חיים ורקע
מכל תלאות האדם, המרה שבהן היא זו: לדעת כה הרבה ולא להיות בעל שליטה על דבר. הרודוטוס היה היסטוריון יווני עתיק שנולד בהליקרנסוס (Halicarnassus) שבאימפריה הפרסית, בבודרום המודרנית שבטורקיה. הוא ידוע בכך שכתב את הספר "היסטוריות" (ביוונית: Ἱστορίαι, Historíai), תיעוד מפורט של ה"חקירה" (ἱστορία, historía) שלו על מקורות מלחמות יוון-פרס. הוא נחשב במידה רבה לכותב הראשון שהתייחס לנושאים היסטוריים באמצעות שיטה של חקירה שיטתית – באופן ספציפי, על ידי איסוף חומרים וסידורם הביקורתי לכדי נרטיב היסטוריוגרפי. בשל כך, הוא מכונה לעיתים קרובות "אבי ההיסטוריה", תואר שהוענק לו לראשונה על ידי הנואם הרומי מהמאה הראשונה לפנה"ס, קיקרו (Cicero). למרות חשיבותו ההיסטורית של הרודוטוס, מעט מאוד ידוע על חייו האישיים.
ה"היסטוריות" שלו עוסקות בעיקר בחייהם של קרויסוס, כורש, כנבוזי, סמרדיס, דריווש וקסרקסס, ובקרבות מרתון, תרמופילאי, ארטמיסיון, סלמיס, פלטאיה ומיקאלה; עם זאת, סטיותיו הרבות בנושאי תרבות, אתנוגרפיה, גאוגרפיה והיסטוריוגרפיה מהוות חלק מגדיר וחיוני של ה"היסטוריות" ומכילות עושר של מידע. הרודוטוס ספג ביקורת על כך שספרו כולל אגדות רבות וסיפורים דמיוניים. כותבים רבים, החל מההיסטוריון מהמאה החמישית לפנה"ס תוקידידס (Thucydides), האשימו אותו בהמצאת סיפורים לצורך בידור. עם זאת, הרודוטוס מצהיר כי הוא רק מדווח על מה שראה ושמע, ובמספר הזדמנויות מציין כי הוא עצמו אינו מאמין לסיפור שהוא מדווח. חלק ניכר מהמידע שהוא מספק אושר מאז על ידי היסטוריונים וארכאולוגים.
השפעות מוקדמות וקודמים
מקומו בהיסטוריה: הרודוטוס הכריז על מטרת עבודתו והיקפה בתחילת ה"היסטוריות" שלו: כאן מוצגות תוצאות החקירה שביצע הרודוטוס מהליקרנסוס. המטרה היא למנוע מאירועים אנושיים להימחק על ידי הזמן, ולשמר את תהילתם של ההישגים החשובים והראויים לציון שנוצרו על ידי יוונים ולא-יוונים כאחד; בין הנושאים המכוסים נמצאת, בפרט, סיבת העוינות בין יוונים ללא-יוונים. קודמים: התיעוד שלו על הישגי אחרים היה הישג בפני עצמו, אם כי היקפו נתון לוויכוח. מקומו של הרודוטוס בהיסטוריה וחשיבותו עשויים להיות מובנים בהתאם למסורות שבתוכן פעל. עבודתו היא הפרוזה היוונית הקדומה ביותר ששרדה בשלמותה.
עם זאת, דיוניסיוס מהליקרנסוס (Dionysius of Halicarnassus), מבקר ספרותי מרומא האוגוסטנית, מנה שבעה קודמים להרודוטוס, ותיאר את עבודותיהם כתיאורים פשוטים ונטולי קישוט של עריהם ושל ערים ואנשים אחרים, יוונים או זרים, כולל אגדות פופולריות, לעיתים מלודרמטיות ותמימות, ולעיתים קרובות מקסימות – כל התכונות שניתן למצוא בעבודתו של הרודוטוס עצמו. היסטוריונים מודרניים רואים את הכרונולוגיה כלא ודאית, אך על פי הדיווח העתיק, קודמים אלו כללו את דיוניסיוס ממילטוס, כרון מלמפסאקוס, הלניקוס מלסבוס, קסנתוס מלידיה, והמתועד מכולם, הקטאיוס ממילטוס (Hecataeus of Miletus). מאלה, רק קטעים מעבודותיו של הקטאיוס שרדו, והאותנטיות שלהם שנויה במחלוקת, אך הם מספקים הצצה לסוג המסורת שבתוכה כתב הרודוטוס את ה"היסטוריות" שלו.
סגנון ספרותי וקבלה בת זמנו
סגנון כתיבה: בהקדמתו לעבודתו של הקטאיוס, "גנאלוגיות": זה מצביע על ההשקפה ה"עממית" אך ה"בינלאומית" האופיינית להרודוטוס. עם זאת, חוקר מודרני אחד תיאר את עבודתו של הקטאיוס כ"התחלה שגויה ומסקרנת להיסטוריה", שכן למרות רוחו הביקורתית, הוא לא הצליח לשחרר את ההיסטוריה מהמיתוס. הרודוטוס מזכיר את הקטאיוס ב"היסטוריות" שלו, בהזדמנות אחת לועג לו על הגנאלוגיה התמימה שלו, ובהזדמנות אחרת, מצטט תלונות אתונאיות נגד טיפולו בהיסטוריה הלאומית שלהם. ייתכן שהרודוטוס שאל חומר רב מהקטאיוס, כפי שצוין על ידי פורפיריוס (Porphyry) בציטוט שתועד על ידי אוסביוס (Eusebius).
