הוגו גרוטיוס

הוגו גרוטיוס

הוגו גרוטיוס (Hugo Grotius; 10 באפריל 1583 – 28 באוגוסט 1645), הידוע גם בשם הוגו דה גרוט (Hugo de Groot) או הויך דה גרוט (Huig de Groot), היה הומניסט, דיפלומט, עורך דין, תאולוג, משפטן, מדינאי, משורר ומחזאי הולנדי. כילד פלא, הוא נולד בדלפט (Delft) ולמד באוניברסיטת ליידן (Leiden University). הוא נכלא בטירת לוונשטיין (Loevestein Castle) בשל מעורבותו במחלוקות על המדיניות הדתית של הרפובליקה ההולנדית, אך נמלט כשהוא מוחבא בתוך תיבת ספרים שהובאה אליו בקביעות והועברה לעיר גורינכם (Gorinchem). גרוטיוס כתב את רוב יצירותיו החשובות בגלותו בצרפת.

גרוטיוס היה דמות מרכזית בתחומי הפילוסופיה, התאוריה הפוליטית והמשפט במהלך המאות ה-16 וה-17. יחד עם יצירותיהם המוקדמות יותר של פרנסיסקו דה ויטוריה (Francisco de Vitoria) ואלבריקו ג'נטיל (Alberico Gentili), כתביו הניחו את היסודות למשפט הבינלאומי. לשניים מספריו הייתה השפעה מתמשכת בתחום: "על זכויות המלחמה והשלום" (De jure belli ac pacis), שהוקדש ללואי ה-13 מצרפת, ו-"הים החופשי" (Mare Liberum), שבזכותו כונה גרוטיוס "אבי המשפט הבינלאומי". גרוטיוס תרם גם תרומה משמעותית לאבולוציה של מושג הזכויות. לפניו, זכויות נתפסו מעל הכל כמיוחסות לחפצים; אחריו, הן נתפסות כשייכות לבני אדם, כביטוי ליכולת לפעול, או כאמצעי למימוש דבר מה.

פיטר בורשברג (Peter Borschberg) מציע שגרוטיוס הושפע משמעותית מפרנסיסקו דה ויטוריה ומבית הספר של סלמנקה (School of Salamanca) בספרד, שתמכו ברעיון שריבונותה של אומה אינה טמונה פשוט בשליט מכוח רצון האל, אלא מקורה באנשיה, שמסכימים להעניק סמכות כזו לשליט. נהוג לחשוב שגרוטיוס לא היה הראשון לנסח את דוקטרינת החברה הבינלאומית, אך הוא היה אחד הראשונים להגדיר במפורש את הרעיון של חברה אחת של מדינות, המנוהלת לא על ידי כוח או לוחמה אלא על ידי חוקים של ממש והסכמה הדדית לאכיפת חוקים אלו. כפי שהכריז הדלי בול (Hedley Bull) בשנת 1990: "הרעיון של חברה בינלאומית שגרוטיוס הציע בא לידי ביטוי מוחשי בשלום וסטפאליה (Peace of Westphalia), וניתן לראות בגרוטיוס את האב האינטלקטואלי של הסדר שלום כללי זה של העת המודרנית." בנוסף, תרומתו לתאולוגיה הארמיניאנית סייעה לספק את הזרעים לתנועות מבוססות-ארמיניאניזם מאוחרות יותר, כגון המתודיזם והפנטקוסטליזם; גרוטיוס מוכר כדמות משמעותית בוויכוח הארמיניאני-קלוויניסטי. בשל הבסיס התאולוגי שלו לסחר חופשי, הוא נחשב גם ל-"תאולוג כלכלי".

לאחר שדעכה עם הזמן, השפעת רעיונותיו של גרוטיוס התחדשה במאה ה-20 בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

חיים מוקדמים

גרוטיוס נולד בדלפט במהלך המרד ההולנדי, והיה בנם הראשון של יאן קורנטס דה גרוט (Jan Cornets de Groot) ואלידה ואן אוברשי (Alida van Overschie). אביו היה איש מלומד, שלמד פעם עם יוסטוס ליפסיוס (Justus Lipsius) הנודע באוניברסיטת ליידן, וגם איש בעל תפקיד פוליטי. משפחתו נחשבה לאריסטוקרטיה של דלפט, שכן אבותיו מילאו תפקיד חשוב בממשל המקומי מאז המאה ה-13.

