץ 1935 בגיל חמישים ושמונה. במהלך הקריירה שלו פרסם יותר ממאתיים מאמרים ואחד עשר ספרים, ונבחר לחברה המלכותית (Royal Society), לחברה המלכותית של אדינבורו ולחברה המלכותית של קנדה, בין היתר.
המחיקה הארוכה והיפוכה
לאחר מותו של בנטינג בתאונת מטוס ב-1941, צ'ארלס בסט שמר על הנרטיב האנטי-מקלאודי בחיים, ועד שנות ה-50 הסיפור הציבורי של האינסולין הצטמצם לשני שמות, בנטינג ובסט, כאשר מקלאוד וקוליפ נשמטו כמעט לחלוטין. נדרש ספרו של ההיסטוריון מייקל בליס (Michael Bliss) משנת 1982, "גילוי האינסולין", שנבנה מקריאה מדוקדקת של מחברות המעבדה המקוריות, כדי להשיב את התיעוד על כנו: האינסולין, הראה בליס, היה תהליך שיתופי "שיזם בנטינג וניהל מקלאוד". אוניברסיטת אברדין, שדחפה במשך עשורים להכרה בתפקידו של מקלאוד בקנה מידה דומה לזה של אלכסנדר פלמינג (Alexander Fleming) עבור הפניצילין, עדיין מתארת אותו כדמות ש"נמחקה מההיסטוריה". הכרה רשמית הגיעה, גם אם באיטיות — הוא נכנס להיכל התהילה הרפואי הקנדי ב-2012, שבעים ושבע שנים לאחר מותו.
מדוע ג'ון מכונה גאון
המילה מתאימה בחוסר נוחות למקלאוד, והטיעון הכנה עבורה צר יותר ממה שמדליית הנובל מרמזת. הוא לא היה זה שהגה את רעיון קשירת צינור הלבלב — זו הייתה התובנה של בנטינג, שנולדה ממאמר בכתב עת רפואי שנשכח למחצה. הגאונות של מקלאוד, אם המקורות תומכים במונח כלל, הייתה היכולת הפחות רומנטית אך הנדירה באותה מידה לזהות איזו תוצאה גולמית ולא ממושמעת ראויה למלוא כובד המשקל של מעבדה רצינית: שיקול הדעת לכוון מחדש את תוכניתו, המומחיות הפיזיולוגית לתכנן בקרות שהפכו תמצית מבטיחה לתרופה מדידה וניתנת לשחזור, והכישרון האדמיניסטרטיבי לגבש את בסט וקוליפ לצוות שיכול לסיים את מה שבנטינג לבדו לא יכול היה. זוהי גאונות של סינתזה וניהול ולא של ניצוץ מקורי — קרובה יותר למה שמנצח תזמורת דגול או עורך קפדן תורמים, מאשר להבזק הרעיון של בנטינג. טענת הנגד, שהועלתה בקול רם במשך עשורים על ידי בנטינג עצמו, היא שסוג זה של תרומה מוגזם בקלות על ידי בעלי כוח מוסדי, ושהשותפות של מקלאוד בפרס נובל שיקפה בכירות ורהיטות לא פחות מאשר תובנה הכרחית. שני הדברים יכולים להיות נכונים בו-זמנית, וזו בדיוק הסיבה שהמאבק ההיסטורי על המוניטין שלו נמשך שישים שנה.
מורשת
האינסולין הפך את סוכרת סוג 1 מגזר דין מוות כמעט ודאי למצב מנוהל תוך שנה מפריצת הדרך של צוות טורונטו, ושמו של מקלאוד מקובע כעת לצמיתות להישג זה באמצעות פרס נובל משותף מ-1923, אולם הרצאות באוניברסיטת טורונטו ופרס של ארגון Diabetes UK לשורדי אינסולין לטווח ארוך — גם אם נדרש כמעט מאה שנה, והיסטוריון אחד קפדן, כדי שהקרדיט ידביק את התיעוד.