פרידריך ניטשה
פרידריך וילהלם ניטשה (Friedrich Wilhelm Nietzsche; 15 באוקטובר 1844 – 25 באוגוסט 1900) היה פילוסוף וסופר גרמני שהחל את דרכו כפילולוג קלאסי ועבר לעיסוק בפילוסופיה בשלב מוקדם של הקריירה האקדמית שלו. בשנת 1869, בהיותו בן 24, מונה לפרופסור לפילולוגיה קלאסית באוניברסיטת בזל. בשל בעיות בריאותיות שמהן סבל רוב חייו, הוא התפטר מהאוניברסיטה בשנת 1879. לאחר מכן חי כסופר עצמאי, ובילה חלק ניכר מחייו בבדידות יחסית ובחוסר ביטחון כלכלי, תוך שהוא נודד בין שווייץ, איטליה ודרום צרפת בחיפוש אחר אקלים שיקל על מצבו. בעשור העוקב הוא השלים חלק ניכר מליבת כתביו. בשנת 1889, בגיל 44, לקה בהתמוטטות עצבים, ולאחריה איבד את יכולותיו המנטליות באופן מוחלט, תוך שסבל משיתוק ומשיטיון וסקולרי; הוא חי את 11 השנים הנותרות לחייו, בתחילה תחת טיפול אמו, ולאחר מכן תחת טיפול אחותו, עד למותו. יצירותיו והפילוסופיה שלו טיפחו לא רק מחקר מקיף אלא גם עניין ציבורי רב.
עבודתו של ניטשה מקיפה שירה, ביקורת תרבות ומסות פילוסופיות, תוך הפגנת חיבה לאפוריזמים ולאירוניה. אלמנטים בולטים בפילוסופיה שלו כוללים את ביקורתו על האמת האובייקטיבית לטובת פרספקטיביזם; ביקורת גנאלוגית על המוסר הנוצרי ותיאוריה נלווית של מוסר אדונים-עבדים; אישור החיים בתגובה להיחלשות הדת ("אלוהים מת") ומשבר הניהיליזם הפסיבי שבא בעקבותיו; המושג של דואליות אפולונית ודיוניסית; ואפיון הסובייקט האנושי כביטוי של רצונות מתחרים, המובנים במכלול כרצון לעוצמה. יצירתו המאוחרת פיתחה מושגים משפיעים כגון העל-אדם (Übermensch), הערכה מחדש של כל הערכים, וניסוחו הייחודי של הנצח החוזר. גוף עבודתו נגע במגוון רחב של נושאים, כולל אסתטיקה, פילולוגיה, היסטוריה, מוזיקה, דת, טרגדיה, תרבות ומדע, ושאב השראה ממקורות מגוונים כמו הטרגדיה היוונית, ארתור שופנהאואר, ראלף וולדו אמרסון וריכרד וגנר.
לאחר מותו של ניטשה, אחותו, אליזבת פרסטר-ניטשה, הפכה לאוצרת ולעורכת של כתבי היד שלו. היא ערכה את כתביו שלא פורסמו כדי שיתאימו לאידאולוגיה הגרמנית האולטרה-לאומנית שלה, ולעיתים קרובות עשתה זאת תוך סתירה או טשטוש של דעותיו המוצהרות של ניטשה, שהתנגדו במפורש לאנטישמיות וללאומנות. באמצעות המהדורות שפרסמה, יצירתו של ניטשה נקשרה לפשיזם ולנאציזם. חוקרים מהמאה ה-20 כגון ולטר קאופמן, ר' ג' הולינגדייל וז'ורז' באטיי הגנו על ניטשה מפני פרשנות זו, ומהדורות מתוקנות של כתביו הופצו במהרה. יצירותיו זכו לפופולריות מחודשת בשנות ה-60, ומאז השפיעו רעיונותיו השפעה רחבה על הוגים במאות ה-20 וה-21 בתחומי הפילוסופיה – במיוחד בזרמים של הפילוסופיה הקונטיננטלית כמו אקזיסטנציאליזם, פוסט-מודרניזם ופוסט-סטרוקטורליזם – וכן באמנות, בספרות, במוזיקה, בשירה, בפוליטיקה ובתרבות הפופולרית.
ביוגרפיה
### נעורים (1844–1868)
ניטשה נולד ב-15 באוקטובר 1844 וגדל בעיירה רוקן (כיום חלק מליצן), ליד לייפציג, במחוז הפרוסי סקסוניה. הוא נקרא על שם המלך פרידריך וילהלם הרביעי מפרוסיה, שציין את יום הולדתו ה-49 ביום לידתו של ניטשה (ניטשה השמיט מאוחר יותר את שם האמצע שלו, וילהלם). סבא-רבא של ניטשה, גוטהלף אנגלברט ניטשה [ja] (1714–1804), היה מפקח ופילוסוף. סבו של ניטשה, פרידריך אוגוסט לודוויג ניטשה [de] (1756–1826), היה תיאולוג. הוריו של ניטשה, קרל לודוויג ניטשה (1813–1849), כומר לותרני ומורה לשעבר; ופרנציסקה ניטשה [de] (לבית אולר) (1826–1897), נישאו בשנת 1843, שנה לפני לידתו של פרידריך. נולדו להם שני ילדים נוספים: בת, אליזבת פרסטר-ניטשה, שנולדה בשנת 1846; ובן שני, לודוויג יוזף, שנולד בשנת 1848. אביו של ניטשה מת ממחלת מוח בשנת 1849, לאחר שנה של ייסורים קשים, כאשר הילד היה בן ארבע בלבד; לודוויג יוזף מת שישה חודשים לאחר מכן בגיל שנתיים. המשפחה עברה אז לנאומבורג, שם חיו עם סבתו מצד אמו ושתי אחיותיו הרווקות של אביו. לאחר מות סבתו של ניטשה ב-1856, עברה המשפחה לביתם שלהם, שכיום הוא ה-Nietzsche-Haus, מוזיאון ומרכז מחקר על ניטשה.
