כריסטיאן קרל יוזיאס פון בונזן

כריסטיאן צ'ארלס יוזיאס פון בונזן

כריסטיאן צ'ארלס יוזיאס, ברון פון בונזן (בגרמנית: Christian Karl Josias Freiherr von Bunsen; 25 באוגוסט 1791 – 28 בנובמבר 1860), היה דיפלומט וחוקר גרמני. הוא עבד במדינות האפיפיור ובאנגליה במשך חלק גדול מהקריירה שלו.

חיים

### חיים מוקדמים

בונזן נולד בקורבאך (Korbach), עיירה עתיקה בנסיכות הגרמנית ולדק. אביו היה איכר שנדחק על ידי העוני להפוך לחייל. לאחר שלמד בגימנסיה של קורבאך (סוג של בית ספר תיכון מדינתי עילית) ובאוניברסיטת מרבורג, נסע בונזן בשנתו התשע-עשרה לאוניברסיטת גטינגן, שם למד פילוסופיה אצל כריסטיאן גוטלוב היינה, וכלכל את עצמו על ידי הוראה ומאוחר יותר על ידי עבודה כמורה פרטי של ויליאם בקהאוס אסטור, בנו של ג'ון ג'ייקוב. בונזן הומלץ לאסטור על ידי היינה. הוא זכה בפרס החיבור האוניברסיטאי של שנת 1812 עם מחקרו, "De Iure Atheniensium Hœreditario" ("דיני הירושה האתונאים"), וכעבור מספר חודשים העניקה לו אוניברסיטת ינה תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד.

במהלך 1813 הוא טייל רבות עם אסטור בגרמניה ובאיטליה. עם שובו לאוניברסיטת גטינגן, הוא וחבריו היוו את הגרעין של חברה פילולוגית ופילוסופית, והוא המשיך במערכת עצומה של לימודים דומים, כולל פילולוגיה שמית וסנסקריטית. הוא חקר את הדת, החוקים, השפה והספרות של העמים הטבטוניים, ושכלל את ידיעותיו בשפות סקנדינביות בביקור בדנמרק ובשוודיה. הוא קרא עברית בילדותו, וכעת עבד על ערבית באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן, על פרסית באוניברסיטת ליידן, ועל נורדית באוניברסיטת קופנהגן. באוניברסיטת וינה הוא פגש את פרידריך פון שלגל; באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן, את שלינג ותירש; והוא הצטרף לאחרון בלימודי פרסית, ולמד משפטים עם פוירבך.

### רומא

עבודתו ואופיו של ההיסטוריון ברתולד גאורג ניבור עוררו את התלהבותו של בונזן, ובסוף 1815 הוא נסע לאוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין, כדי להציג לניבור את תוכנית המחקר ששרטט. הוא נשאר מספר חודשים בחברתו של ההיסטוריון. ניבור התרשם כל כך מיכולתו של בונזן, שכעבור שנתיים, כשמונה לשליח פרוסיה לחצר האפיפיור, הפך את החוקר הצעיר למזכירו. את השנים שחלפו בילה בונזן בעבודה חרוצה בספריות ובאוספים של פריז ופירנצה, שם הצטרף שוב לאסטור. כאשר אסטור חזר לארצות הברית, בונזן הפך למורה לצרפתית של מר קאת'קארט, ג'נטלמן אנגלי. בשנת 1816, הוא המשיך את לימודי הפרסית והערבית שלו בפריז אצל סילבסטר דה סאסי.

ביולי 1817 נשא לאישה את פרנסס וודינגטון, בתו הבכורה ויורשת שותפה של בנג'מין וודינגטון מלאנובר, מונמות'שייר, כומר אנגלי. התוכנית לתרגום גרמני משופר של התנ"ך הוצעה לראשונה לבונזן על ידי אשתו הצעירה. קורנליוס, אוברבק, ברנדיס ופלאטנר היו חבריהם הבלתי נפרדים של בני הזוג בונזן. מגורי בני הזוג בונזן בפאלאצו קפארלי שעל גבעת הקפיטולין, שם חיו 22 שנים, הפכו למקום מפגש של אנשים דגולים רבים.

כמזכירו של ניבור, בונזן בא במגע עם התנועה הוותיקנית להקמת הכנסייה האפיפיורית בשטחי פרוסיה, כדי לספק את הצרכים של האוכלוסייה הקתולית שגדלה במידה ניכרת. הוא היה מהראשונים להבין את החשיבות של חיוניות חדשה זו מצד הוותיקן, והוא ראה לעצמו לחובה להתגונן מפני סכנותיה האפשריות על ידי דחיקה בחצר הפרוסית לנהוג בחכמה בטיפול הוגן ובלתי משוחד בנתיניה הקתולים. במטרה זו הוא הצליח בתחילה, וגם מהוותיקן וגם מפרידריך וילהלם השלישי, שהפקיד בידיו את הצירות עם התפטרותו של ניבור, הוא קיבל אישור חד-משמעי.