בפרט, ייתכן שהוא העתיק תיאורים של התנין, ההיפופוטם ועוף החול מתוך "הקפת העולם הידוע" (Periegesis / Periodos ges) של הקטאיוס, ואף הציג את המקור באופן שגוי כ"הליופוליטאים" (היסטוריות 2.73). אך הקטאיוס לא תיעד אירועים שהתרחשו בזיכרון החי, בניגוד להרודוטוס, וגם לא כלל את המסורות שבעל פה של ההיסטוריה היוונית בתוך המסגרת הרחבה יותר של ההיסטוריה המזרחית. אין הוכחה שהרודוטוס גזר את ההיקף השאפתני של עבודתו שלו, עם הנושא הגדול של ציוויליזציות בעימות, מכל קודם, למרות ספקולציות מלומדות רבות על כך בעת המודרנית. הרודוטוס טוען שהוא מעודכן יותר מקודמיו על ידי הסתמכות על תצפית אמפירית כדי לתקן את הסכמטיות המוגזמת שלהם.
לדוגמה, הוא טוען לאסימטריה יבשתית בניגוד לתיאוריה הישנה של כדור ארץ מעגלי לחלוטין שבו אירופה ואסיה/אפריקה שוות בגודלן (היסטוריות 4.36 ו-4.42). עם זאת, הוא שומר על נטיות אידיאליסטיות, כמו במושגים הסימטריים שלו לגבי הדנובה והנילוס. חובו למחברים קודמים של "היסטוריות" בפרוזה עשוי להיות מוטל בספק, אך אין ספק שהרודוטוס חב רבות לדוגמה ולהשראה של משוררים ומספרי סיפורים. לדוגמה, משוררים טרגיים אתונאים סיפקו לו השקפת עולם של איזון בין כוחות מנוגדים, המופר על ידי ההיבריס של מלכים, והם סיפקו לנרטיב שלו מודל של מבנה אפיזודי.
היכרותו עם הטרגדיה האתונאית מודגמת במספר קטעים המהדהדים את "הפרסים" של אייסכילוס (Aeschylus), כולל התצפית האפיגרמית שתבוסת הצי הפרסי בסלמיס גרמה לתבוסת צבא היבשה (היסטוריות 8.68 ~ הפרסים 728). ייתכן שהחוב הוחזר על ידי סופוקלס (Sophocles) מכיוון שנראה שיש הדים ל"היסטוריות" במחזותיו, במיוחד קטע ב"אנטיגונה" הדומה לתיאור של הרודוטוס על מותו של אינטפרנס (היסטוריות 3.119 ~ אנטיגונה 904–920). עם זאת, נקודה זו היא אחת הסוגיות השנויות במחלוקת במחקר המודרני. הומרוס היה מקור השראה נוסף. בדיוק כפי שהומרוס הסתמך רבות על מסורת של שירה שבעל פה, ששרו משוררים נודדים, כך נראה שהרודוטוס הסתמך על מסורת יונית של סיפור סיפורים, אסף ופירש את ההיסטוריות שבעל פה שנתקל בהן במסעותיו.
היסטוריות שבעל פה אלו הכילו לעיתים קרובות מוטיבים של סיפורי עם והדגימו מוסר השכל, אך הן הכילו גם עובדות מהותיות הנוגעות לגאוגרפיה, אנתרופולוגיה והיסטוריה, כולן לוקטו על ידי הרודוטוס בסגנון ובפורמט משעשעים. מבקרים בני זמנו ומודרניים: בשל הסיפורים המוזרים הרבים וסיפורי העם שדיווח עליהם, מבקריו כינו אותו "אבי השקרים". אפילו בני זמנו מצאו סיבה ללעוג להישגו.
למעשה, חוקר מודרני אחד תהה אם הרודוטוס עזב את ביתו באנטוליה היוונית, והיגר מערבה לאתונה ומעבר לה, מכיוון שבני ארצו לעגו לעבודתו, נסיבות שאולי נרמזו בכתובת שנאמר כי הוקדשה להרודוטוס באחד משלושת מקומות מנוחתו המשוערים, תוריה (Thuria): כאן טמון הרודוטוס בן ספינקס; בהיסטוריה יונית אין שני לו; דורי שנולד, שברח ממותג הדיבה ועשה בתוריה את מולדתו החדשה. אך באתונה היו מבקריו בני זמנו האימתניים ביותר.
בשנת 425 לפנה"ס, בערך הזמן שבו חוקרים רבים סבורים שהרודוטוס מת, המחזאי הקומי האתונאי אריסטופאנס (Aristophanes) יצר את "האכרנים", שבו הוא מאשים את המלחמה הפלופונסית בחטיפתן של כמה זונות – התייחסות לועגת להרודוטוס, שדיווח על גרסת הפרסים למלחמותיהם עם יוון, החל מאונס הגיבורות המיתולוגיות איו, אירופה, מדיאה והלנה. באופן דומה, ההיסטוריון האתונאי תוקידידס ביטל את הרודוטוס כ"כותב לוגוס" (מספר סיפורים). תוקידידס, שהוכשר ברטוריקה, הפך למודל עבור כותבי פרוזה מאוחרים יותר כמחבר המבקש להיראות בשליטה מלאה על החומר שלו, בעוד שעם סטיותיו התכופות הרודוטוס נראה כמי שממזער או אולי מסתיר את שליטתו כמחבר.