ניטשה למד בבית ספר לבנים ולאחר מכן בבית ספר פרטי, שם התיידד עם גוסטב קרוג ווילהלם פינדר, שניהם הגיעו ממשפחות מכובדות מאוד. רשומות אקדמיות מאחד מבתי הספר שבהם למד ניטשה ציינו כי הוא הצטיין בתיאולוגיה נוצרית.
בשנת 1854 החל ללמוד בגימנסיה בנאומבורג. מאחר שאביו עבד עבור המדינה (ככומר), לניטשה היתום מאב הוצעה מלגה ללימודים בבית הספר שולפורטה (Schulpforta). הטענה שניטשה התקבל בשל כישוריו האקדמיים הופרכה: ציוניו לא היו מהגבוהים בכיתה. הוא למד שם מ-1858 עד 1864, והתיידד עם פאול דויסן וקרל פון גרסדורף (1844–1904), שלימים הפך למשפטן. הוא מצא זמן גם לעסוק בכתיבת שירים ובהלחנה מוזיקלית. ניטשה עמד בראש "גרמניה", מועדון למוזיקה וספרות, במהלך הקיצים שלו בנאומבורג. בשולפורטה, ניטשה קיבל בסיס חשוב בשפות – יוונית, לטינית, עברית וצרפתית – כדי שיוכל לקרוא מקורות ראשוניים חשובים; הוא גם חווה לראשונה שהות הרחק מחיי המשפחה שלו בסביבה שמרנית של עיירה קטנה. מבחני סוף הסמסטר שלו במרץ 1864 הראו ציון 1 בדת וגרמנית; 2a ביוונית ולטינית; 2b בצרפתית, היסטוריה ופיזיקה; וציון 3 "בינוני" בעברית ובמתמטיקה.
ניטשה היה מלחין חובב. הוא הלחין מספר יצירות לקול, פסנתר וכינור החל משנת 1858 בשולפורטה בנאומבורג, כשהחל לעבוד על יצירות מוזיקליות. ריכרד וגנר התייחס בביטול למוזיקה של ניטשה, ולפי הדיווחים לעג למתנת יום הולדת ששלח ניטשה ב-1871 לאשתו של וגנר, קוזימה. המנצח והפסנתרן הגרמני הנס פון בילוב תיאר יצירה אחרת של ניטשה כ"טיוטה הלא-מהנה והאנטי-מוזיקלית ביותר שנתקלתי בה מזה זמן רב".
בעת שהותו בשולפורטה ניטשה עסק בנושאים שנחשבו לבלתי ראויים. הוא התוודע לעבודתו של המשורר שהיה אז אלמוני כמעט לחלוטין, פרידריך הלדרלין, וכינה אותו "המשורר האהוב עלי", תוך שהוא כותב מאסה שבה טען כי המשורר מעלה את התודעה ל"אידיאליות הנשגבת ביותר". המורה שתיקן את המאסה נתן לה ציון טוב אך העיר שניטשה צריך לעסוק בעתיד בכותבים בריאים, צלולים ו"גרמנים" יותר. בנוסף, הוא התוודע לארנסט אורטלפ, משורר אקסצנטרי, חילוני ולעיתים קרובות שיכור, שנמצא מת בתעלה שבועות לאחר שנפגש עם ניטשה, אך ייתכן שהכיר לניטשה את המוזיקה והכתבים של ריכרד וגנר. ייתכן שבהשפעתו של אורטלפ, הוא וסטודנט בשם ריכטר חזרו לבית הספר שיכורים ונתקלו במורה, מה שהוביל להורדתו של ניטשה מהמקום הראשון בכיתה וסיום תפקידו כפרפקט.
לאחר סיום לימודיו בספטמבר 1864, החל ניטשה ללמוד תיאולוגיה ופילולוגיה קלאסית באוניברסיטת בון מתוך תקווה להפוך לכומר. לזמן קצר, הוא ודויסן הפכו לחברים באחוות הסטודנטים "פרנקוניה". לאחר סמסטר אחד (ולמורת רוחה של אמו), הוא הפסיק את לימודיו התיאולוגיים ואיבד את אמונתו. כבר במאמרו משנת 1862 "גורל והיסטוריה", טען ניטשה כי מחקר היסטורי הפריך את תורות היסוד של הנצרות, אך נראה שגם הספר "חיי ישו" של דויד שטראוס השפיע עמוקות על הצעיר. בנוסף, "מהות הנצרות" של לודוויג פויירבך השפיע על ניטשה הצעיר בטענתו כי בני האדם בראו את אלוהים ולא להפך. ביוני 1865, בגיל 20, כתב ניטשה לאחותו אליזבת, שהייתה דתייה מאוד, מכתב בנוגע לאובדן אמונתו. מכתב זה מכיל את ההצהרה הבאה:
> לפיכך דרכי בני האדם נפרדות: אם ברצונך לשאוף לשלוות נפש ולהנאה, אזי האמיני; אם ברצונך להיות חסידת האמת, אזי חקרי...
לאחר מכן התמקד ניטשה בלימודי פילולוגיה אצל פרופסור פרידריך וילהלם ריטשל, שאחריו עבר לאוניברסיטת לייפציג ב-1865. שם הפך לחבר קרוב של עמיתו ללימודים ארווין רודה. פרסומיו הפילולוגיים הראשונים של ניטשה הופיעו זמן קצר לאחר מכן.
בשנת 1865 למד ניטשה לעומק את יצירותיו של ארתור שופנהאואר. הוא חב את התעוררות העניין הפילוסופי שלו לקריאת ספרו של שופנהאואר "העולם כרצון וכדימוי", ומאוחר יותר הודה ששופנהאואר היה אחד ההוגים המעטים שכיבד, והקדיש לו את המאסה "שופנהאואר כמחנך" בתוך "מסות לא עתיות".
בשנת 1866 קרא את "היסטוריה של המטריאליזם" מאת פרידריך אלברט לאנגה. תיאוריו של לאנגה על הפילוסופיה האנטי-מטריאליסטית של עמנואל קאנט, עליית המטריאליזם האירופי, העניין הגובר של אירופה במדע, תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין והמרד הכללי נגד מסורת וסמכות סיקרנו את ניטשה מאוד. ניטשה יטען בסופו של דבר על אי-האפשרות של הסבר אבולוציוני לחוש האסתטי האנושי.