יאן דה גרוט היה גם המתרגם של ארכימדס וידידו של לודולף ואן צאולן (Ludolph van Ceulen). הוא הקנה לבנו מגיל צעיר חינוך הומניסטי ואריסטוטלי מסורתי. כלומד מחונן, גרוטיוס החל ללמוד באוניברסיטת ליידן כשהיה רק בן אחת עשרה. שם למד אצל כמה מהאינטלקטואלים המהוללים ביותר בצפון אירופה, כולל פרנציסקוס יוניוס (Franciscus Junius), יוזף יוסטוס סקליגר (Joseph Justus Scaliger) ורודולף סנליוס (Rudolph Snellius). בגיל 16 (1599), הוא פרסם את ספרו הראשון: מהדורה מלומדת של יצירתו של הסופר העתיק המאוחר מרטיאנוס קפלה (Martianus Capella) על שבע האמנויות החופשיות, "סאטיריקון" (Martiani Minei Felicis Capellæ Carthaginiensis viri proconsularis Satyricon). היא נותרה ספר עזר במשך כמה מאות שנים.

בשנת 1598, בגיל 15, הוא ליווה את יוהאן ואן אולדנברנבלט (Johan van Oldenbarnevelt) במשימה דיפלומטית לפריז. בהזדמנות זו, המלך אנרי ה-4 מצרפת (Henri IV) הציג ככל הנראה את גרוטיוס לחצרו כ-"הנס של הולנד". במהלך שהותו בצרפת, הוא עבר או רכש תואר במשפטים מאוניברסיטת אורליאן (University of Orleans). בהולנד, גרוטיוס זכה במינוי כעורך דין בהאג בשנת 1599 ולאחר מכן כהיסטוריון רשמי של מדינות הולנד בשנת 1601. בתאריך זה ביקשו מדינות הולנד מגרוטיוס תיאור של מרד המחוזות המאוחדים נגד ספרד; גרוטיוס אכן חי בתקופת שמונים השנים של המלחמה בין ספרד להולנד. היצירה שהתקבלה, תחת הכותרת "דברי ימים והיסטוריה על ענייני בלגיה" (Annales et Historiae de rebus Belgicis), המתארת את התקופה מ-1559 עד 1609, נכתבה בסגנונו של ההיסטוריון הרומי טקיטוס והושלמה לראשונה בשנת 1612. המדינות, עם זאת, לא פרסמו אותה, אולי בגלל האופן שבו היצירה הדהדה עם המתיחויות הפוליטיות-דתיות בתוך הרפובליקה ההולנדית (ראה להלן).

לאורך חייו כתב גרוטיוס מגוון יצירות פילולוגיות, תאולוגיות ופוליטיות-תאולוגיות. בשנת 1608, הוא נשא לאישה את מריה ואן רייגרסברך (Maria van Reigersberch); נולדו להם שלוש בנות וארבעה בנים.

קריירה כמשפטן

הרפובליקה ההולנדית הייתה במלחמה עם ספרד. למרות שפורטוגל וספרד היו מאוחדות תחת אותו מלך, פורטוגל עדיין לא הייתה במלחמה עם ההולנדים. בשנת 1603, בן דודו של גרוטיוס, הקפטן יאקוב ואן המסקרק (Jacob van Heemskerk), לכד את הספינה הפורטוגזית סנטה קתרינה (Santa Catarina) מול חופי סינגפור של ימינו. המסקרק הפליג עבור החברה האמסטרדמית המאוחדת, אחת החברות שפעילותן נלקחה על ידי חברת הודו המזרחית ההולנדית (VOC) בשנת 1602. למרות שלא הוסמך על ידי החברה או הממשלה להשתמש בכוח, בעלי מניות רבים היו להוטים לקבל את המטען היקר שהוא הביא חזרה.

חוקיות החזקת השלל הייתה שנויה במחלוקת. חלק מבעלי המניות התנגדו לכך שהשקיעו במיזם מסחרי שספינותיו נועדו למסחר שליו, ולא למלחמה התקפית או תפיסת ספינות פורטוגזיות וספרדיות. הפורטוגזים, בינתיים, דרשו את החזרת המטען שלהם. נציגי החברה קראו לגרוטיוס לנסח הגנה פולמוסית על פעולותיו של המסקרק.

תוצאת מאמציו של גרוטיוס בשנים 1604–1605 הייתה חיבור ארוך, שכותרתו הזמנית הייתה "על הודו" (De Indis) ולימים נודע בשם "על חוק השלל" (De Jure Praedae). גרוטיוס ביקש לבסס את הגנתו על התפיסה בעקרונות של צדק טבעי, ולהרחיב את טיעונו מעבר למקרה הנדון כדי לשקול את העילות לחוקיות המלחמה באופן כללי יותר. החיבור לא פורסם במלואו במהלך חייו של גרוטיוס.

פרק מ-"על חוק השלל" פורסם בנפרד בשנת 1609 כ-"הים החופשי" (Mare Liberum). בו טען גרוטיוס כי לא ניתן להפקיע את הים כטריטוריה וכי עליו להישאר פתוח לניווט ולמסחר. טיעונו סיפק הצדקה לאתגרים הולנדיים לתביעות הפורטוגזיות לניווט ומסחר בלעדיים במימי אסיה.

