אדוארד השביעי: נהנתן שהפך לשוחר שלום
אמו האשימה אותו, לפחות בחלקה, במותו של אביו. המלכה ויקטוריה (Queen Victoria) האמינה כי ההלם שנגרם לה כשנודע לה על הרומן של בנה עם שחקנית בעת שהיה צוער בקיימברידג' האיץ את דעיכתו הקטלנית של הנסיך אלברט (Prince Albert) בשנת 1861, והיא הרחיקה את אדוארד ממוקדי כוח ממשיים במשך כמעט ארבעה עשורים לאחר מכן. כאשר הפך לבסוף למלך בגיל חמישים ותשע, האיש שהצהובונים בצעירותו כינו "אדוארד המלטף" (Edward the Caresser) בילה את תקופת מלכותו הקצרה בהפרכת כמעט כל מה שאמו חששה ממנו.
היורש העייף
אדוארד נולד ב-9 בנובמבר 1841 בארמון בקינגהאם, בנם הבכור וילדם השני של המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט, שהעניקו לו את התואר נסיך ויילס בתוך שבועות מלידתו. הוריו תכננו עבורו תוכנית לימודים תובענית באופן חריג שנועדה להכינו לכס המלוכה, משטר כה קפדני שהותיר אותו, לפי הערכת בית המלוכה עצמו מאוחר יותר, "עייף ומרדן לעיתים קרובות". הוא שירת זמן קצר במשמר הגרנדירים (Grenadier Guards) בשנת 1861 ולמד באוקספורד ובקיימברידג', והיה ליורש העצר הבריטי הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי כאשר סייר בקנדה ובארצות הברית בצעירותו.
נישואים וגלות ארוכה מהשלטון
בשנת 1863 נשא לאישה את הנסיכה אלכסנדרה מדנמרק (Alexandra of Denmark), אותה פגש שנתיים קודם לכן, ולזוג נולדו חמישה ילדים, בהם המלך לעתיד ג'ורג' החמישי (George V). למרות הנישואים ומשפחתו הגדלה, ויקטוריה הותירה אותו מחוץ לכל תפקיד מהותי כסגנה עד שנת 1898, שלוש שנים בלבד לפני מותה – תקופת חניכות פוליטית ארוכה באופן בולט שנמנעה מאדם שהיה כבר בעיצומו של גיל העמידה, וזאת בשל חרדתה המתמשכת של אמו לגבי אופיו ושיקול דעתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אדוארד המלטף
חרדה זו לא הייתה חסרת בסיס לפי אמות המידה של התקופה. כנסיך ויילס, בנה אדוארד מוניטין כדמות קבועה בחברה הגבוהה וכנואף סדרתי גם בתוך נישואיו, כשהוא מנהל רומנים ידועים עם השחקנית לילי לנגטרי (Lillie Langtry) ומאוחר יותר עם אליס קפל (Alice Keppel), אבותיה של המלכה קמילה (Queen Camilla) לעתיד. השערורייה הציבורית המזיקה ביותר שלו התרחשה בשנים 1890–1891, כאשר משחק בקרה במסיבת בית ביורקשייר הוביל להאשמות כי אורח אחר, סר ויליאם גורדון-קאמינג (Sir William Gordon-Cumming), רימה בקלפים; אדוארד, שנכח במקום וסייע לארגן הסדר פרטי, נגרר לתביעת דיבה שבאה בעקבות זאת ונאלץ להעיד בבית משפט פתוח, הפעם הראשונה שבן משפחת המלוכה הופיע כעד מאז 1411. גורדון-קאמינג הפסיד במשפטו, אך אהדת הציבור עברה אליו ונגד הנסיך, מה שפגע עוד יותר במוניטין השברירי ממילא של אדוארד ברגע שבו עדיין המתין לתפקיד חוקתי של ממש.