בשנת 1867 נרשם ניטשה לשנת שירות התנדבותי ביחידת הארטילריה הפרוסית בנאומבורג. הוא נחשב לאחד הרוכבים הטובים ביותר בין עמיתיו למגויסים, וקציניו חזו כי יגיע בקרוב לדרגת קפטן. במרץ 1868, בזמן שעלה על סוסו, חבט ניטשה בחזהו כנגד קשת האוכף וקרע שני שרירים בצדו השמאלי, מה שהותיר אותו מותש ובלתי מסוגל ללכת במשך חודשים. כתוצאה מכך, הוא הפנה את תשומת ליבו ללימודיו שוב, וסיים אותם בשנת 1868. ניטשה פגש גם את ריכרד וגנר בפעם הראשונה מאוחר יותר באותה שנה.
### פרופסור בבזל (1869–1879)
בשנת 1869, בתמיכתו של ריטשל, קיבל ניטשה הצעה להפוך לפרופסור לפילולוגיה קלאסית באוניברסיטת בזל בשווייץ. הוא היה בן 24 בלבד ולא השלים את הדוקטורט שלו ולא קיבל תעודת הוראה ("הביליטציה"). הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לייפציג במרץ 1869, שוב בתמיכתו של ריטשל.
למרות שהצעתו הגיעה בזמן ששקל לזנוח את הפילולוגיה לטובת מדע, הוא נענה לה. עד היום, ניטשה הוא בין הצעירים ביותר מבין הפרופסורים הקבועים לקלאסיקה שתועדו אי פעם.
תזת הדוקטורט המתוכננת של ניטשה משנת 1870, "תרומה לחקר וביקורת המקורות של דיוגנס לארטיוס" ("Beiträge zur Quellenkunde und Kritik des Laertius Diogenes"), בחנה את מקורות הרעיונות של דיוגנס לארטיוס. אף שמעולם לא הוגשה, היא פורסמה מאוחר יותר כ-'Gratulationsschrift' ('פרסום של ברכה') בבזל.
לפני המעבר לבזל, ויתר ניטשה על אזרחותו הפרוסית: לשארית חייו הוא נשאר רשמית חסר מדינה.
עם זאת, ניטשה שירת בכוחות הפרוסיים במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה (1870–1871) כחובש. בתקופתו הקצרה בצבא חווה דברים רבים והיה עד להשפעות הטראומטיות של הקרב. הוא גם חלה בדיפתריה ובדיזנטריה. ולטר קאופמן משער כי הוא גם נדבק בעגבת בבית בושת לצד זיהומים אחרים שלו בתקופה זו. כשחזר לבזל ב-1870, התבונן ניטשה בהקמת הקיסרות הגרמנית ובמדיניותו העוקבת של אוטו פון ביסמרק כמתבונן מהצד ועם מידה של ספקנות בנוגע לכנותן. הרצאת הפתיחה שלו באוניברסיטה הייתה "הומרוס והפילולוגיה הקלאסית". ניטשה פגש גם את פרנץ אוברבק, פרופסור לתיאולוגיה שנשאר חברו לאורך כל חייו, אפריקן ספיר, פילוסוף רוסי לא מוכר שאחראי לספר "מחשבה ומציאות" (1873), ועמיתו של ניטשה, ההיסטוריון יאקוב בורקהארדט, שהרצאותיו של ניטשה נכח בהן לעיתים קרובות, החל להפעיל עליו השפעה משמעותית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ניטשה כבר פגש את ריכרד וגנר בלייפציג ב-1868 ומאוחר יותר את אשתו של וגנר, קוזימה. ניטשה העריץ את שניהם מאוד ובמהלך תקופתו בבזל ביקר לעיתים קרובות בביתו של וגנר בטריבשן שבלוצרן. בני הזוג וגנר הכניסו את ניטשה למעגל הקרוב ביותר שלהם – שכלל את פרנץ ליסט, עליו תיאר ניטשה בלשון הדיבור: "ליסט או אמנות הרדיפה אחרי נשים!" ניטשה נהנה מתשומת הלב שהעניק לתחילת פסטיבל ביירוית. בשנת 1870 העניק לקוזימה וגנר את כתב היד של "הולדת הרעיון הטרגי" כמתנת יום הולדת. בשנת 1872 פרסם ניטשה את ספרו הראשון, "הולדת הטרגדיה". עמיתיו בתחומו, כולל ריטשל, הביעו התלהבות מועטה מהעבודה שבה נמנע ניטשה מהשיטה הפילולוגית הקלאסית לטובת גישה ספקולטיבית יותר. בפולמוס שלו "פילולוגיה של העתיד", אולריך פון וילמוביץ-מלנדורף החליש את קבלת הספר והגביר את פרסומו לשמצה. בתגובה, רודה (אז פרופסור בקיל) ווגנר נחלצו להגנתו של ניטשה. ניטשה העיר בחופשיות על הבידוד שחש בתוך הקהילה הפילולוגית וניסה ללא הצלחה לעבור למשרה בפילוסופיה בבזל.
בשנת 1873 החל ניטשה לצבור רשימות שיפורסמו לאחר מותו כ"פילוסופיה בתקופה הטרגית של היוונים". בין 1873 ל-1876 פרסם ארבע מסות ארוכות ונפרדות: "דויד שטראוס: המתוודה והסופר", "על תועלת וחיסרון ההיסטוריה לחיים", "שופנהאואר כמחנך" ו"ריכרד וגנר בביירוית". ארבע אלו הופיעו מאוחר יותר במהדורה מקובצת תחת הכותרת "מסות לא עתיות". המסות שיתפו את האוריינטציה של ביקורת תרבותית, תוך קריאת תיגר על התרבות הגרמנית המתפתחת שהוצעו על ידי שופנהאואר ווגנר. במהלך תקופה זו במעגל של וגנר, פגש את מלווידה פון מייזנבוג והנס פון בילוב. הוא גם החל ידידות עם פאול רה, שבשנת 1876 השפיע עליו לסלק את הפסימיות בכתביו המוקדמים. הוא התאכזב עמוקות מפסטיבל ביירוית של 1876, שם הבנאליות של המופעים ושפלות הציבור דחו אותו. הוא גם התנכר לתמיכתו של וגנר ב"תרבות הגרמנית", שניטשה הרגיש שהיא סתירה במונחים, כמו גם מהאדרתו של וגנר את תהילתו בקרב הציבור הגרמני. כל זאת תרם להחלטתו העוקבת להתרחק מווגנר.