טיעונו של גרוטיוס הפך למשפיע בוויכוחים מאוחרים יותר על חופש הימים, אך לעיקרון היו תקדימים מוקדמים יותר. התאולוג הספרדי מהמאה ה-16 פרנסיסקו דה ויטוריה הגן על זכויות נסיעה ותקשורת תחת עקרונות "משפט העמים" (jus gentium). על עמדתו של גרוטיוס נחלק מאוחר יותר המשפטן האנגלי ג'ון סלדן (John Selden), שספרו "הים הסגור" (Mare clausum) הגן על תביעות ריבונות על אזורים ימיים. חופש הימים הפך לאחר מכן לעיקרון חשוב של המשפט הבינלאומי והוא נותר ישים לרוב הימים הפתוחים.

מחלוקת ארמיניאנית, מעצר וגלות

בעזרת הקשר המתמשך שלו עם ואן אולדנברנבלט, גרוטיוס התקדם משמעותית בקריירה הפוליטית שלו, כשהוא מכהן כיועץ תושב של אולדנברנבלט ב-1605, פרקליט כללי של האוצר של הולנד, זילנד ופריסלנד ב-1607, ולאחר מכן כפנסיונר של רוטרדם (שווה ערך למשרת ראש עיר) ב-1613. גם בשנת 1613, בעקבות תפיסת שתי ספינות הולנדיות על ידי הבריטים, הוא נשלח למשימה בלונדון, משימה שנתפרה למידותיו של אדם שכתב את "הים החופשי" ב-1609. עם זאת, היא נתקלה בהתנגדות מצד האנגלים בשל שימוש בכוח, והוא לא השיג את החזרת הסירות.

בשנים אלו פרצה מחלוקת תאולוגית גדולה בין קתדרת התאולוגיה בליידן, יאקובוס ארמיניוס (Jacobus Arminius) ותומכיו (המכונים ארמיניאנים או רמונסטרנטים), לבין התאולוג הקלוויניסטי הנחרץ, פרנציסקוס גומארוס (Franciscus Gomarus), שתומכיו מכונים גומאריסטים או קונטר-רמונסטרנטים.

אוניברסיטת ליידן "הייתה תחת סמכותן של מדינות הולנד – הן היו אחראיות, בין היתר, למדיניות הנוגעת למינויים במוסד זה, שנוהל בשמן על ידי מועצת אוצרים – ובסופו של דבר, המדינות היו אחראיות לטיפול בכל מקרה של כפירה בקרב הפרופסורים". המחלוקת הפנימית שנוצרה סביב הקתדרה של ארמיניוס הועמדה בצל המלחמה המתמשכת עם ספרד, והפרופסור מת בשנת 1609 ערב הפסקת שתים-עשרה השנים. השלום החדש העביר את המיקוד של האנשים למחלוקת ולתומכי ארמיניוס. גרוטיוס מילא תפקיד מכריע בסכסוך הפוליטי-דתי הזה בין הרמונסטרנטים, תומכי הסובלנות הדתית, לבין הקלוויניסטים האורתודוקסים או הקונטר-רמונסטרנטים.

### מחלוקת בתוך הנצרות הפרוטסטנטית ההולנדית

המחלוקת התרחבה כאשר התאולוג הרמונסטרנטי קונרד פורסטיוס (Conrad Vorstius) מונה להחליף את יאקובוס ארמיניוס בקתדרת התאולוגיה בליידן. פורסטיוס נתפס במהרה על ידי הקונטר-רמונסטרנטים כמי שחורג מתורתו של ארמיניוס לעבר סוציניאניזם, והוא הואשם בהטפת כפירה. מי שהוביל את הקריאה להדחתו של פורסטיוס היה פרופסור התאולוגיה סיברנדוס לוברטוס (Sibrandus Lubbertus). מהצד השני, יוהנס וטנבוגארט (Johannes Wtenbogaert) (מנהיג רמונסטרנטי) ויוהאן ואן אולדנברנבלט, הפנסיונר הגדול של הולנד, קידמו בנחישות את מינויו של פורסטיוס והחלו להגן על פעולותיהם. גומארוס התפטר מהקתדרה שלו בליידן, במחאה על כך שפורסטיוס לא הודח. הקונטר-רמונסטרנטים נתמכו בהתנגדותם גם על ידי המלך ג'יימס ה-1 מאנגליה, שרעם בקולניות נגד המינוי בליידן ותיאר את פורסטיוס ככופר נורא. הוא הורה לשרוף את ספריו בפומבי בלונדון, בקיימברידג' ובאוקספורד, והפעיל לחץ מתמיד דרך שגרירו בהאג, ראלף וינווד (Ralph Winwood), כדי לבטל את המינוי. ג'יימס החל להעביר את אמונו מאולדנברנבלט לעבר מוריץ.