יתרה מכך, תוקידידס פיתח נושא היסטורי התואם יותר את השקפת העולם היוונית: ממוקד בהקשר של הפוליס או עיר המדינה. יחסי הגומלין בין ציוויליזציות היו רלוונטיים יותר ליוונים שחיו באנטוליה, כמו הרודוטוס עצמו, שעבורם חיים בתוך ציוויליזציה זרה היו זיכרון טרי. לפני המשבר הפרסי, ההיסטוריה יוצגה בקרב היוונים רק על ידי מסורות מקומיות או משפחתיות. "מלחמות השחרור" העניקו להרודוטוס את ההשראה ההיסטורית האמיתית הראשונה שחש יווני. מלחמות אלו הראו לו שיש חיים תאגידיים, גבוהים מאלו של העיר, שניתן לספר את סיפורם; והן הציעו לו כנושא את הדרמה של ההתנגשות בין מזרח למערב. איתו, רוח ההיסטוריה נולדה לתוך יוון; ועבודתו, שנקראה על שם תשע המוזות, הייתה אכן הביטוי הראשון של קליאו.
נתונים ביוגרפיים ומסעות
חיים: חוקרים מודרניים פונים בדרך כלל לכתיבתו של הרודוטוס עצמו לקבלת מידע אמין על חייו, בתוספת מקורות עתיקים אך מאוחרים בהרבה, כגון ה"סודא" (Suda) הביזנטית, אנציקלופדיה מהמאה ה-11 שאולי לקחה את המידע שלה מדיווחים מסורתיים. הנתונים כה מעטים – הם נשענים על סמכות כה מאוחרת וקלה; הם כה בלתי סבירים או כה סותרים, שחיבורם לביוגרפיה הוא כמו בניית מגדל קלפים, שהנשיפה הראשונה של ביקורת תפיל ארצה. ובכל זאת, נקודות מסוימות עשויות להיקבע בקירוב... ילדות: דיווחים מודרניים על חייו בדרך כלל הולכים בערך כך: הרודוטוס נולד בהליקרנסוס בסביבות 485 לפנה"ס.
אין סיבה לא להאמין למידע של ה"סודא" על משפחתו: שהיא הייתה משפיעה ושהוא היה בנם של ליקסס ודריו, ואחיו של תאודורוס, ושהוא היה קשור גם לפניאסיס (Panyassis) – משורר אפי של התקופה. העיר הייתה בתוך האימפריה הפרסית באותה עת, מה שהפך את הרודוטוס לנתין פרסי, וייתכן שהרודוטוס הצעיר שמע דיווחי עדי ראייה מקומיים על אירועים בתוך האימפריה ועל הכנות פרסיות לפלישה ליוון, כולל תנועות הצי המקומי בפיקודה של ארטמיסיה הראשונה מקאריה (Artemisia I of Caria). כתובות שהתגלו לאחרונה בהליקרנסוס מצביעות על כך שנכדה ליגדמיס (Lygdamis) ניהל משא ומתן עם אסיפה מקומית כדי ליישב סכסוכים על רכוש מוחרם, מה שעקבי עם עריץ תחת לחץ.
שמו אינו מוזכר מאוחר יותר ברשימת המס של הליגה האטית-דלית, מה שמעיד על כך שייתכן שהיה מרד מוצלח נגדו מתישהו לפני 454 לפנה"ס. הפסל של הרודוטוס בעיר הולדתו הליקרנסוס, בודרום המודרנית, טורקיה: המשורר האפי פניאסיס – קרוב משפחה של הרודוטוס – מדווח כי השתתף במרד שנכשל. הרודוטוס מביע חיבה לאי סאמוס (III, 39–60), וזו אינדיקציה לכך שייתכן שחי שם בצעירותו. לכן ייתכן שמשפחתו הייתה מעורבת במרד נגד ליגדמיס, מה שהוביל לתקופת גלות בסאמוס ואחריה מעורבות אישית כלשהי בנפילתו הסופית של העריץ. הרודוטוס כתב את ה"היסטוריות" שלו בניב היוני, אך הוא נולד בהליקרנסוס, שהייתה התיישבות דורית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →על פי ה"סודא", הרודוטוס למד את הניב היוני כילד שחי באי סאמוס, שאליו נמלט עם משפחתו מדיכוי של ליגדמיס, עריץ הליקרנסוס ונכדה של ארטמיסיה. ה"סודא" גם מודיעה לנו שהרודוטוס חזר מאוחר יותר הביתה כדי להוביל את המרד שהפיל בסופו של דבר את העריץ. בשל תגליות אחרונות של כתובות בהליקרנסוס המתוארכות בערך לתקופתו של הרודוטוס, אנו יודעים כעת שהניב היוני שימש בהליקרנסוס בכמה מסמכים רשמיים, כך שאין צורך להניח כמו ה"סודא" שהוא חייב היה ללמוד את הניב במקום אחר. יתרה מכך, ה"סודא" היא המקור היחיד שיש לנו לתפקיד שמילא הרודוטוס כמשחרר ההרואי של מקום הולדתו. זו כשלעצמה סיבה טובה להטיל ספק בדיווח רומנטי כזה.
מסעות מוקדמים: כפי שהרודוטוס עצמו חושף, הליקרנסוס, למרות היותה עיר דורית, סיימה את יחסיה הקרובים עם שכנותיה הדוריות לאחר מריבה לא נעימה (I, 144), והיא עזרה לחלוץ את הסחר היווני עם מצרים (II, 178). לכן, היא הייתה נמל בעל השקפה חיצונית ובינלאומית בתוך האימפריה הפרסית, ומשפחתו של ההיסטוריון יכלה בהחלט להיות בעלת קשרים במדינות אחרות תחת שלטון פרסי, מה שהקל על מסעותיו ומחקריו. דיווחי עדי הראייה של הרודוטוס מצביעים על כך שהוא נסע במצרים בשיתוף עם אתונאים, כנראה מתישהו אחרי 454 לפנה"ס או אולי מוקדם יותר, לאחר שצי אתונאי סייע למרד נגד השלטון הפרסי בשנים 460–454 לפנה"ס. הוא כנראה נסע לצור לאחר מכן ואז במורד הפרת לבבל.