עם הפרסום בשנת 1878 של "אנושי, אנושי מדי" (ספר אפוריזמים החל ממטאפיזיקה ועד מוסר ודת), סגנון חדש בעבודתו של ניטשה הפך לברור, מושפע מאוד מהספר "מחשבה ומציאות" של אפריקן ספיר ומגיב נגד הפילוסופיה הפסימית של וגנר ושופנהאואר. ידידותו של ניטשה עם דויסן ורודה התקררה אף היא. בשנת 1879, לאחר ירידה משמעותית בבריאותו, נאלץ ניטשה להתפטר מתפקידו בבזל וקיבל פנסיה. החל מילדותו, מחלות משבשות שונות הציקו לו, כולל רגעים של קוצר ראייה שהותירו אותו עיוור כמעט, כאבי ראש של מיגרנה, וקלקול קיבה אלים. תאונת הרכיבה ב-1868 ומחלות ב-1870 ייתכן שהחמירו מצבים מתמשכים אלו, שהמשיכו להשפיע עליו לאורך שנותיו בבזל, ואילצו אותו לקחת חופשות ארוכות יותר ויותר עד שעבודה סדירה הפכה לבלתי מעשית.
### פילוסוף עצמאי (1879–1888)
בהתבסס על הפנסיה שלו מבזל לצד סיוע מחברים, ניטשה טייל לעיתים קרובות כדי למצוא אקלים מתאים יותר לבריאותו. הוא חי עד 1889 כסופר עצמאי בערים שונות. הוא בילה קיצים רבים בסילס מריה שליד סנט מוריץ בשווייץ, וחורפים רבים בערים האיטלקיות ג'נובה, רפאלו וטורינו, ובעיר הצרפתית ניס. בשנת 1881, כאשר כבשה צרפת את תוניסיה, תכנן לנסוע לתוניס כדי לראות את אירופה מבחוץ אך מאוחר יותר נטש את הרעיון, כנראה מסיבות בריאותיות. ניטשה חזר מדי פעם לנאומבורג כדי לבקר את משפחתו, וביחוד בתקופה זו, הוא ואחותו, אליזבת, חוו תקופות חוזרות ונשנות של קונפליקט ופיוס.
בעת שהותו בג'נובה, הראייה המידרדרת של ניטשה הניעה אותו לחקור את השימוש במכונות כתיבה כאמצעי להמשך הכתיבה. ידוע כי ניסה להשתמש ב"כדור הכתיבה של הנסן" (Hansen Writing Ball), מכשיר כתיבה עכשווי. בסופו של דבר, תלמיד עבר שלו, פטר גסט, הפך למזכיר פרטי של ניטשה. בשנת 1876, גסט תמלל את כתב היד המקווקו והבלתי קריא כמעט של המפגש הראשון של ניטשה עם ריכרד וגנר בביירוית. לאחר מכן הוא תמלל והגיה את הגלויות עבור כמעט כל עבודתו של ניטשה. בהזדמנות אחת לפחות, ב-23 בפברואר 1880, קיבל גסט, שהיה בדרך כלל עני, 200 מארקים מחברם המשותף, פאול רה. גסט היה אחד החברים הבודדים שניטשה אפשר לו לבקר אותו. בתגובה בהתלהבות רבה ל"כה אמר זרתוסטרא" (Also Sprach Zarathustra), גסט אכן הרגיש צורך לציין שמה שתוארו כ"מיותרים" הם למעשה אנשים הכרחיים למדי. הוא המשיך לרשום את מספר האנשים שאפיקורוס, למשל, נאלץ להסתמך עליהם כדי לספק את תזונתו הפשוטה מגבינת עיזים.
עד סוף ימיו, גסט ואוברבק נותרו חברים נאמנים בעקביות. מלווידה פון מייזנבוג נותרה פטרונית אימהית גם מחוץ למעגל וגנר. עד מהרה יצר ניטשה קשר עם מבקר המוזיקה קרל פוקס. ניטשה עמד בתחילת תקופתו הפורה ביותר. החל מ"אנושי, אנושי מדי" ב-1878, פרסם ניטשה ספר אחד או חלק מרכזי מספר מדי שנה עד 1888, שנת כתיבתו האחרונה; באותה שנה, הוא השלים חמישה.
בשנת 1882 פרסם ניטשה את החלק הראשון של "המדע העליז". באותה שנה הוא גם פגש את לו אנדראס-סלומה, דרך מלווידה פון מייזנבוג ופאול רה.