גרוטיוס הצטרף למחלוקת על ידי הגנה על כוחן של הרשויות האזרחיות למנות (באופן בלתי תלוי ברצונן של הרשויות הדתיות) את מי שיחפצו לסגל האוניברסיטה. הוא עשה זאת על ידי כתיבת "אורדינום פיאטאס" (Ordinum Pietas), "עלון... המופנה נגד יריב, הפרופסור הקלוויניסטי מפרנקר, לוברטוס; הוא הוזמן על ידי אדוניו של גרוטיוס, מדינות הולנד, וכך נכתב למטרה זו – אם כי ייתכן שלגרוטיוס כבר היו תוכניות לספר כזה".

היצירה אורכה עשרים ושבעה עמודים, היא "פולמוסית ועוקצנית", ורק שני שלישים ממנה מדברים ישירות על פוליטיקה כנסייתית (בעיקר של סינודים ומשרות). היצירה נתקלה בתגובה אלימה מצד הקונטר-רמונסטרנטים, ו-"ניתן לומר שכל היצירות הבאות של גרוטיוס עד למעצרו ב-1618 מהוות ניסיון שווא לתקן את הנזק שנגרם על ידי ספר זה". גרוטיוס יכתוב מאוחר יותר את "על הכפרה" (De Satisfactione) במטרה "להוכיח שהארמיניאנים רחוקים מלהיות סוציניאנים".

### צו הסובלנות

בהובלת אולדנברנבלט, מדינות הולנד נקטו עמדה רשמית של סובלנות דתית כלפי רמונסטרנטים וקונטר-רמונסטרנטים. גרוטיוס (שפעל במהלך המחלוקת תחילה כפרקליט כללי של הולנד ולאחר מכן כחבר בוועדת היועצים) התבקש בסופו של דבר לנסח צו שיבטא את מדיניות הסובלנות. צו זה, "צו למען שלום הכנסיות" (Decretum pro pace ecclesiarum), הושלם בסוף 1613 או בתחילת 1614. הצו הוציא לפועל תפיסה שגרוטיוס פיתח בכתביו על כנסייה ומדינה (ראה ארסטיאניזם): שרק העקרונות הבסיסיים הנחוצים לביסוס הסדר האזרחי (למשל, קיומו של אלוהים והשגחתו) צריכים להיאכף, בעוד שיש להשאיר הבדלים בנושאים תאולוגיים עלומים למצפון הפרטי.

הצו "הכופה מתינות וסובלנות על הכמורה" גובה על ידי גרוטיוס עם "שלושים ואחד עמודי ציטוטים, העוסקים בעיקר בחמשת המאמרים הרמונסטרנטיים". בתגובה ל-"אורדינום פיאטאס" של גרוטיוס, פרסם הפרופסור לוברטוס בשנת 1614 את "תגובה לאדיקות של הוגו גרוטיוס" (Responsio Ad Pietatem Hugonis Grotii). מאוחר יותר באותה שנה, פרסם גרוטיוס בעילום שם את "תום הלב של סיברנדו לוברטו" (Bona Fides Sibrandi Lubberti) בתגובה ללוברטוס.

יאקובוס טריגלנד (Jacobus Trigland) הצטרף ללוברטוס בהבעת הדעה שסובלנות בנושאי דוקטרינה היא בלתי קבילה, ובספריו משנת 1615 "הנוצרי המתון: או על המתינות האמיתית" (Den Recht-gematigden Christen: Ofte vande waere Moderatie) ו-"עצה על מושג המתינות" (Advys Over een Concept van moderatie) גינה טריגלנד את עמדתו של גרוטיוס.

בסוף 1615, כאשר פרופסור מידלבורג אנטוניוס וואלאוס (Antonius Walaeus) פרסם את "תפקיד שירותי הכנסייה" (Het Ampt der Kerckendienaren) (תגובה ל-"טרקטט על התפקיד והסמכות של סמכות נוצרית גבוהה בעניינים כנסייתיים" משנת 1610 של יוהנס וטנבוגארט) הוא שלח לגרוטיוס עותק מתוך ידידות. זו הייתה יצירה "על היחסים בין ממשל כנסייתי לחילוני" מנקודת מבט מתונה של קונטר-רמונסטרנטים. בתחילת 1616, קיבל גרוטיוס גם את המכתב בן 36 העמודים הדוגל בהשקפה רמונסטרנטית "דיסרטציה אפיסטולרית על משפט השלטון בעניינים כנסייתיים" (Dissertatio epistolica de Iure magistratus in rebus ecclesiasticis) מידידו גרארדוס ווסיוס (Gerardus Vossius).

המכתב היה "מבוא כללי על (אי-)סובלנות, בעיקר בנושאים של פרדסטינציה והסקרמנט... [ו]סקירה מקיפה, מפורטת ובלתי חיובית בדרך כלל של ה-"תפקיד" של וואלאוס, דחוסה בהפניות לרשויות עתיקות ומודרניות". כשכתב גרוטיוס וביקש הערות כלשהן "הוא קיבל אוצר בלום של היסטוריה כנסייתית... מציע תחמושת לגרוטיוס, שקיבל אותה בהכרת תודה". בערך בזמן זה (אפריל 1616) נסע גרוטיוס לאמסטרדם כחלק מחובותיו הרשמיות, בניסיון לשכנע את הרשויות האזרחיות שם להצטרף לעמדת הרוב של הולנד לגבי פוליטיקה כנסייתית.

