אלישע אבאס (Elisha Abas): עילוי המוזיקה שהלך — וחזר
סיפורו של אלישע אבאס הוא מהמוזרים והאנושיים ביותר בהיסטוריה של עילויים מוזיקליים: ילד שהוכתר כגדולה הבאה של הפסנתר, צאצא לאחד המלחינים המקוריים בהיסטוריה, שבעיצומה של הבטחת נעוריו פשוט נטש את המוזיקה כדי לשחק כדורגל — ואז, כעבור עשורים, שב אליה. זהו סיפור על כובד משקלו של כישרון, ועל האפשרות לשוב.
שנולד לפסנתר
אלישע אבאס נולד ב-1971 בישראל, ושורשיו נראו כמי שייעדו אותו למוזיקה: הוא נינו של אלכסנדר סקריאבין (Alexander Scriabin), המלחין והפסנתרן הרוסי בעל החזון שההרמוניות שלו סייעו לפתוח את הדלת למודרניזם המוזיקלי. אבאס גילה כישרון יוצא דופן בילדותו המוקדמת, ועד מהרה דיברו עליו במונחים השמורים לכישרונות הנדירים ביותר — הוא הושווה לפסנתרנים אגדיים וביצע רפרטואר קונצ'רטo תובעני עוד בהיותו ילד.
למשל זמן מה הוא היה התקווה הצעירה והמזהרת של הפסנתר הישראלי, אותו סוג ילד שרסיטלים שלו מושכים את תשומת הלב של מממסד מוזיקלי שלם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העזיבה
ואז, כנער, עשה אבאס את מה שכמעט ולא יעלה על הדעת: הוא הפסיק. לדבריו המאוחרים, הלחצים של חיי עילוי הפכו לכבדים מנשוא, והוא נטש את הפסנתר — ופנה במקום זאת לכדורגל, המשחק שאהב, ושיחק בו ברמה מקצוענית בישראל. במשך שנים העילוי נעלם, כישרונו הושם בצד, וסיפורו הפך לסיפור אזהרה על מה שנטל הגאון המוקדם עלול לעשות לילד.
זהו פרק שמעניק לסיפורו את עומקו. ההיסטוריה של עילויים מלאה באנשים שקרסו מבחינה נפשית; אבאס הוא מקרה נדיר בכך שפרש בכוונה מלאה ומתוך בחירה, והעדיף תשוקה רגילה על פני ייעודי יוצא דופן.
החזרה
מה שהופך את אבאס ליוצא דופן הוא המערכה השנייה. עשורים לאחר שעזב, בבגרותו, הוא חזר לפסנתר — לא כקוריוז אלא כאמן רציני, שבנה מחדש קריירת קונצרטים ומשך תשומת לב בינלאומית בזכות חוסר הסבירות המוחלט והעוצמה הרגשית של הקאמבק שלו. להחזיר לעצמו, כאדם מבוגר, את הטכניקה והאמנות שננטשו בגיל ההתבגרות הוא דבר כמעט שלא ייעשה, והחזרה שלו הפכה לסיפור מפורסם הרבה מעבר לגבולות ישראל.
מדוע זה חשוב
אבאס חשוב מפני שחייו ממחישים באופן דרמטי את השאלה המרכזית בכל סיפור של עילוי: למה משמש הכשרון, ומהחיים מהו מחירו? מרבית הסיפורים על ילדי פלא מסתיימים בהגשמה או בהתשה. סיפורו של אבאס מסתיים במשהו נדיר יותר — נטישה ואחריה גאולה, אדם המשיב לעצמו באמצע חייו את הכישרון שזנח בילדותו.
הוא חשוב גם כקשר חי להיסטוריה המוזיקלית, נינו של סקריאבין שנושא את הדם הזה אל תוך אולם קונצרטים ישראלי במאה ה-21. אך הסיבה העמוקה יותר לכך שסיפורו מהדהד היא אנושיותו: הוא מתעקש שמתנה שנדחתה אינה בהכרח מתנה שאבדה, וכי אפשר, כנגד כל הסיכויים, לחזור הביתה.