מסיבה כלשהי, אולי הקשורה לפוליטיקה מקומית, הוא מצא את עצמו לאחר מכן לא פופולרי בהליקרנסוס, ובסביבות 447 לפנה"ס, היגר לאתונה של פריקלס – עיר שאנשיה ומוסדותיה הדמוקרטיים הוא מעריץ בגלוי (V, 78). אתונה הייתה גם המקום שבו הכיר את הטופוגרפיה המקומית (VI, 137; VIII, 52–55), כמו גם אזרחים מובילים כגון האלקמאיונידים (Alcmaeonids), שבט שההיסטוריה שלו מופיעה לעיתים קרובות בכתיבתו. על פי אוסביוס ופלוטארכוס (Plutarch), הרודוטוס קיבל תגמול כספי מהאסיפה האתונאית כהוקרה על עבודתו. ייתכן שהוא הגיש בקשה לא מוצלחת לאזרחות אתונאית, כבוד נדיר אחרי 451 לפנה"ס, הדורש שתי הצבעות נפרדות על ידי אסיפה רבת משתתפים. חיים מאוחרים: בשנת 443 לפנה"ס או זמן קצר לאחר מכן, הוא היגר לתוריום (Thurium) כחלק ממושבה בחסות אתונאית.
אריסטו מתייחס לגרסה של ה"היסטוריות" שנכתבה על ידי "הרודוטוס מתוריום", וכמה קטעים ב"היסטוריות" פורשו כהוכחה לכך שכתב על דרום איטליה מניסיון אישי שם (IV, 15, 99; VI, 127). ידע אינטימי על כמה אירועים בשנים הראשונות של המלחמה הפלופונסית (VI, 91; VII, 133, 233; IX, 73) מצביע על כך שייתכן שחזר לאתונה, ובמקרה זה ייתכן שמת שם במהלך התפרצות המגפה. אולי הוא מת במקדוניה במקום זאת, לאחר שזכה לחסות החצר שם; או שהוא מת בחזרה בתוריום. אין דבר ב"היסטוריות" שניתן לתארך מאוחר יותר מ-430 לפנה"ס בוודאות, ומקובל להניח שהוא מת זמן לא רב לאחר מכן, אולי לפני שנתו השישים.
הקראה פומבית ועבודות
מחבר ונואם: הרודוטוס היה מפרסם את מחקריו לעולם הרחב באמצעות הקראות בעל פה לקהל. ג'ון מרינקולה (John Marincola) כותב בהקדמתו למהדורת פינגווין של ה"היסטוריות" שישנם קטעים מזוהים מסוימים בספרים המוקדמים של עבודתו של הרודוטוס שניתן לתייג כ"קטעי הופעה". נראה שחלקים אלו של המחקר עצמאיים ו"כמעט ניתנים להפרדה", כך שהם עשויים היו להיות מופרדים על ידי המחבר למטרות הופעה בעל פה. המטריצה האינטלקטואלית של המאה ה-5, מרינקולה מציע, כללה הופעות רבות בעל פה שבהן פילוסופים היו מקריאים באופן דרמטי קטעים ניתנים להפרדה כאלה מעבודתם. הרעיון היה לבקר טיעונים קודמים בנושא ולהכניס את שלהם באופן נחרץ ונלהב כדי לזכות בקהל.
זה היה מקובל בימיו של הרודוטוס שמחברים "יפרסמו" את עבודותיהם על ידי הקראתן בפסטיבלים פופולריים. על פי לוקיאנוס (Lucian), הרודוטוס לקח את עבודתו המוגמרת היישר מאנטוליה למשחקים האולימפיים וקרא את כל ה"היסטוריות" לצופים שהתאספו בישיבה אחת, וזכה למחיאות כפיים סוערות בסיומה. על פי דיווח שונה מאוד של דקדקן עתיק, הרודוטוס סירב להתחיל לקרוא את עבודתו בפסטיבל אולימפיה עד שכמה עננים הציעו לו מעט צל – עד אז האסיפה התפזרה. מכאן הביטוי הפתגמי "הרודוטוס וצילו" כדי לתאר מישהו שמחמיץ הזדמנות עקב עיכוב.
ההקראה של הרודוטוס באולימפיה הייתה נושא אהוב בקרב כותבים עתיקים, ויש וריאציה מעניינת נוספת על הסיפור שניתן למצוא ב"סודא": זו של פוטיוס (Photius) וצצס (Tzetzes), שבה תוקידידס הצעיר היה במקרה באסיפה עם אביו, ופרץ בבכי במהלך ההקראה. הרודוטוס ציין בנבואה לאביו של הילד, "נשמת בנך משתוקקת לידע". בסופו של דבר, תוקידידס והרודוטוס הפכו קרובים מספיק כדי ששניהם ייקברו בקברו של תוקידידס באתונה. כך לפחות הייתה דעתו של מרקלינוס (Marcellinus) ב"חיי תוקידידס". על פי ה"סודא", הוא נקבר בפלה המקדונית ובאגורה בתוריום. אמינות: הדיוק של עבודותיו של הרודוטוס היה שנוי במחלוקת מאז תקופתו שלו. קנטון ל.