בתחילת 1617, דן גרוטיוס בשאלה של מתן הזדמנות לקונטר-רמונסטרנטים להטיף ב-"קלוסטרקרק" (Kloosterkerk) בהאג, שנסגרה. במהלך תקופה זו, הוגשו תביעות נגד מדינות הולנד על ידי כמרים קונטר-רמונסטרנטים, ומהומות על המחלוקת פרצו באמסטרדם.

### מעצר וגלות

כשהסכסוך בין הרשויות האזרחיות לדתיות החריף, על מנת לשמור על הסדר האזרחי, הציע אולדנברנבלט בסופו של דבר לתת לרשויות המקומיות את הכוח לגייס חיילים (החלטת ה-"החלטה חדה" מה-4 באוגוסט 1617). צעד כזה ערער את אחדות הכוח הצבאי של הרפובליקה, אותה סיבה שספרד הצליחה לכבוש מחדש שטחים רבים כל כך שאבדו בשנות ה-80 של המאה ה-16, דבר שהקפטן-גנרל של הרפובליקה, מוריץ מנאסאו (Maurice of Nassau), נסיך אורנז', לא יכול היה לאפשר כשהאמנה מתקרבת לסיומה. מוריץ ניצל את ההזדמנות כדי לבסס את עליונות הגומאריסטים, בהם תמך, ולסלק את המטרד שראה באולדנברנבלט (האחרון תיווך בעבר את הפסקת שתים-עשרה השנים עם ספרד ב-1609 בניגוד לרצונו של מוריץ). במהלך תקופה זו, עשה גרוטיוס ניסיון נוסף לטפל בפוליטיקה כנסייתית על ידי השלמת "על שלטון הרשויות העליונות בענייני קודש" (De Imperio Summarum Potestatum circa Sacra), על "היחסים בין הרשויות הדתיות לחילוניות... גרוטיוס אף טיפח תקוות שפרסום ספר זה יהפוך את הקערה ויחזיר את השלום לכנסייה ולמדינה".

הסכסוך בין מוריץ למדינות הולנד, בהובלת אולדנברנבלט וגרוטיוס, בנוגע ל-"החלטה חדה" וסירובה של הולנד לאפשר סינוד לאומי, הגיע לשיאו ביולי 1619 כאשר רוב במדינות הכלליות אישר למוריץ לפרק את כוחות העזר באוטרכט. גרוטיוס יצא למשימה למדינות אוטרכט כדי לחזק את התנגדותן למהלך זה, אך מוריץ גבר עליהם. המדינות הכלליות אישרו לו לאחר מכן לעצור את אולדנברנבלט, גרוטיוס ורומבוט הוגרבטס (Rombout Hogerbeets) ב-29 באוגוסט 1618. הם נשפטו על ידי בית משפט של שופטים שהוסמכו מהמדינות הכלליות. ואן אולדנברנבלט נידון למוות והוצא להורג בעריפת ראש ב-1619. גרוטיוס נידון למאסר עולם והועבר לטירת לוונשטיין.

מתוך כליאתו בלוונשטיין, גרוטיוס כתב הצדקה בכתב לעמדתו "באשר להשקפותיי על כוחן של הרשויות [האזרחיות] הנוצריות בעניינים כנסייתיים, אני מפנה לחוברת שלי... "על אדיקות מדינות הולנד" (De Pietate Ordinum Hollandiae) ובמיוחד לספר שלא פורסם "על שלטון הרשויות העליונות בענייני קודש", שבו טיפלתי בנושא בפירוט רב יותר... אני יכול לסכם את תחושותיי כך: שהרשויות [האזרחיות] צריכות לבחון את דברו של אלוהים ביסודיות כזו כדי להיות בטוחות שלא לכפות דבר המנוגד לו; אם הן יפעלו בדרך זו, תהיה להן במצפון נקי שליטה על הכנסיות הציבוריות והפולחן הציבורי – אך ללא רדיפת אלו הטועים מהדרך הנכונה." מכיוון שזה שלל מפקידי הכנסייה כל כוח, חלק מחבריהם (כמו יוהנס אלתוזיוס (Johannes Althusius) במכתב ללוברטוס) הכריזו שרעיונותיו של גרוטיוס שטניים.

בשנת 1621, בעזרת אשתו ומשרתתו, אלסייה ואן האוונינג (Elsje van Houwening), הצליח גרוטיוס לברוח מהטירה בתוך תיבת ספרים וברח לפריז. בהולנד כיום, הוא מפורסם בעיקר בשל בריחה נועזת זו. הן ה-רייקסמוזיאום (Rijksmuseum) באמסטרדם והן המוזיאון "הטריננהוף" (Het Prinsenhof) בדלפט טוענים כי הם מחזיקים בתיבת הספרים המקורית באוספם.