אף שזה לא היה במסגרת תוכנית חייו הגדולה, בונזן תרם רבות ל-Beschreibung der Stadt Rom (3 כרכים, 1830–43) את רוב התקשורת הטופוגרפית על רומא העתיקה, ואת כל החקירות על ההיסטוריה המוקדמת של רומא הנוצרית. ביקורו הראשון של האגיפטולוג שמפוליון ברומא היווה תקופה במחקריו האנטיקוואריים של בונזן. עם זאת, טענתו התומכת בבכורתו של שמפוליון על פני יאנג התבססה על ידע לא מספיק של תאריכי הפרסום של יאנג. הוא הפך בעצמו למאזין נלהב של שמפוליון, וגם עודד את לפסיוס בלימודי הירוגליפים. המכון הארכיאולוגי, שהוקם בשנת 1829, מצא בבונזן את תומכו הפעיל ביותר. בונזן הקים את בית החולים הפרוטסטנטי על סלע טרפאיה בשנת 1835.

בחלקו בשל המדינאות הנבונה של הרוזן שפיגל, הארכיבישוף של קלן, נעשה הסדר שבאמצעותו השאלה הקוצנית של נישואים "מעורבים" (כלומר, בין קתולים לפרוטסטנטים) הייתה אמורה להיפתר באושר; אך הארכיבישוף מת ב-1835, ההסדר מעולם לא אושרר, והמלך הפרוסי היה טיפש מספיק כדי למנות כמחליפו של שפיגל את הברון דרוסט, איש מפלגה צר אופקים. האפיפיור קיבל בשמחה את המינוי, ובתוך שנתיים המדיניות התוקפנית של הישועים הביאה לסכסוך שבונזן ושפיגל ניסו למנוע. בונזן המליץ בפזיזות כי יש לעצור את דרוסט, אך המהלך בוצע בצורה כה מגושמת, עד שהמסמכים המפלילים, כך אומרים, הושמדו מראש. הממשלה, במבוי סתום זה, נקטה בדרך הבטוחה ביותר, סירבה לתמוך בבונזן וקיבלה את התפטרותו באפריל 1838.

### אנגליה

לאחר שעזב את רומא, שם התקרב לכל מה שהיה מעניין בחברה הקוסמופוליטית של בירת האפיפיור, נסע בונזן לאנגליה, שם, למעט תקופה קצרה כשגריר פרוסיה בשווייץ (1839–1841), בילה את שארית חייו הרשמיים. עלייתו לכס המלוכה של פרוסיה של פרידריך וילהלם הרביעי, ב-7 ביוני 1840, חוללה שינוי גדול בקריירה של בונזן. מאז פגישתם הראשונה בשנת 1828 היו שני האנשים חברים קרובים והחליפו רעיונות בהתכתבות אינטימית, שפורסמה בעריכתו של רנקה בשנת 1873. התלהבות מהדת האוונגליסטית והערצה לכנסייה האנגליקנית היו משותפות להם, ובונזן היה הכלי שנבחר באופן טבעי למימוש תוכניתו הפנטסטית של המלך להקים בירושלים בישופות פרוסית-אנגליקנית כסוג של פרסומת לאחדות ולכוח התוקפני של הפרוטסטנטיות.

שליחותו המיוחדת של בונזן לאנגליה, מיוני עד נובמבר 1841, הצליחה לחלוטין, למרות התנגדותם של הטרקטוריאנים האנגלים והקיצוניים הלותרנים. הבישופות בירושלים, בהסכמת הממשלה הבריטית ובעידודם הפעיל של הארכיבישוף מקנטרברי ובישוף לונדון, הוקמה כראוי, מומנה בכסף פרוסי ואנגלי, ונשארה במשך כארבעים שנה סמל מבודד לאחדות פרוטסטנטית ואבן נגף לקתולים אנגליקנים.

במהלך שהותו באנגליה הפך בונזן לפופולרי מאוד בקרב כל שכבות החברה, והוא נבחר על ידי המלכה ויקטוריה, מתוך שלושה שמות שהציע מלך פרוסיה, כשגריר בחצר סנט ג'יימס. בתפקיד זה נשאר במשך שלוש עשרה שנים. כהונתו בתפקיד חפפה לתקופה הקריטית בענייני פרוסיה ואירופה שהגיעה לשיאה במהפכות 1848. בונזן הבין את משמעות הסימנים שהבשרו את המהפכות הללו, וניסה לשווא להניע את פרידריך וילהלם למדיניות שהייתה מעמידה אותו בראש גרמניה מאוחדת וחופשית. בברלין ב-1844, הוא התבקש להציג את השקפותיו על שאלת הענקת חוקה לפרוסיה, והוא הציג סדרה של תזכירים המייצגים את הצורך באסיפה מייעצת, וגם הכין תוכנית לחוקה המבוססת על זו של אנגליה.