אמינות וניתוח היסטורי
ספארקס (Sparks) כותב, "בעת העתיקה, הרודוטוס רכש מוניטין של לא אמין, מוטה, קמצן בשבחו לגיבורים, ושקרן". ההיסטוריון דוריס מסאמוס (Duris of Samos) כינה את הרודוטוס "ממציא מיתוסים". קיקרו ב"על החוקים" I.5 אמר שעבודותיו מלאות באגדות או "משלים". המחלוקת זכתה להערות גם על ידי אריסטו, פלביוס יוספוס ופלוטארכוס. הדקדקן האלכסנדרוני הרפוקריון (Harpocration) כתב ספר שלם על "שקרי הרודוטוס". לוקיאנוס מסאמוסאטה הרחיק לכת עד כדי שלילת מקום מ"אבי ההיסטוריה" בין המפורסמים באי המבורכים ב"סיפורים אמיתיים" שלו. עבודותיו של תוקידידס זכו לעיתים קרובות לעדיפות בשל "אמיתותן ואמינותן", גם אם תוקידידס בעצם המשיך על יסודות שהניח הרודוטוס, כמו בטיפולו במלחמות פרס.
למרות קווי ביקורת אלו, עבודותיו של הרודוטוס נשמרו בדרך כלל בהערכה רבה ונחשבו לאמינות על ידי רבים. חוקרים רבים, עתיקים ומודרניים כגון סטראבון (Strabo), א. ה. ל. הירן (A. H. L. Heeren) וכו', ציטטו באופן שגרתי את הרודוטוס. עד היום, כמה חוקרים רואים בעבודותיו לא אמינות לפחות בחלקן. דטלב פלינג (Detlev Fehling) כותב על "בעיה המוכרת לכולם", כלומר שהרודוטוס לעיתים קרובות אינו יכול להילקח כפשוטו. פלינג טוען שהרודוטוס הגזים בהיקף מסעותיו והמציא את מקורותיו. עבור פלינג, המקורות לסיפורים רבים, כפי שדווחו על ידי הרודוטוס, אינם נראים אמינים כשלעצמם. מודיעים פרסים ומצרים מספרים סיפורים שמשתלבים בצורה מסודרת במיתוסים ובספרות יוונית, אך אינם מראים סימנים לכך שהם מכירים את מסורותיהם שלהם.
עבור פלינג, ההסבר האמין היחיד הוא שהרודוטוס המציא מקורות אלו, ושהסיפורים עצמם נרקחו על ידי הרודוטוס עצמו. כמו היסטוריונים עתיקים רבים, הרודוטוס העדיף אלמנט של מופע על פני היסטוריה אנליטית גרידא, במטרה להעניק הנאה עם "אירועים מרגשים, דרמות גדולות, אקזוטיקה מוזרה". ככזה, קטעים מסוימים היו נושא למחלוקת ואף לספק, הן בעת העתיקה והן כיום. למרות המחלוקת, הרודוטוס שימש זמן רב ועדיין משמש כמקור העיקרי, ולעיתים קרובות היחיד, לאירועים בעולם היווני, באימפריה הפרסית ובאזור הרחב יותר במאתיים השנים שקדמו לימיו. אז גם אם ה"היסטוריות" ספגו ביקורת בכמה מובנים מאז העת העתיקה, היסטוריונים ופילוסופים מודרניים נוקטים בדרך כלל השקפה חיובית יותר לגבי המקור והערך האפיסטמולוגי שלהם.
הרודוטוס נחשב באופן מגוון ל"אבי האנתרופולוגיה ההשוואתית", "אבי האתנוגרפיה", ו"מודרני יותר מכל היסטוריון עתיק אחר בגישתו לאידיאל של היסטוריה טוטאלית". תגליות שנעשו מאז סוף המאה ה-19 הוסיפו בדרך כלל לאמינותו של הרודוטוס. הוא תיאר את גלונוס (Gelonus), הממוקמת בסקיתיה, כעיר גדולה פי אלפים מטרויה; הדבר לא זכה לאמון רב עד שהתגלתה מחדש ב-1975. המחקר הארכאולוגי של העיר המצרית העתיקה השקועה הרקליון (Heracleion) והשבת ה"סטלה של נאוקראטיס" נותנים אמינות לטענתו של הרודוטוס שלא נתמכה בעבר, שהרקליון נוסדה במהלך הממלכה החדשה במצרים. בבל: הרודוטוס טען שביקר בבבל. היעדר כל אזכור לגנים התלויים של בבל בעבודתו משך התקפות נוספות על אמינותו.
בתגובה, דאלי (Dalley) הציעה שהגנים התלויים עשויים היו להיות בנינווה ולא בבבל. מצרים: האמינות של כתיבתו של הרודוטוס על מצרים מוטלת לעיתים בספק. אלן ב. לויד (Alan B. Lloyd) טוען כי כמסמך היסטורי, כתביו של הרודוטוס פגומים ברצינות, ושהוא עבד מתוך "מקורות לא מספקים". נילסן (Nielsen) כותב: "אף שאיננו יכולים לשלול לחלוטין את האפשרות שהרודוטוס היה במצרים, יש לומר שהנרטיב שלו מעיד מעט מאוד על כך". ההיסטוריון הגרמני דטלב פלינג מטיל ספק אם הרודוטוס אי פעם נסע במעלה נהר הנילוס, ורואה כספק כמעט כל מה שהוא אומר על מצרים ואתיופיה. פלינג קובע ש"אין שמץ של היסטוריה מאחורי כל הסיפור" על טענתו של הרודוטוס שהפרעה ססוסטריס (Sesostris) יצא למסע מלחמה באירופה, ושהוא השאיר מושבה בקולכיס.