חיים בפריז

גרוטיוס ברח אז לפריז, שם העניקו לו הרשויות פנסיה מלכותית שנתית. גרוטיוס חי בצרפת כמעט ברציפות מ-1621 עד 1644. שהותו עולה בקנה אחד עם התקופה (1624-1642) שבה הוביל הקרדינל רישלייה (Cardinal Richelieu) את צרפת תחת סמכותו של לואי ה-13. בצרפת בשנת 1625 פרסם גרוטיוס את ספרו המפורסם ביותר, "על זכויות המלחמה והשלום" (De jure belli ac pacis) המוקדש ללואי ה-13.

בזמן שהותו בפריז, גרוטיוס החל לתרגם לפרוזה לטינית יצירה שכתב במקור כפסוק הולנדי בכלא, תוך מתן טיעונים בסיסיים אך שיטתיים לאמיתות הנצרות. השיר ההולנדי, "הוכחת הדת האמיתית" (Bewijs van den waren Godsdienst), פורסם בשנת 1622, החיבור הלטיני בשנת 1627, תחת הכותרת "על אמיתות הדת הנוצרית" (De veritate religionis Christianae).

בשנת 1631 הוא ניסה לחזור להולנד, אך הרשויות נותרו עוינות כלפיו. הוא עבר להמבורג בשנת 1632. אך כבר בשנת 1634, השוודים – מעצמת-על אירופית – שלחו אותו לפריז כשגריר. הוא נשאר בתפקיד זה עשר שנים, שם הייתה לו המשימה לנהל משא ומתן עבור שוודיה בסוף מלחמת שלושים השנים. במהלך תקופה זו, הוא התעניין באחדות הנוצרים ופרסם טקסטים רבים שיפורסמו לאחר מותו (1679) תחת הכותרת "אופרה אומניה תאולוגיקה" (Opera Omnia Theologica).

### התאוריה הממשלתית של הכפרה

גרוטיוס פיתח גם השקפה מיוחדת על כפרתו של ישו הידועה בשם "התאוריה הממשלתית של הכפרה". הוא הניח שמותו הקורבני של ישו התרחש כדי שהאב יוכל לסלוח תוך שמירה על שלטונו הצודק על היקום. רעיון זה, שפותח עוד על ידי תאולוגים כמו ג'ון מיילי (John Miley), הפך לאחת ההשקפות הבולטות של הכפרה במתודיזם הארמיניאני.

על זכויות המלחמה והשלום

חי בתקופות של שמונים השנים של המלחמה בין ספרד להולנד ומלחמת שלושים השנים בין מדינות אירופה הקתוליות לפרוטסטנטיות (צרפת הקתולית נמצאת במחנה הפרוטסטנטי אחרת), אין זה מפתיע שגרוטיוס היה מודאג מאוד מענייני סכסוכים בין עמים ודתות. יצירתו המתמשכת ביותר, שהחלה בכלא ופורסמה במהלך גלותו בפריז, הייתה מאמץ מונומנטלי לרסן סכסוכים כאלה על בסיס קונצנזוס מוסרי רחב. גרוטיוס כתב:

> משוכנע לחלוטין... שיש חוק משותף בין עמים, התקף באותה מידה למלחמה ובתוך מלחמה, היו לי סיבות רבות וחשובות להתחייב לכתוב בנושא. ברחבי העולם הנוצרי, צפיתי בחוסר ריסון ביחס למלחמה, כזה שאפילו גזעים ברבריים צריכים להתבייש בו; צפיתי שאנשים רצים אל הנשק מסיבות קלות או ללא סיבה כלל וכי לאחר שנלקח נשק, אין עוד כבוד לחוק, אלוהי או אנושי; זה כאילו, בהתאם לצו כללי, טירוף שוחרר בגלוי לביצוע כל הפשעים.

"על זכויות המלחמה והשלום שלושה ספרים" (De jure belli ac pacis libri tres) פורסם לראשונה בשנת 1625, מוקדש לפטרונו הנוכחי של גרוטיוס, לואי ה-13. החיבור מקדם מערכת של עקרונות משפט טבעי, שנחשבים מחייבים לכל האנשים והעמים ללא קשר למנהג המקומי. היצירה מחולקת לשלושה ספרים:

ספר I מקדם את תפיסתו על מלחמה וצדק טבעי, בטענה שיש נסיבות מסוימות שבהן מלחמה מוצדקת.

- ספר II מזהה שלוש "עילות צודקות" למלחמה: הגנה עצמית, פיצוי על נזק וענישה; גרוטיוס שוקל מגוון רחב של נסיבות שבהן זכויות מלחמה אלו חלות ומתי לא.