דודן של אירופה
אדוארד הפך סוף סוף למלך ב-22 בינואר 1901 לאחר מותה של ויקטוריה, בגיל שבו גברים רבים בתקופתו כבר היו בפנסיה. מה שבא לאחר מכן הפתיע חלק ניכר מהממסד הבריטי: כשהוא דובר צרפתית וגרמנית שוטפת וחובב מושבע של נסיעות וחברה ביבשת, הוא צלל לדיפלומטיה אישית ברחבי אירופה הצפופה בקרובי משפחתו המלכותיים, וזכה לכינוי "דודן של אירופה" בשל רשת הקשרים המשפחתיים שלו כמעט לכל בית מלוכה ביבשת. הישגו הדיפלומטי המשמעותי ביותר הגיע באמצעות ביקור ממלכתי מתוקשר בצרפת בשנת 1904, שסייע לסלול את הדרך ל"הסכמה הלבבית" (Entente Cordiale), סדרת הסכמים שהקלו על עשורים של יריבות קולוניאלית אנגלו-צרפתית והניחו את היסודות לשיתוף הפעולה בין שתי המדינות במהלך מלחמת העולם הראשונה – הישג שמשפחת המלוכה הבריטית מציינת גם יותר ממאה שנים לאחר מכן.
מדוע אדוארד מכונה גאון
כינויו של אדוארד השביעי כגאון מחייב צמצום ניכר של המונח, ומעריציו המשתמשים בו מתכוונים למשהו ספציפי: כישרון אינסטינקטיבי, כמעט תיאטרלי, לדיפלומטיה אישית, הבנוי על קסם אישי אמיתי, כישורי שפה שוטפים ורשת צפופה של קשרים משפחתיים ברחבי המלוכה האירופית, שאפשרו לו להשיג באמצעות ביקורים ממלכתיים ומערכות יחסים אישיות את מה שערוצים דיפלומטיים רשמיים לבדם לא הצליחו להשיג, באופן הבולט ביותר בתקופה שקדמה ל"הסכמה הלבבית". הטיעון הנגדי הכנה הוא משמעותי: לאדוארד לא היה חלק בעיצוב מדיניות במובן עמוק כלשהו, הוא מלך פחות מעשור, ובילה את ארבעת העשורים שלפני מלכותו בתיעוד של שערוריות ונהנתנות שאמו שלו ראתה בהם פגם אופי אמיתי ולא עודף נעורים. מה שצופים מאוחרים יותר מפרשים כגאונות דיפלומטית, בני תקופתו פירשו לעיתים קרובות יותר כמהלך מזל מאוחר של אדם שכישרונותיו האמיתיים, במשך רוב חייו הבוגרים, נטו לעבר הנאות ולא לעבר מדינאות.
מורשת
אדוארד השביעי מת ב-6 במאי 1910 בגיל 68 ונקבר בקפלת סנט ג'ורג' (St George's Chapel) בווינדזור, ואת מקומו ירש בנו ג'ורג' החמישי. הלווייתו ב-20 במאי 1910 הניבה את אחת התמונות הבולטות ביותר של התקופה: תשעה ריבונים אירופיים מכהנים התכנסו בווינדזור, בהם הקיזר הגרמני וילהלם השני (Wilhelm II), מלכי נורווגיה, ספרד, דנמרק, בלגיה, פורטוגל, בולגריה ויוון, לצד המלך החדש ג'ורג' החמישי, כשכמעט כולם קשורים לכס המלוכה הבריטי בדם או בנישואים. התצלום עומד כדיוקן אחרון של משפחת המלוכה האירופית השזורה זו בזו לפני שמלחמת העולם הראשונה תציב כמה מאותם קרובי משפחה זה מול זה בתוך ארבע שנים. אדוארד מלך תשע שנים בלבד, אך התקופה עצמה נושאת את שמו – התקופה האדוארדית (Edwardian period) זכורה כרגע תרבותי מובחן של חברה גבוהה בטוחה וראוותנית, שיוך שחב לא פחות לסגנונו האישי של המלך מאשר לאופנה ולפוליטיקה של העשור. המוניטין שלו התקבע, בסופו של דבר, למשהו נדיב יותר מהערכתה של אמו: לא כל כך הולל שחזר בתשובה, אלא אדם שהגעתו המאוחרת לאחריות אמיתית עלתה בקנה אחד עם כישורים – קסם, רהיטות, קשרים משפחתיים – שהפכו אותו ליעיל באופן בלתי צפוי ברגע שניתנה לו ההזדמנות להשתמש בהם.