פלינג מסיק שעבודותיו של הרודוטוס נועדו כבדיון. בודקר (Boedeker) מסכימה שחלק ניכר מתוכן עבודותיו של הרודוטוס הם אמצעים ספרותיים. עם זאת, תגלית אחרונה של "באריס" (סירה) המתוארת ב"היסטוריות" במהלך חפירה של עיר הנמל המצרית השקועה תוניס-הרקליון מעניקה אמינות למסעותיו ולסיפוריו של הרודוטוס. עותק רומי (המאה ה-2 לספירה) של פסל יווני של הרודוטוס מהמחצית הראשונה של המאה ה-4 לפנה"ס: תרומתו של הרודוטוס להיסטוריה ולאתנוגרפיה של מצרים העתיקה ואפריקה הוערכה במיוחד על ידי היסטוריונים שונים בתחום כגון קונסטנטין פרנסואה דה שאסבוף, רוזן וולני (Volney), ו. א. ב. דו בויז (W. E. B. Du Bois), פייר מונטה (Pierre Montet), מרטין ברנאל (Martin Bernal), בזיל דוידסון (Basil Davidson), דרק א. וולסבי (Derek A. Welsby), הנרי ט. אובין (Henry T. Aubin).
חוקרים רבים מציינים במפורש את אמינות עבודתו של הרודוטוס כגון על עמק הנילוס ומדגימים אישוש לכתבי הרודוטוס על ידי חוקרים מודרניים. א. ה. ל. הירן ציטט את הרודוטוס לאורך כל עבודתו וסיפק אישוש על ידי חוקרים בנוגע למספר קטעים (מקור הנילוס, מיקום מרואה וכו'). שייך אנטה דיופ (Cheikh Anta Diop) מספק מספר דוגמאות כמו הצפות הנילוס אשר, לטענתו, תומכות בהשקפתו שהרודוטוס היה "די קפדן, אובייקטיבי, מדעי לתקופתו". דיופ טוען שהרודוטוס "תמיד מבחין בזהירות בין מה שראה לבין מה שנאמר לו". דיופ גם מציין שסטראבון אישש את רעיונותיו של הרודוטוס על המצרים השחורים, האתיופים והקולכים. מרטין ברנאל הסתמך על הרודוטוס "במידה יוצאת דופן" בספרו השנוי במחלוקת "אתנה השחורה". האגיפטולוג הבריטי דרק א.
תצפיות גאוגרפיות ומדעיות
וולסבי אמר ש"ארכאולוגיה מאשרת באופן גרפי את תצפיותיו של הרודוטוס". כדי לקדם את עבודתו על המצרים והאשורים, ההיסטוריון וכותב הבדיון הנרי ט. אובין השתמש בדיווחיו של הרודוטוס בקטעים שונים. עבור אובין, הרודוטוס היה "מחבר ההיסטוריה הנרטיבית החשובה הראשונה של העולם". חשיבה מדעית: הרודוטוס מספק מידע רב על טבע העולם ומצב המדע במהלך חייו, ולעיתים קרובות עוסק בספקולציות פרטיות באופן דומה. לדוגמה, הוא מדווח שההצפה השנתית של הנילוס נאמרה כתוצאה של שלגים נמסים הרחק בדרום, והוא מעיר שהוא אינו יכול להבין כיצד יכול להיות שלג באפריקה, החלק החם ביותר של העולם הידוע, ומציע הסבר משוכלל המבוסס על הדרך שבה רוחות מדבר משפיעות על מעבר השמש מעל חלק זה של העולם (2:18ff).
הוא גם מעביר דיווחים ממלחים פיניקים ש, בזמן שהקיפו את אפריקה, הם "ראו את השמש בצד ימין בזמן שהפליגו מערבה", אם כי, בהיותו לא מודע לקיומה של חצי הכדור הדרומי, הוא אומר שהוא אינו מאמין לטענה. בשל אזכור קצר זה, שנכלל כמעט כהערת אגב, נטען שאפריקה הוקפה על ידי יורדי ים עתיקים, שכן זה בדיוק המקום שבו השמש הייתה אמורה להיות. דיווחיו על הודו הם בין התיעודים העתיקים ביותר של הציוויליזציה ההודית על ידי זר. לאחר מסעות להודו ופקיסטן, האתנולוג הצרפתי מישל פייסל (Michel Peissel) טען שגילה מין של בעל חיים שעשוי להאיר את אחד הקטעים המוזרים ביותר ב"היסטוריות".
בספר 3, קטעים 102 עד 105, הרודוטוס מדווח שמין של "נמלים" פרוותיות בגודל שועל חי באחד המחוזות המזרחיים הרחוקים, ההודיים, של האימפריה הפרסית. אזור זה, הוא מדווח, הוא מדבר חולי, והחול שם מכיל עושר של אבק זהב דק. נמלי ענק אלו, על פי הרודוטוס, היו לעיתים קרובות חושפות את אבק הזהב בעת חפירת תלוליותיהן ומנהרותיהן, והאנשים החיים במחוז זה היו אוספים אז את האבק היקר. מאוחר יותר פליניוס הזקן (Pliny the Elder) יזכיר סיפור זה בסעיף כריית הזהב של ה"היסטוריה הטבעית" שלו. פייסל מדווח ש, באזור מבודד של צפון פקיסטן ברמת דאוסאי (Deosai Plateau) במחוז גילגיט-בלטיסטן, יש מין של מרמיטה – המרמיטה ההימלאית, סוג של סנאי חופר – שעשויה הייתה להיות מה שהרודוטוס כינה נמלי ענק.