- ספר III עוסק בשאלה אילו חוקים מסדירים את ניהול המלחמה מרגע שהחלה; באופן משפיע, גרוטיוס טען שכל הצדדים למלחמה מחויבים בחוקים כאלה, בין אם סיבתם צודקת ובין אם לא.

- מידע נוסף: טמפרמנטה בלי (Temperamenta belli)

משפט טבעי

למושג המשפט הטבעי של גרוטיוס הייתה השפעה חזקה על הוויכוחים הפילוסופיים והתאולוגיים וההתפתחויות הפוליטיות של המאות ה-17 וה-18. בין אלו שהשפיע עליהם היו סמואל פופנדורף (Samuel Pufendorf) וג'ון לוק (John Locke), ובאמצעות פילוסופים אלו, מחשבתו הפכה לחלק מהרקע התרבותי של המהפכה המהוללת באנגליה והמהפכה האמריקאית. בהבנתו של גרוטיוס, הטבע לא היה ישות בפני עצמה אלא בריאתו של אלוהים. לכן, למושג המשפט הטבעי שלו היה בסיס תאולוגי. הברית הישנה הכילה צווים מוסריים (למשל, עשרת הדיברות), שישו אישר ולכן היו עדיין תקפים. הם היו שימושיים בפרשנות התוכן של המשפט הטבעי. גם ההתגלות המקראית וגם המשפט הטבעי מקורם באלוהים ולא יכלו, לכן, לסתור זה את זה.

שנים מאוחרות

רמונסטרנטים גולים רבים החלו לחזור להולנד לאחר מותו של הנסיך מוריץ ב-1625, כאשר הוענקה להם סובלנות. בשנת 1630, הותרה להם חופש מוחלט לבנות ולנהל כנסיות ובתי ספר ולחיות בכל מקום בהולנד. הרמונסטרנטים, בהדרכת יוהנס וטנבוגארט, הקימו ארגון פרסביטריאני. הם הקימו סמינר תאולוגי באמסטרדם שבו גרוטיוס הגיע ללמד לצד אפיסקופיוס (Episcopius), ואן לימבורך (van Limborch), דה קורסל (de Courcelles) ולקלרק (Leclerc).

בשנת 1634 ניתנה לגרוטיוס ההזדמנות לכהן כשגריר שוודיה בצרפת. אקסל אוקסנסטירנה (Axel Oxenstierna), עוצר יורשו של המלך השוודי המנוח לאחרונה, גוסטב אדולף (Gustavus Adolphus), היה להוט להעסיק את גרוטיוס. גרוטיוס קיבל את ההצעה ולקח על עצמו מגורים דיפלומטיים בפריז, שנותרו ביתו עד ששוחרר מתפקידו ב-1645.

בשנת 1644, המלכה כריסטינה משוודיה (Christine of Sweden), שהפכה למבוגרת, החלה למלא את תפקידיה והחזירה אותו לסטוקהולם. במהלך חורף 1644–1645, הוא נסע לשוודיה בתנאים קשים, אותם החליט לעזוב בקיץ 1645.

תוך כדי עזיבת ביקורו האחרון בשוודיה, גרוטיוס נטרף בספינתו במהלך המסע. הוא נשטף אל חופי רוסטוק (Rostock), חולה ומוכה סופות, וב-28 באוגוסט 1645, הוא מת; גופתו חזרה לבסוף לארץ נעוריו, והובאה למנוחת עולמים בכנסייה החדשה (Nieuwe Kerk) בדלפט.

חיים אישיים

המוטו האישי של גרוטיוס היה "רואי הורא" (Ruit hora, "הזמן בורח"); מילותיו האחרונות היו כביכול, "על ידי הבנת דברים רבים, לא השגתי כלום" (Door veel te begrijpen, heb ik niets bereikt). חברים ומכרים משמעותיים שלו כללו את התאולוג פרנציסקוס יוניוס, המשורר דניאל היינזיוס (Daniel Heinsius), הפילולוג גרהרד יוהאן ווסיוס (Gerhard Johann Vossius), ההיסטוריון יוהנס מורסיוס (Johannes Meursius), המהנדס סימון סטבין (Simon Stevin), ההיסטוריון ז'אק אוגוסט דה תו (Jacques Auguste de Thou), המזרחן וחוקר הערבית ארפיניוס (Erpinius), והשגריר הצרפתי ברפובליקה ההולנדית, בנז'מן אוברי דו מוריה (Benjamin Aubery du Maurier), שאפשר לו להשתמש בדואר הדיפלומטי הצרפתי בשנים הראשונות לגלותו. הוא היה גם ידיד של הישועי הברבאנטי אנדראס שוטוס (Andreas Schottus).

גרוטיוס היה אביו של הרגנט והדיפלומט פיטר דה גרוט (Pieter de Groot).