אמה של סלומה לקחה אותה לרומא כשסלומה הייתה בת 21. בסלון ספרותי בעיר, סלומה התוודעה לפאול רה. רה הציע לה נישואין, אך היא, במקום זאת, הציעה שהם יחיו וילמדו יחד כ"אח ואחות", יחד עם גבר אחר לחברה, שם יקימו קומונה אקדמית. רה קיבל את הרעיון והציע שיצטרף אליהם חברו ניטשה. השניים פגשו את ניטשה ברומא באפריל 1882, ומאמינים כי ניטשה התאהב מיד בסלומה, כפי שעשה רה. ניטשה ביקש מרה להציע נישואין לסלומה, והיא סירבה. היא התעניינה בניטשה כידיד, אך לא כבעל. ניטשה בכל זאת היה מרוצה להצטרף לרה ולסלומה בטיול ברחבי שווייץ ואיטליה יחד, כשהם מתכננים את הקומונה שלהם. השלושה טיילו עם אמה של סלומה ברחבי איטליה ושקלו היכן יקימו את הקומונה של ה"תכנית החורפית" שלהם. הם התכוונו להקים את הקומונה שלהם במנזר נטוש, אך לא נמצא מיקום מתאים. ב-13 במאי, בלוצרן, כשניטשה היה לבדו עם סלומה, הוא הציע לה ברצינות נישואין שוב, והיא סירבה. הוא בכל זאת שמח להמשיך בתוכניות לקומונה אקדמית. לאחר שגילתה את מערכת היחסים, אחותו של ניטשה אליזבת נחושה בדעתה להרחיק את ניטשה מ"האישה הבלתי מוסרית". ניטשה וסלומה בילו את הקיץ יחד בטוטנבורג בתורינגיה, לעיתים קרובות עם אחותו של ניטשה אליזבת כבת לוויה. סלומה מדווחת כי הוא ביקש ממנה להינשא לו בשלוש הזדמנויות נפרדות ושהיא סירבה, אם כי מהימנות דיווחיה על אירועים מוטלת בספק. בהגיעם ללייפציג (גרמניה) באוקטובר, סלומה ורה נפרדו מניטשה לאחר ריב בין ניטשה לסלומה, שבו האמינה סלומה שניטשה מאוהב בה נואשות.
בעוד שהשלושה בילו מספר שבועות יחד בלייפציג באוקטובר 1882, בחודש שלאחר מכן עזבו רה וסלומה את ניטשה, ונסעו לסטיבה (כיום זדבובו בפולין) ללא כל תכניות להיפגש שוב. ניטשה נפל עד מהרה לתקופה של ייסורים מנטליים, אם כי המשיך לכתוב לרה, כשהוא מצהיר "נתראה מדי פעם, נכון?". בהאשמות מאוחרות יותר, ניטשה יאשים בהזדמנויות נפרדות את הכישלון בניסיונותיו לחזר אחרי סלומה בגלל סלומה, רה, ועל התככים של אחותו (שכתבה מכתבים למשפחותיהם של סלומה ורה כדי לשבש את התוכניות לקומונה). ניטשה כתב על הפרשה ב-1883, כי הוא מרגיש כעת "שנאה אמיתית לאחותי".
על רקע התפרצויות מחודשות של מחלה, בחיים בבידוד כמעט לאחר ריב עם אמו ואחותו בנוגע לסלומה, ברח ניטשה לרפאלו, שם כתב את החלק הראשון של "כה אמר זרתוסטרא" בעשרה ימים בלבד.
עד שנת 1882 נטל ניטשה מינונים עצומים של אופיום והמשיך להתקשות בשינה. בשנת 1883, בעת ששהה בניס, הוא רשם לעצמו מרשמים לתרופת ההרגעה כלורל הידרט, וחתם עליהם "ד"ר ניטשה".
הוא התרחק מהשפעתו של ארתור שופנהאואר, ולאחר שניתק את קשריו החברתיים עם וגנר, נותרו לניטשה חברים מעטים. כעת, עם הסגנון החדש של זרתוסטרא, עבודתו הפכה למנוכרת עוד יותר, והשוק קיבל אותה רק במידה הנדרשת מנימוס. ניטשה זיהה זאת ושמר על בדידותו, אם כי התלונן לעיתים קרובות. ספריו נותרו ללא מכירה במידה רבה. בשנת 1885, הוא הדפיס רק 40 עותקים של החלק הרביעי של זרתוסטרא והפיץ חלק קטן מהם בין חברים קרובים, כולל הלנה פון דרושקוביץ.
בשנת 1883 הוא ניסה ולא הצליח להשיג משרת הוראה באוניברסיטת לייפציג. לפי מכתב שכתב לפטר גסט, הדבר נבע מ"גישתו כלפי הנצרות ומושג האל".
בשנת 1886 ניתק ניטשה קשר עם המוציא לאור שלו ארנסט שמיצנר, נגעל מדעותיו האנטישמיות. ניטשה ראה את כתביו שלו כ"קבורים לחלוטין ובתוך מזבלה אנטישמית זו" של שמיצנר – כשהוא מקשר את המוציא לאור לתנועה שצריכה "להידחות לחלוטין בבוז קר על ידי כל מוח הגיוני". לאחר מכן הדפיס את "מעבר לטוב ולרוע" על חשבונו. הוא גם רכש את זכויות הפרסום של עבודותיו המוקדמות ובשנה שלאחר מכן הוציא מהדורות שניות של "הולדת הטרגדיה", "אנושי, אנושי מדי", "שחר" ו"המדע העליז" עם הקדמות חדשות המציבות את גוף עבודתו בפרספקטיבה עקבית יותר. לאחר מכן, ראה את עבודתו כגמורה לזמן מה וקיווה שבקרוב יתפתח קהל קוראים. למעשה, העניין בהגותו של ניטשה אכן גבר בתקופה זו, אם כי לאט למדי ובאופן בלתי מורגש עבורו. במהלך שנים אלו פגש ניטשה את מטה פון סאליס, קרל שפיטלר וגוטפריד קלר.
בשנת 1886 נישאה אחותו, אליזבת, לאנטישמי ברנהרד פרסטר ונסעה לפרגוואי כדי להקים את נואבה גרמניה, מושבה "גרמנית". באמצעות התכתבות, מערכת היחסים של ניטשה עם אליזבת נמשכה דרך מחזורים של קונפליקט ופיוס, אך הם נפגשו שוב רק לאחר התמוטטותו. הוא המשיך לסבול מהתקפי מחלה תכופים וכואבים, שהפכו עבודה ממושכת לבלתי אפשרית.
בשנת 1887 כתב ניטשה את הפולמוס "לגנאלוגיה של המוסר". במהלך אותה שנה, נתקל בעבודתו של פיודור דוסטויבסקי, אליו חש קרבה מיידית. הוא גם החליף מכתבים עם היפוליט טן וגאורג ברנדס. ברנדס, שהחל ללמד את הפילוסופיה של סרן קירקגור בשנות ה-70 של המאה ה-19, כתב לניטשה וביקש ממנו לקרוא את קירקגור, וניטשה השיב לו שיבוא לקופנהגן ויקרא את קירקגור איתו. לפני שמימש הבטחה זו, ניטשה שקע עמוק מדי במחלה. בתחילת 1888, נשא ברנדס בקופנהגן את אחת ההרצאות הראשונות על הפילוסופיה של ניטשה.