הקרקע של רמת דאוסאי עשירה באבק זהב, בדומה למחוז שהרודוטוס מתאר. על פי פייסל, הוא ראיין את בני שבט המינארו החיים ברמת דאוסאי, והם אישרו שהם, במשך דורות, אוספים את אבק הזהב שהמרמיטות מביאות אל פני השטח כשהן חופרות את מחילותיהן. פייסל מציע את התיאוריה שהרודוטוס אולי בלבל את המילה הפרסית הישנה ל"מרמיטה" עם המילה ל"נמלת הרים". מחקר מציע שהרודוטוס כנראה לא ידע פרסית או כל שפה אחרת מלבד היוונית שפת אמו ונאלץ להסתמך על מתרגמים מקומיים רבים בעת נסיעה באימפריה הפרסית העצומה. הרודוטוס לא טען שראה באופן אישי את היצורים שתיאר.
הרודוטוס כן, עם זאת, המשיך בקטע 105 של ספר 3 עם הטענה שנאמר על ה"נמלים" שהן רודפות וטורפות גמלים בוגרים. האשמות בהטיה: כמה "בדיות משמיצות" נכתבו על הרודוטוס בעבודה שכותרתה "על זדון הרודוטוס" מאת פלוטארכוס, כאירוני מלידה, או שייתכן שהיה זה פסאודו-פלוטארכוס, במקרה זה "אספן גדול של לשון הרע", כולל הטענה שההיסטוריון היה בעל דעה קדומה נגד תבאי מכיוון שהרשויות שם סירבו לבקשתו להקים בית ספר. באופן דומה, ב"נאום קורינתי", דיו כריסוסטומוס (Dio Chrysostom) או עוד מחבר פסאודונימי אחר האשים את ההיסטוריון בדעה קדומה נגד קורינתוס, ומקורו במרירות אישית על אכזבות כלכליות – דיווח שניתן גם על ידי מרקלינוס ב"חיי תוקידידס".
למעשה, הרודוטוס נהג לחפש מידע ממקורות בעלי סמכות בתוך קהילות, כגון אריסטוקרטים וכהנים, וזה קרה גם ברמה בינלאומית, כאשר אתונה של פריקלס הפכה למקור המידע העיקרי שלו על אירועים ביוון. כתוצאה מכך, דיווחיו על אירועים יווניים צבועים לעיתים קרובות בהטיה אתונאית נגד מדינות יריבות – תבאי וקורינתוס בפרט. שימוש במקורות ותחושת סמכות: ברור מתחילת ספר 1 של ה"היסטוריות" שהרודוטוס משתמש או לפחות טוען להשתמש במקורות שונים בנרטיב שלו. ק. ה. ווטרס (K. H. Waters) מציין ש"הרודוטוס לא עבד מנקודת מבט הלנית גרידא; הוא הואשם על ידי פלוטארכוס הפטריוטי אך המעט לא תופס כפילובארבארוס, פרו-ברברי או פרו-זר". הרודוטוס לעיתים מדווח על דיווחים שונים של אותו סיפור.
לדוגמה, בספר 1 הוא מזכיר גם את הדיווחים הפיניקיים וגם את הפרסיים על איו. עם זאת, הרודוטוס לעיתים בורר בין דיווחים משתנים: "אני לא הולך לומר שאירועים אלו קרו בדרך זו או אחרת. במקום זאת, אני אצביע על האיש שאני יודע בוודאות שהחל את העוול נגד היוונים". שוב, מאוחר יותר, הרודוטוס טוען לעצמו כסמכות: "אני יודע שכך זה קרה כי שמעתי זאת מהדלפיים בעצמי". לאורך עבודתו, הרודוטוס מנסה להסביר את פעולותיהם של אנשים. בדוברו על סולון האתונאי, הרודוטוס מציין "הפליג באמתלה של לראות את העולם, אך זה היה באמת כדי שלא יוכל להיאלץ לבטל אף אחד מהחוקים שקבע". שוב, בסיפור על קרויסוס ומות בנו, בדוברו על אדרסטוס, האיש שהרג בטעות את בנו של קרויסוס, הרודוטוס מציין: "אדרסטוס ...
מתודולוגיה, סיבתיות ומיתוס
בהאמינו שהוא האדם חסר המזל ביותר שהכיר אי פעם, חתך את גרונו שלו מעל הקבר". אופן הסבר: הרודוטוס כותב במטרה להסביר; כלומר, הוא דן בסיבה או בגורם לאירוע. הוא מניח זאת בהקדמה: "זהו פרסום המחקר של הרודוטוס מהליקרנסוס, כדי שפעולותיהם של אנשים לא ידהו עם הזמן, כדי שההישגים הגדולים והראויים להערצה של יוונים וברברים כאחד לא יישארו ללא תהילה, ו, בין היתר, להציג את הסיבות מדוע הם ניהלו מלחמה זה נגד זה". אופן הסבר זה עוקב אחר עצמו כל הדרך חזרה להומרוס, שפתח את ה"איליאדה" בשאלה: גם הומרוס וגם הרודוטוס מתחילים בשאלה של סיבתיות.
במקרה של הומרוס, "מי הציב את השניים האלו זה בגרונו של זה?" במקרה של הרודוטוס, "מדוע היוונים והברברים יצאו למלחמה זה נגד זה?" אמצעי ההסבר של הרודוטוס אינו מניח בהכרח סיבה פשוטה; במקום זאת, הסבריו מכסים שורה של סיבות ורגשות פוטנציאליים. ראוי לציון, עם זאת, ש"חובות הכרת התודה והנקמה הם המניעים האנושיים הבסיסיים עבור הרודוטוס, בדיוק כפי ש... הם הגירוי העיקרי ליצירת הנרטיב עצמו". כמה קוראים של הרודוטוס מאמינים שהרגלו לקשור אירועים חזרה למניעים אישיים מסמל חוסר יכולת לראות סיבות רחבות ומופשטות יותר לפעולה. גולד (Gould) טוען להיפך שזה כנראה מכיוון שהרודוטוס מנסה לספק את הסיבות הרציונליות, כפי שהובנו על ידי בני זמנו, במקום לספק סיבות מופשטות יותר.