השפעת גרוטיוס

גרוטיוס עיצב את התאוריה שלו שתחול לא רק על מדינות אלא גם על שליטים ונושאי חוק באופן כללי. יצירת המופת של גרוטיוס, "על זכויות המלחמה והשלום", הוכיחה אפוא שימושיות בפיתוח מאוחר יותר של תאוריות של משפט פרטי ופלילי כאחד.

### מזמנו ועד סוף המאה ה-17

מלך שוודיה, גוסטב אדולף, נאמר כי תמיד נשא עותק של "על זכויות המלחמה והשלום" באוכף שלו כשהנהיג את חייליו. לעומת זאת, המלך ג'יימס ה-6 וה-1 מבריטניה הגדולה הגיב בשליליות רבה להצגת הספר על ידי גרוטיוס במהלך משימה דיפלומטית.

כמה פילוסופים, בעיקר פרוטסטנטים כמו פייר בל (Pierre Bayle), גוטפריד וילהלם לייבניץ (Gottfried Wilhelm Leibniz) והנציגים העיקריים של הנאורות הסקוטית פרנסיס האצ'סון (Francis Hutcheson), אדם סמית' (Adam Smith), דייוויד יום (David Hume), תומאס ריד (Thomas Reid) החזיקו אותו בהערכה רבה. הנאורות הצרפתית, לעומת זאת, הייתה ביקורתית הרבה יותר. וולטר קרא לה משעממת ורוסו פיתח תפיסה חלופית של טבע האדם. פופנדורף, תאורטיקן נוסף של מושג המשפט הטבעי, היה גם הוא סקפטי.

### פרשנויות של המאה ה-19

אנדרו דיקסון וייט (Andrew Dickson White) כתב:

> לתוך אמצע כל רפש הרוע הזה, בנקודת זמן שנראתה חסרת תקווה, בנקודה בחלל שנראתה חסרת הגנה, באומה שכל גבר, אישה וילד בה היו תחת גזר דין מוות מצד ריבונם, נולד אדם שפעל כפי שאף אחד אחר לא פעל אי פעם עבור גאולת הציוויליזציה מהסיבה העיקרית לכל אותה אומללות; שחשב עבור אירופה את עקרונות התבונה הישרה במשפט הבינלאומי; שגרם להם להישמע; שנתן שינוי נאצל במהלך ענייני האנושות; שמחשבותיו, נימוקיו, הצעותיו ופניותיו יצרו סביבה שבה באה אבולוציה של האנושות שעדיין נמשכת.

לעומת זאת, רוברט א. היינליין (Robert A. Heinlein) סאטירי את הגישה הממשלתית הגרוטיאנית לתאולוגיה בספרו "בניו של מתושלח": "יש סיפור ישן, ישן על תאולוג שהתבקש ליישב את דוקטרינת החסד האלוהי עם דוקטרינת הארור של תינוקות. 'הכל יכול', הוא הסביר, 'מוצא לנכון לעשות דברים בתפקידו הרשמי והציבורי אשר בתפקידו הפרטי והאישי הוא מצר עליהם'."

### התחדשות העניין במאה ה-20

השפעתו של גרוטיוס דעכה בעקבות עליית הפוזיטיביזם בתחום המשפט הבינלאומי ושקיעת המשפט הטבעי בפילוסופיה. קרן קרנגי (Carnegie Foundation) הנפיקה ותרגמה מחדש בכל זאת את "על זכויות המלחמה והשלום" לאחר מלחמת העולם הראשונה. בסוף המאה ה-20, עבודתו עוררה עניין מחודש כאשר התפתחה מחלוקת על מקוריות עבודתו האתית. עבור ארווינג (Irving), גרוטיוס יחזור רק על תרומותיהם של תומאס אקווינס (Thomas Aquinas) ופרנסיסקו סוארס (Francisco Suárez). להפך, שניווינד (Schneewind) טוען שגרוטיוס הציג את הרעיון ש-"הסכסוך אינו ניתן למיגור ולא ניתן היה לבטלו, אפילו באופן עקרוני, על ידי הידע המטאפיזי המקיף ביותר האפשרי של איך העולם בנוי".

בכל הנוגע לפוליטיקה, גרוטיוס נחשב לרוב לא כמי שהביא רעיונות חדשים אלא כמי שהציג דרך חדשה לגשת לבעיות פוליטיות. עבור קינגסברי (Kingsbury) ורוברטס (Roberts), "התרומה הישירה החשובה ביותר של ["על זכויות המלחמה והשלום"] טמונה בדרך שבה היא מאגדת באופן שיטתי שיטות ורשויות בנושא המסורתי אך היסודי של "משפט המלחמה" (jus belli), אותו הוא מארגן בפעם הראשונה מתוך גוף של עקרונות המושרשים בחוק הטבע".

קרן גרוטיאנה (Grotiana Foundation) מבקשת דרך כתב העת שלה, "גרוטיאנה" (Grotiana), לקדם את "המסורת הגרוטיאנית".