אדוארד טלר (Edward Teller): הפיזיקאי שלא הפסיק לבנות
באפריל 1954, כאשר נשאל בשימוע ביטחוני אם לדעתו ג'יי רוברט אופנהיימר (J. Robert Oppenheimer) אינו נאמן, ענה אדוארד טלר בזהירות: "תמיד הנחתי... שהוא נאמן לארצות הברית". לאחר מכן נשאל אם אופנהיימר מהווה סיכון ביטחוני, ונתן את המשפט שסיים חברות וקריירה: "הייתי רוצה לראות את האינטרסים החיוניים של מדינה זו בידיים שאני מבין טוב יותר, ולכן סומך עליהן יותר". הסיווג הביטחוני של אופנהיימר נשלל. טלר נודה על ידי הקהילה המקצועית שסייע לבנות; הפיזיקאי רוברט כריסטי (Robert Christy) סירב ללחוץ את ידו.
בודפשט, חשמלית והייזנברג
הוא נולד בבודפשט ב-15 בינואר 1908 לאילונה דויטש (Ilona Deutsch), פסנתרנית, ומיקשה טלר (Miksa Teller), עורך דין. הוא למד הנדסה כימית באוניברסיטת קרלסרוהה משנת 1926 עד 1928, פיזיקה בהדרכת ארנולד זומרפלד (Arnold Sommerfeld) במינכן, וקיבל את הדוקטורט שלו בלייפציג ב-1930 בהנחיית ורנר הייזנברג (Werner Heisenberg) עם תזה על יון המימן המולקולרי. תאונת חשמלית ב-1928 כמעט קטעה את כף רגלו הימנית; הוא צלע כל ימי חייו.
העבודה המדעית המוקדמת היא החלק ברישומו של טלר שלעיתים נשכח. באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון מ-1935 עד 1941 הוא עבד לצד גאורגי גאמוב (George Gamow), ארגן את הכנסים השנתיים של וושינגטון לפיזיקה תיאורטית מ-1935 עד 1947, ניבא את אפקט יאן-טלר (Jahn–Teller effect) ב-1937, תרם את ה-T לתיאוריית ברונאוור-אמט-טלר (Brunauer–Emmett–Teller theory), ונתן את שמו לכללי הבחירה של גאמוב-טלר בדעיכת בטא. מאוחר יותר הוא היה שותף לכתיבת המאמר מ-1953 שהעניק לעולם את אלגוריתם מטרופוליס-הייסטינגס (Metropolis–Hastings algorithm), שעדיין נחשב לאחת השיטות החישוביות הנפוצות ביותר במדע.
לוס אלמוס וה"סופר"
כשהוזמן לסמינר התכנון של אופנהיימר בקיץ 1942, הוא הגיע ללוס אלמוס במרץ 1943 תחת שם הכיסוי "אד טילדן" (Ed Tilden) והצטרף למחלקה התיאורטית. הוא הציע את תכנון הליבה המוצקה שהפך ל"ליבת כריסטי", וסופו של דבר עמד בראש הקבוצה המיוחדת שעסקה ב"סופר" — נשק תרמו-גרעיני שחשב עליו עוד לפני שהפצצה האטומית הייתה קיימת. הוא צפה בניסוי טריניטי (Trinity test) ביולי 1945 דרך אמצעי הגנה לעיניים ועזב את לוס אלמוס ב-1 בפברואר 1946.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מוקדם יותר הוא סירב לחתום על העצומה של לאו סילארד (Leo Szilard) נגד הטלת הפצצה על יפן ללא אזהרה, לאחר שהתייעץ עם אופנהיימר, אשר המליץ להשאיר החלטות כאלה לפוליטיקאים. בזיכרונותיו הוא כינה זאת טעות: "ראשית, סילארד צדק... שנית, אופנהיימר צדק... שלישית, מה שהיינו צריכים לעשות אך לא עשינו היה לעבוד על השינויים הטכניים הנדרשים כדי להפגין את הפצצה [בגובה רב] מעל טוקיו".
התכנון
הוא חזר ללוס אלמוס ב-1950. בשנת 1951 הוא והמתמטיקאי סטניסלב אולם (Stanislaw Ulam) הגיעו לפריצת הדרך — קריסה קרינתית, כפי שהוסבר במאמר מסווג ממרץ 1951 על "פיצוצים הטרו-קטליטיים" — שאפשרה יצירת נשק תרמו-גרעיני. הניסוי "אייבי מייק" (Ivy Mike), שהתפוצץ ב-1 בנובמבר 1952, הוכיח זאת, וטלר הפך ל"אבי פצצת המימן", תואר שענד בציבור אך סיבך בדפוס, כשהוא מפרסם מאמר בכתב העת Science בפברואר 1955 שכותרתו "עבודתם של אנשים רבים". אולם טען שטלר לקח יותר קרדיט ממה שהגיע לו. הנס בתה (Hans Bethe) ייחס את האבהות למקום אחר: אולם היה האב, טלר האם, ובתה המיילדת.