אף על פי שניטשה הכריז בעבר בסוף "לגנאלוגיה של המוסר" על עבודה חדשה תחת הכותרת "הרצון לעוצמה: ניסיון להערכה מחדש של כל הערכים", נראה שהוא נטש רעיון זה, ובמקום זאת השתמש בכמה מקטעי הטיוטה כדי לחבר את "שקיעת האלילים" ו"אנטיכריסט" ב-1888.
בריאותו השתפרה והוא בילה את הקיץ ברוח טובה. בסתיו 1888 החלו כתביו ומכתביו לחשוף הערכה גבוהה יותר למעמדו שלו ול"גורלו". הוא העריך הערכת יתר את התגובה הגוברת לכתביו, במיוחד לפולמוס האחרון, "מקרה וגנר". ביום הולדתו ה-44, לאחר שסיים את "שקיעת האלילים" ו"אנטיכריסט", החליט לכתוב את האוטוביוגרפיה "הנה האיש" (Ecce Homo). בהקדמה שלה – המרמזת שניטשה היה מודע היטב לקשיים הפרשניים שעבודתו תייצר – הוא מצהיר: "שמעו אותי! כי אני אדם כזה וכזה. מעל הכל, אל תטעו בי למישהו אחר." בדצמבר החל ניטשה בהתכתבות עם אוגוסט סטרינדברג וחשב שאם לא תהיה פריצת דרך בינלאומית, הוא ינסה לקנות בחזרה את כתביו הישנים מהמוציא לאור ולתרגם אותם לשפות אירופיות אחרות. יתרה מכך, הוא תכנן את פרסום האסופה "ניטשה נגד וגנר" ואת השירים שהרכיבו את האוסף שלו "דיתירמבות דיוניסוס".
### מחלת נפש ומוות (1889–1900)
ב-3 בינואר 1889 סבל ניטשה מהתמוטטות מנטלית. שני שוטרים ניגשו אליו לאחר שגרם להפרעה ציבורית ברחובות טורינו. מה קרה נותר לא ידוע, אך סיפור שחוזר על עצמו לעיתים קרובות זמן קצר לאחר מותו קובע כי ניטשה היה עד להלקאת סוס בקצה השני של פיאצה קרלו אלברטו, רץ לסוס, כרך את זרועותיו סביב צווארו כדי להגן עליו ואז התמוטט לקרקע. בימים שלאחר מכן שלח ניטשה כתבים קצרים – הידועים כ-Wahnzettel או Wahnbriefe (מילולית "פתקי אשליה" או "מכתבי אשליה") – למספר חברים כולל קוזימה וגנר ויאקוב בורקהארדט. רובם נחתמו "דיוניסוס", אם כי חלקם נחתמו גם "der Gekreuzigte" שמשמעו "הצלוּב". לעמיתו לשעבר בורקהארדט, כתב ניטשה:
> כבלתי את קיאפאס. כמו כן, בשנה שעברה נצלבתי על ידי הרופאים הגרמנים בצורה ממושכת מאוד. וילהלם, ביסמרק וכל האנטישמים בוטלו.
בנוסף, הוא הורה לקיסר גרמניה לנסוע לרומא כדי להירצח וקרא למעצמות אירופה לנקוט בפעולה צבאית נגד גרמניה, וכתב גם שהאפיפיור צריך להיכלא ושהוא, ניטשה, ברא את העולם והיה בתהליך של ירי למוות בכל האנטישמים.
ב-6 בינואר 1889 הראה בורקהארדט את המכתב שקיבל מניטשה לאוברבק. למחרת קיבל אוברבק מכתב דומה והחליט שחבריו של ניטשה חייבים להחזירו לבזל. אוברבק נסע לטורינו והביא את ניטשה למרפאה פסיכיאטרית בבזל. עד אז נראה ניטשה כנתון לחלוטין במחלת נפש קשה, ואמו פרנציסקה החליטה להעבירו למרפאה בינה תחת ניהולו של אוטו בינסוונגר. בינואר 1889 הם המשיכו עם השחרור המתוכנן של "שקיעת האלילים", שבאותה עת כבר הודפס וכרוך. מנובמבר 1889 עד פברואר 1890 ניסה היסטוריון האמנות יוליוס לאנגבן לרפא את ניטשה, בטענה ששיטותיהם של הרופאים אינן יעילות בטיפול במצבו של ניטשה. לאנגבן נטל בהדרגה שליטה גדולה יותר על ניטשה עד שחשאיותו הכפישה אותו. במרץ 1890 הוציאה פרנציסקה את ניטשה מהמרפאה ובמאי 1890 הביאה אותו לביתה בנאומבורג. במהלך תהליך זה שקלו אוברבק וגסט מה לעשות עם כתביו שלא פורסמו של ניטשה. בפברואר הם הזמינו מהדורה פרטית של חמישים עותקים של "ניטשה נגד וגנר", אך המוציא לאור סי. ג'י. נאומן הדפיס בסתר מאה עותקים. אוברבק וגסט החליטו להימנע מפרסום "אנטיכריסט" ו"הנה האיש" בגלל תוכנם הרדיקלי יותר. קבלתו והכרה בניטשה זכו לזינוק הראשון שלהן.
בשנת 1893 חזרה אחותו של ניטשה, אליזבת, מנואבה גרמניה בפרגוואי בעקבות התאבדות בעלה. היא למדה את יצירותיו של ניטשה ו, פיסה אחר פיסה, השתלטה על פרסומן. אוברבק פוטר וגסט לבסוף שיתף פעולה. לאחר מותה של פרנציסקה ב-1897, חי ניטשה בוויימר, שם טיפלה בו אליזבת ואפשרה למבקרים, כולל רודולף שטיינר (שב-1895 כתב את "פרידריך ניטשה: לוחם נגד זמנו", אחד הספרים הראשונים ששיבחו את ניטשה), לפגוש את אחיה חסר התקשורת. אליזבת העסיקה את שטיינר כמורה כדי לעזור לה להבין את הפילוסופיה של אחיה. שטיינר נטש את הניסיון לאחר חודשים ספורים בלבד, כשהוא מצהיר שבלתי אפשרי ללמד אותה דבר על פילוסופיה.