סוגי סיבתיות: הרודוטוס מייחס סיבה לסוכנים אלוהיים ואנושיים כאחד. אלו אינם נתפסים כבלעדיים הדדית, אלא כקשורים הדדית. זה נכון לגבי החשיבה היוונית בכלל, לפחות מהומרוס ואילך. גולד מציין שהפעלת העל-טבעי כדי להסביר אירוע אינה עונה על השאלה "מדוע זה קרה?" אלא "מדוע זה קרה לי?" כדוגמה, אומנות לקויה היא הסיבה האנושית לקריסת בית. עם זאת, רצון אלוהי הוא הסיבה לכך שהבית קורס ברגע המסוים שבו אני בפנים. זה היה רצון האלים שהבית יקרוס בזמן שאדם מסוים היה בתוכו, בעוד שזו הייתה סיבת האדם שלבית היה מבנה חלש והוא היה נוטה לנפילה.
כמה כותבים, כולל ג'פרי דה סנט-קרואה (Geoffrey de Ste-Croix) ומייבל לאנג (Mabel Lang), טענו שגורל, או האמונה ש"כך זה היה צריך לקרות", הוא ההבנה האולטימטיבית של הרודוטוס לגבי סיבתיות. ההסבר של הרודוטוס שאירוע "הולך היה לקרות" מתמפה היטב על אמצעי ביטוי אריסטוטליים והומריים. הרעיון של "זה הולך היה לקרות" חושף "תגלית טרגית" הקשורה לדרמה של המאה החמישית. תגלית טרגית זו ניתן לראות גם ב"איליאדה" של הומרוס.
ג'ון גולד טוען שיש להבין את הרודוטוס כמי שנופל בשורה ארוכה של מספרי סיפורים, במקום לחשוב על אמצעי ההסבר שלו כ"פילוסופיה של היסטוריה" או "סיבתיות פשוטה". לכן, על פי גולד, אמצעי ההסבר של הרודוטוס הוא אופן של סיפור סיפורים ונרטיב שעבר מדורות קודמים: הרודוטוס ומיתוס: למרות שהרודוטוס החשיב את "חקירותיו" כעיסוק רציני בידע, הוא לא היה מעל לספר סיפורים משעשעים שנגזרו מהגוף הקולקטיבי של המיתוס, אך הוא עשה זאת בשיקול דעת ביחס לשיטה ההיסטורית שלו, על ידי אישוש הסיפורים באמצעות חקירה ובדיקת הסבירות שלהם. בעוד שהאלים לעולם אינם מופיעים באופן אישי בדיווח שלו על אירועים אנושיים, הרודוטוס מצהיר בנחרצות ש"דברים רבים מוכיחים לי שהאלים לוקחים חלק בענייני האדם" (IX, 100).
בספר ראשון, קטעים 23 ו-24, הרודוטוס מספר את סיפורו של אריון (Arion), נגן הנבל הנודע, "שני לאף אדם שחי באותה עת", שניצל על ידי דולפין. הרודוטוס מקדים את הסיפור בציון ש"דבר נפלא מאוד נאמר שקרה", וטוען לאמיתותו על ידי הוספה ש"הקורינתיים והלסבוסים מסכימים בדיווח שלהם על העניין". לאחר שהפך עשיר מאוד בחצרו של פריאנדר, אריון הגה רצון להפליג לאיטליה וסיציליה. הוא שכר כלי שיט מאויש על ידי קורינתיים, שחשב שהוא יכול לסמוך עליהם, אך המלחים קשרו קשר לזרוק אותו מעל הסיפון ולהשתלט על עושרו. אריון גילה את המזימה והתחנן על חייו, אך הצוות נתן לו שתי אפשרויות: או שהוא יהרוג את עצמו במקום או שיקפוץ מהספינה ויסתדר בעצמו בים. אריון השליך את עצמו למים, ודולפין נשא אותו לחוף.
הרודוטוס כותב בבירור גם כהיסטוריון וגם כמספר סיפורים. הרודוטוס תופס עמדה נזילה בין טוויית הסיפורים האמנותית של הומרוס לבין רישום הנתונים הרציונלי של היסטוריונים מאוחרים יותר. ג'ון הרינגטון (John Herington) פיתח מטאפורה מועילה לתיאור עמדתו הדינמית של הרודוטוס בהיסטוריה של האמנות והמחשבה המערבית – הרודוטוס כקנטאור: הרודוטוס אינו סתם אוסף נתונים ואינו סתם מספר סיפורים – הוא שניהם. בעוד שהרודוטוס בהחלט מודאג ממתן דיווחים מדויקים על אירועים, זה לא מונע ממנו את הכנסת אלמנטים מיתולוגיים עוצמתיים לנרטיב שלו, אלמנטים שיסייעו לו בהבעת האמת של עניינים תחת מחקרו.
לכן כדי להבין מה הרודוטוס עושה ב"היסטוריות", אסור לנו לכפות הבחנות קפדניות בין האיש כמיתולוג לבין האיש כהיסטוריון, או בין העבודה כמיתוס לבין העבודה כהיסטוריה. כפי שג'יימס רום (James Romm) כתב, הרודוטוס פעל תחת הנחה תרבותית יוונית עתיקה נפוצה שהדרך שבה אירועים נזכרים ומסופרים מחדש, למשל במיתוסים או באגדות, מייצרת סוג תקף של הבנה, גם כאשר סיפור מחדש זה אינו עובדתי לחלוטין. עבור הרודוטוס, אם כן, נדרשים גם מיתוס וגם היסטוריה כדי לייצר הבנה אמיתית.