ליברמור, פלאושר, מלחמת הכוכבים
טלר עזב את לוס אלמוס ב-1952 לטובת מעבדת ליברמור (Livermore) שהוקמה זה עתה, אותה ייסד יחד עם ארנסט או. לורנס (Ernest O. Lawrence) וניהל מ-1958 עד 1960. מה שבא לאחר מכן היה ארבעה עשורים של פעילות בלתי פוסקת ולעיתים מדאיגה. פרויקט "פלאושר" (Project Plowshare) הציע להשתמש בחומרי נפץ תרמו-גרעיניים לצורכי הנדסה אזרחית: פרויקט "מרכבה" (Project Chariot) (1958–1962) היה אמור לפוצץ נמל מלאכותי בפויינט הופ (Point Hope), אלסקה, אך ננטש בשל עלויות ושיקולים סביבתיים; פרויקט "Oilsands" היה אמור להשתמש בפיצוצים גרעיניים כדי להפיק נפט מחולות זפת באלברטה, וקנדה סירבה. הוא הציע להפעיל פצצות גרעיניות כדי לעורר הוריקנים קטנים במקום גדולים.
בשנת 1979, לאחר התאונה באי שלושת המילין (Three Mile Island), הוא עבר התקף לב בזמן שניהל קמפיין בעד אנרגיה גרעינית וחתם על מודעה ב-Washington Post שהצהירה: "אני הייתי הקורבן היחיד של אי שלושת המילין... זה לא היה הכור. זו הייתה ג'יין פונדה (Jane Fonda)". בשנות ה-80 הפך לתומך המדעי המוביל של יוזמת ההגנה האסטרטגית של רייגן (Strategic Defense Initiative), עם הלייזרים במסלול סביב כדור הארץ וכלי נשק המבוססים על קרני רנטגן; מבקרים האשימו אותו ואת עמיתו לואל ווד (Lowell Wood) בכך שמכרו את הרעיון בהתמדה כזו עד שבת בדיחה הגדירה את ה"טלר" כיחידת מידה לאופטימיות חסרת בסיס. הוא ייעץ לישראל בנושאים גרעיניים במשך כעשרים שנה ודיווח ל-CIA בשנת 1967 כי היא בנתה נשק.
מדוע אדוארד נקרא גאון
המקרה נשען על גנרטיביות: קצב יוצא דופן של הפקת רעיונות פיזיקליים בתחומים שלא היה ביניהם כל קשר ברור. אפקט יאן-טלר שייך לכימיה, תיאוריית BET למדעי השטח, מעברי גאמוב-טלר לדעיכת בטא גרעינית, אלגוריתם מטרופוליס לחישוב, ותרומותיו המאוחרות לתומאס-פרמי (Thomas–Fermi) ותיאוריית פונקציונל הצפיפות לבעיית גופים רבים קוונטית. כל אחד מהם היה מהווה קריירה מוצקה; הוא פיזר אותם בזמן שעסק בעיקר בכלי נשק. אנריקו פרמי (Enrico Fermi), שלא נהג לחלק מחמאות, אמר על פי הדיווחים שטלר הוא המונומניאק היחיד שהכיר "שהיו לו כמה מאניות" — בדיחה שמזהה את היכולת האמיתית, שהייתה עומק אובססיבי המיושם ברצף על בעיות לא קשורות.
טענת הנגד היא שהשיפוט מעולם לא תאם את ההמצאה. בתה, שעבד איתו שנים, ניסח זאת במדויק: "איש לא יאשים את טלר בכך שהחישובים של 1946 היו שגויים... אבל הוא הואשם בלוס אלמוס בכך שהוביל את המעבדה... לתוכנית הרפתקנית". ההישג המרכזי שלו היה משותף, ואולם טען כי טלר תבע עליו קרדיט מופרז. הפרויקט הגדול המאוחר שלו, יוזמת ההגנה האסטרטגית (SDI), נשפט על ידי קולגות רבים כפרויקט שנמכר בצורה מוגזמת עד כדי פארודיה. ועדות השימוע עלו לו במעמד שבו נמדד בדרך כלל גאון מדעי: פסק דינו של איזידור רבי (Isidor Rabi) היה "העולם היה מקום טוב יותר ללא טלר". ריצ'רד רודס (Richard Rhodes) ציין כי לואיס שטראוס (Lewis Strauss) בכל מקרה החליט לשלול את הסיווג; ברטון ברנשטיין (Barton Bernstein) דחה את הדיוקן העצמי של טלר כמתנגד מחתרתי. הוא היה בעל מוח מרשים שאף אחד כמעט לא סמך עליו שצדק.
מורשת
התארים הגיעו בכל זאת: בחירה לאקדמיה הלאומית למדעים ב-1948, פרס אלברט איינשטיין ב-1958, איש השנה של Time ב-1960 כאחד מ"מדעני ארה"ב", פרס אנריקו פרמי ב-1962, פרס הארווי ב-1975, מדליית ארינגן (Eringen Medal) ב-1980, המדליה הלאומית למדעים ב-1982, פרס סילבנוס תאייר (Sylvanus Thayer Award) ב-1986, ומדליית החירות הנשיאותית ב-2003. כך גם הגיע פרס איג-נובל לשלום ב-1991, על "מאמצים של חיים שלמים לשנות את משמעות השלום כפי שאנו מכירים אותו". כשנשאל ב-1999 אם הוא הדמות המודל לדוקטור סטריינג'לאב (Dr. Strangelove), הוא התרגז: "שמי אינו סטריינג'לאב... מה עוד אני יכול לומר?... תגיד את זה עוד שלוש פעמים ואני אזרוק אותך מהמשרד הזה". הוא המשיך לעבוד עד הסוף, על הגנה פלנטרית מפני שביטים ועל כור תוריום, ומת בסטנפורד ב-9 בספטמבר 2003, בגיל 95.