אי שפיותו של ניטשה אובחנה במקור כעגבת שלישונית, בהתאם לפרדיגמה רפואית ששלטה באותה תקופה. למרות שרוב הפרשנים רואים בהתמוטטותו דבר שאינו קשור לפילוסופיה שלו, ז'ורז' באטיי כתב באופן פואטי על מצבו ("האדם המגולם" חייב גם להשתגע) והפסיכואנליזה שלאחר המוות של רנה ז'יראר מציבה יריבות של סגידה לריכרד וגנר. ז'יראר מציע שניטשה חתם על מכתביו האחרונים הן כדיוניסוס והן כצלוּב מכיוון שהדגים שעל ידי היותך אל (דיוניסוס), אתה גם קורבן (צלוּב) שכן אל עדיין סובל על ידי התגברות על החוק. ניטשה כתב בעבר, "כל האנשים העליונים שחשו דחף שלא ניתן לעמוד בפניו להשליך מעליהם את עול המוסר מכל סוג שהוא ולנסח חוקים חדשים, אם לא היו משוגעים ממש, לא הייתה להם ברירה אלא להפוך את עצמם או להעמיד פנים שהם משוגעים." (שחר, 14) אבחנת העגבת אותגרה מאז ואבחנה של "מחלה מאניה-דפרסיבית עם פסיכוזה תקופתית ואחריה שיטיון וסקולרי" הועלתה על ידי ציבולסקה לפני המחקר של שיין. לאונרד סאקס הציע צמיחה איטית של מנינגיומה רטרו-אורביטלית ימנית כהסבר לשיטיון של ניטשה; אורת' וטרימבל העלו השערה לגבי שיטיון פרונטו-טמפורלי בעוד חוקרים אחרים הציעו הפרעת שבץ תורשתית הנקראת CADASIL. הרעלה מכספית, טיפול לעגבת בזמן מותו של ניטשה, הוצעה גם היא.
בשנים 1898 ו-1899 סבל ניטשה משני שבצים לפחות. הם שיתקו אותו חלקית, והותירו אותו בלתי מסוגל לדבר או ללכת. הוא כנראה סבל מהמיפרזיס/המיפלגיה קלינית בצד שמאל של גופו עד 1899. לאחר שחלה בדלקת ריאות באמצע אוגוסט 1900, הוא סבל משבץ נוסף במהלך הלילה של 24–25 באוגוסט ומת בצהרי ה-25 באוגוסט. אליזבת קברה אותו לצד אביו בכנסייה ברוקן ליד ליצן. חברו ומזכירו גסט נשא את הספד הלווייתו, והכריז: "קדוש יהיה שמך לכל הדורות הבאים!"
אליזבת פרסטר-ניטשה ליקטה את "הרצון לעוצמה" מתוך מחברותיו שלא פורסמו של ניטשה ופרסמה אותו לאחר מותו בשנת 1901. מכיוון שאחותו סידרה את הספר בהתבסס על שילוב משלה של כמה מהמתווים המוקדמים של ניטשה ונטלה לעצמה חירות עם החומר, הקונסנזוס המחקרי היה שזה לא משקף את כוונתו של ניטשה. (למשל, אליזבת הסירה את אפוריזם 35 של "אנטיכריסט", שבו ניטשה שכתב קטע מהתנ"ך.) מאצינו מונטינארי, העורך של עזבונו של ניטשה (Nachlass), כינה זאת זיוף. ובכל זאת, המאמץ להציל את המוניטין של ניטשה על ידי ערעור על "הרצון לעוצמה" מוביל לעיתים קרובות לספקנות לגבי הערך של רשימותיו המאוחרות, אפילו של כל עזבונו. עזבונו ו"הרצון לעוצמה" הם דברים נפרדים.
### אזרחות, לאומיות ואתניות
פרשנים כלליים וחוקרי ניטשה, בין אם מדגישים את הרקע התרבותי שלו או את שפתו, מתייגים באופן גורף את ניטשה כ"פילוסוף גרמני". אחרים אינם משייכים אותו לקטגוריה לאומית. בעוד שגרמניה טרם אוחדה למדינה ריבונית אחת, ניטשה נולד כאזרח פרוסיה, שהייתה ברובה חלק מהקונפדרציה הגרמנית. מקום הולדתו, רוקן, נמצא במדינה הגרמנית המודרנית סקסוניה-אנהלט. כאשר קיבל את משרתו בבזל, ביקש ניטשה את ביטול אזרחותו הפרוסית. הביטול הרשמי של אזרחותו הגיע במסמך מתאריך 17 באפריל 1869, ולשארית חייו נותר חסר מדינה רשמית.
לפחות לקראת סוף חייו, האמין ניטשה שאבותיו היו פולנים. הוא ענד טבעת חותם הנושאת את סמל האצולה רדבאן, שניתן לעקוב אחריו עד לאצולה הפולנית של ימי הביניים ושם המשפחה "ניקי" של משפחת האצולה הפולנית (szlachta) הנושאת סמל זה. גוטארד ניטשה, חבר במשפחת ניקי, עזב את פולין לפרוסיה. צאצאיו התיישבו מאוחר יותר בנסיכות הבוחר מסקסוניה בסביבות שנת 1700. ניטשה כתב ב-1888, "אבותיי היו אצילים פולנים (ניצקי); נראה שהטיפוס נשמר היטב למרות שלושה דורות של אימהות גרמניות." בנקודה מסוימת, ניטשה הפך לעיקש עוד יותר לגבי זהותו הפולנית. "אני אציל פולני בעל דם טהור, ללא טיפה אחת של דם רע, בוודאי לא דם גרמני." בהזדמנות אחרת, ציין ניטשה, "גרמניה היא אומה גדולה רק בגלל שלעמה יש כל כך הרבה דם פולני בעורקיהם... אני גאה במוצאי הפולני." ניטשה האמין ששמו אולי עבר גרמניזציה, באחד המכתבים טען, "חונכתי לייחס את מוצא דמי ושמי לאצילים פולנים שנקראו ניצקי ועזבו את ביתם ואצילותם לפני כמאה שנה, ולבסוף נכנעו לדיכוי בלתי נסבל: הם היו פרוטסטנטים."