עם תוכניותיו החזוניות של פרידריך וילהלם, בין אם זו של הקמת ארגון אפיסקופלי קפדני בכנסייה האוונגליסטית בפרוסיה, או זו של החייאת האידיאל המנוח של האימפריה של ימי הביניים, בונזן מצא את עצמו פחות ופחות מזדהה. הוא הרגיש במרירות את השפלת פרוסיה על ידי אוסטריה לאחר ניצחון הריאקציה; וב-1852 הוא חתם בחוסר רצון על האמנה, שלדעתו ויתרה על "הזכויות החוקתיות של שלזוויג והולשטיין". כל השפעתו כוונה כעת להוצאת פרוסיה מההשפעה ההרסנית של אוסטריה ורוסיה, ולניסיון להדק את הקשרים שקשרו אותה לבריטניה. עם פרוץ מלחמת קרים הוא דחק בפרידריך וילהלם להצטרף למעצמות המערב, וליצור הסחה בצפון-מזרח שהייתה מאלצת את רוסיה מיד להגיע להסדר. דחיית עצתו, והכרזת עמדת "הנייטרליות האדיבה" של פרוסיה, הובילו אותו באפריל 1854 להציע את התפטרותו, שהתקבלה. הוא נבחר לחבר כבוד חוץ של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 1853.

### פרישה

חייו של בונזן כאיש ציבור הגיעו כעת לסיומם למעשה. הוא פרש תחילה לווילה על הנקר ליד היידלברג ומאוחר יותר לבון. הוא סירב להתמודד על מושב, למען הליברלים, בבית התחתון של הדיאטה הפרוסית, אך המשיך לגלות עניין פעיל בפוליטיקה, וב-1855 פרסם בשני כרכים עבודה, "Die Zeichen der Zeit: Briefe, etc.", שהפעילה השפעה עצומה בהחייאת התנועה הליברלית שכישלון המהפכה מחץ. בספטמבר 1857 השתתף בונזן, כאורחו של המלך, בפגישה של הברית האוונגליסטית בברלין; ואחד המסמכים האחרונים עליהם חתם פרידריך וילהלם, לפני שדעתו השתבשה באוקטובר, היה זה שהעניק לו את תואר הברון ומעמד של אציל לכל חייו. בשנת 1858, לבקשתם המיוחדת של העוצר (לימים הקיסר) ויליאם, הוא תפס את מקומו בבית הלורדים הפרוסי, ואף שנותר שקט, תמך במשרד החדש, שחבריו הפוליטיים והאישיים היו חברים בו.

עבודה ספרותית הייתה, עם זאת, עיסוקו העיקרי בתקופה זו. שתי תגליות של כתבי יד עתיקים שנעשו במהלך שהותו בלונדון, האחד הכיל טקסט קצר יותר של איגרות איגנטיוס הקדוש, והאחר עבודה לא ידועה "על כל הכפירות", מאת הבישוף היפוליטוס, כבר הובילו אותו לכתוב את "היפוליטוס ותקופתו: דוקטרינה ופרקטיקה של רומא תחת קומודוס וסוורוס" (1852).

כעת הוא ריכז את כל מאמציו בתרגום התנ"ך עם פרשנויות, ה-Bibelwerk. בעוד זה היה בהכנה הוא פרסם את "אלוהים בהיסטוריה", שבו הוא טוען כי התקדמות האנושות צועדת במקביל לתפיסת האלוהים שנוצרה בתוך כל אומה על ידי טובי הוגיה. במקביל הוא הוציא לאור, בסיוע סמואל בירץ', את הכרכים המסכמים של עבודתו (שפורסמו באנגלית כמו גם בגרמנית) "מקומה של מצרים בהיסטוריה העולמית". עבודה זו הכילה שחזור של הכרונולוגיה המצרית, יחד עם ניסיון לקבוע את הקשר שבו עומדים השפה והדת של אותה מדינה להתפתחות של כל אחת בקרב העמים העתיקים שאינם ארים וארים. רעיונותיו בנושא זה פותחו בצורה המלאה ביותר בשני כרכים שפורסמו בלונדון לפני שעזב את אנגליה.