רוב החוקרים חולקים על התיאור של ניטשה לגבי מוצא משפחתו. הנס פון מילר הפריך את הגנאלוגיה שהציעה אחותו של ניטשה לטובת מורשת אצולה פולנית. מקס אולר, בן דודו של ניטשה ואוצר ארכיון ניטשה בוויימר, טען כי כל אבותיו של ניטשה נשאו שמות גרמניים, כולל משפחות הנשים. אולר טוען שניטשה הגיע משושלת ארוכה של אנשי דת לותרנים גרמנים משני צידי משפחתו, וחוקרים מודרניים רואים בטענה על מוצאו הפולני של ניטשה "המצאה טהורה". קולי ומונטינארי, עורכי מכתביו המקובצים של ניטשה, מפרשים את טענותיו של ניטשה כ"אמונה מוטעית" ו"ללא בסיס". השם ניטשה עצמו אינו שם פולני, אלא שם נפוץ בצורה יוצאת דופן בכל מרכז גרמניה, בצורה זו ובצורות דומות (כמו ניטשה וניצקה). השם נגזר מהשם הפרטי ניקולאוס, המקוצר לניק; מוטמע בסלאבית ניץ; הוא הפך תחילה לניטשה ואז לניטשה.
לא ידוע מדוע ניטשה רצה שיחשבו אותו כאציל פולני. על פי הביוגרף ר' ג' הולינגדייל, הפצתו של ניטשה את מיתוס המוצא הפולני עשויה הייתה להיות חלק מ"הקמפיין שלו נגד גרמניה". ניקולאס ד' מור קובע כי טענותיו של ניטשה על בעלות על שושלת מפוארת היו פארודיה על מוסכמות אוטוביוגרפיות, וחוקר את "הנה האיש", עם כותרותיו המשבחות את עצמו, כגון "מדוע אני כל כך חכם", כעבודה סאטירית. הוא מסיק שהגנאלוגיה הפולנית כביכול של ניטשה הייתה בדיחה – לא אשליה.
### מערכות יחסים ומיניות
ניטשה מעולם לא נישא. הוא הציע נישואין לו סלומה שלוש פעמים ובכל פעם נדחה. תיאוריה אחת מאשימה את השקפתה של סלומה על המיניות כאחת הסיבות לניכורה מניטשה. כפי שנוסח בנובלה שלה מ-1898 "פניצ'קה", סלומה ראתה ברעיון של קיום יחסי מין דבר אסור ובנישואין כהפרה, עם כאלה המציעים שהם העידו על הדחקת מיניות ונוירוזה.
דויסן ציטט את הפרק של בית הבושת בקלן בפברואר 1865 ככלי להבנת דרך החשיבה של הפילוסוף, בעיקר על נשים. ניטשה לווה בחשאי ל"בית קריאה" שממנו נמלט במגושמות למראה "חצי תריסר דמויות לבושות בפאייטים וצעיפים". לדברי דויסן, ניטשה "מעולם לא החליט להישאר רווק כל חייו. מבחינתו, נשים היו צריכות להקריב את עצמן לטיפול ולרווחת גברים." חוקר ניטשה יואכים קולר [de] ניסה להסביר את היסטוריית החיים והפילוסופיה של ניטשה בטענה שהוא היה הומוסקסואל. קולר טוען כי העגבת כביכול של ניטשה, ש"נחשבת בדרך כלל לתוצר של מפגשו עם זונה בבית בושת בקלן או בלייפציג, סבירה באותה מידה. יש הטוענים כי ניטשה נדבק בה בבית בושת גברי בג'נובה." רכישת הזיהום מבית בושת הומוסקסואלי הייתה התיאוריה בה האמין זיגמונד פרויד, שציטט את אוטו בינסוונגר כמקורו. קולר גם מציע כי לניטשה הייתה מערכת יחסים רומנטית, כמו גם ידידות, עם פאול רה. נטען כי ההומוסקסואליות של ניטשה הייתה ידועה ברחבי האגודה הפסיכואנליטית בווינה, כאשר חברו של ניטשה פאול דויסן טען כי "הוא היה אדם שמעולם לא נגע באישה."
דעותיו של קולר לא מצאו קבלה רחבה בקרב חוקרי ניטשה ופרשנים. אלן מגילי טוען כי, בעוד שלא ניתן פשוט לפטור את טענתו של קולר שניטשה היה מסוכסך לגבי תשוקתו ההומוסקסואלית, "הראיות חלשות מאוד", וקולר עשוי להשליך הבנות של המאה העשרים על מיניות על תפיסות המאה התשע-עשרה של ידידות. יש גם שמועות שניטשה פקד בתי בושת הטרוסקסואליים. נייג'ל רוג'רס ומל תומפסון טענו שמחלה מתמשכת וכאבי ראש מנעו מניטשה לעסוק הרבה בנשים. ובכל זאת הם מציעים דוגמאות לניטשה המביע חיבה לנשים, כולל אשתו של וגנר, קוזימה וגנר. ביום הולדתה של קוזימה, ב-19 בדצמבר 1876, ניטשה, בתקווה "לזכות באיש סוד", שלח לה "מכתב בוטח".
חוקרים טענו כי הפרשנות מבוססת המיניות של קולר אינה מועילה בהבנת הפילוסופיה של ניטשה. חלקם מדגישים כי, אם ניטשה העדיף גברים – כאשר העדפה זו מהווה את המבנה הפסיכו-מיני שלו – אך לא יכול היה להודות בתשוקותיו בפני עצמו, המשמעות היא שהוא פעל בסתירה לפילוסופיה שלו.