עבודתו הגדולה ביותר, "Bibelwerk für die Gemeinde", שהחלק הראשון שלה פורסם בשנת 1858, נועדה להסתיים בשנת 1862. היא העסיקה את תשומת לבו במשך כמעט 30 שנה, כמרכז הגדול שאליו היו אמורות להיות מוקדשות כל האנרגיות הספרותיות והאינטלקטואליות שלו, אך הוא מת לפני שהספיק לסיים אותה. שלושה כרכים של ה-Bibelwerk פורסמו במותו. העבודה הושלמה באותה רוח בעזרת כתבי יד בעריכתם של הולצמן וקמפהאוזן.

### מוות

בשנת 1858 החלה בריאותו של בונזן להתדרדר; ביקורים בקאן ב-1858 וב-1859 לא הביאו לשיפור, והוא מת ב-28 בנובמבר 1860, בבון. אחת מבקשותיו האחרונות הייתה שאשתו תעלה על הכתב את זיכרונותיה מחייהם המשותפים, והיא פרסמה את "זיכרונותיו" (Memoirs) בשנת 1868, המכילים חלק ניכר מהתכתבותו הפרטית. התרגום הגרמני של זיכרונות אלו הוסיף קטעים ממסמכים שלא פורסמו, ושפך אור חדש על האירועים הפוליטיים שבהם לקח חלק. מכתביו של הברון הומבולדט לבונזן הודפסו בשנת 1869.

משפחה

הקשר האנגלי של בונזן, גם דרך אשתו (נפטרה ב-1876) וגם דרך מגוריו הארוכים בלונדון, גדל עוד יותר במשפחתו. היו לו עשרה ילדים, כולל חמישה בנים,

- הנרי (1818–1855) הפך לכומר ולאנגלי בתהליך התאזרחות.

- ארנסט (1819–1903), בשנת 1845 נשא לאישה אישה אנגלייה, מיס גורני, התגורר לאחר מכן בלונדון ומת שם. הוא היה סופר מלומד, שפרסם עבודות שונות הן בגרמנית והן באנגלית, בעיקר על מוצא ארי, כרונולוגיה מקראית, ושאלות אחרות של דת השוואתית. בנו של ארנסט, סר מוריס דה בונזן (נולד ב-1852), הצטרף לשירות הדיפלומטי האנגלי בשנת 1877; ולאחר ניסיון מגוון הפך לשר בליסבון בשנת 1905. נכדתו הצעירה ביותר דרך מוריס הייתה מרי דה בונזן, טייסת וסופרת של עזר התובלה האווירית במלחמת העולם השנייה.

- קרל (צ'ארלס; 1821–1887) ניהל קריירה בשירות הדיפלומטי הגרמני.

- גאורג (1824–1896) היה במשך זמן מה פוליטיקאי פעיל בגרמניה, ובסופו של דבר פרש לחיות בלונדון. הוא כתב את הביוגרפיה של אביו עבור המהדורה התשיעית של אנציקלופדיה בריטניקה. הוא היה נשוי לאמה בירקבק ונכדם ארנסט הנדרסון הקים את רשת מלונות שרתון.

- תיאודור (1832–1892) ניהל קריירה בשירות הדיפלומטי הגרמני.

עבודות

- Beschreibung der Stadt Rom, 3 כרכים 1840–43.

- Die Basiliken des christlichen Roms, 1843.

- Die Verfassung der Kirche der Zukunft. 1845 (מקוון)

- Ägyptens Stelle in der Weltgeschichte, 5 כרכים, 1844–57. כרך 1, 1845 כרך 1, עמ' 0-173, כרך 1, עמ' 174-371, כרך 1, עמ' 372-583, כרך 1, עמ' 584-סוף

- כרך 2, 1844 כרך 2, עמ' 0-229, כרך 2, עמ' 230-לוח

- כרך 3, 1845 כרך 3, יחד עם כרך 4.

- כרך 5, בשני חלקים, 1857 כרך 5.1, עמ' 0-299, כרך 5.1, עמ' 300-סוף, כרך 5.2, עמ' 0-281, כרך 5.2, עמ' 282-529, כרך 5.2, עמ' 530-סוף

- Ignatius von Antiochien und seine Zeit, 1847.

- Die Deutsche Bundesverfassung und ihr eigenthümliches Verhältniß zu den Verfassungen Englands und der Vereinigten Staaten. Sendschreiben an die zum Deutschen Parlamente berufene Versammlung, 1848.

- Vorschlag für die unverzügliche Bildung einer Vollständigen Reichsverfassung während der Verweserschaft, zur Hebung der inneren Anstände und zur kräftigen Darstellung des Einen Deutschlands dem Auslande gegenüber. Zweites Sendschreiben an die zum Deutschen Parlamente berufene Versammlung, 1848.

- Hippolytus und seine Zeit, 2 כרכים, 1852/53 (אנגל. Hippolytus and his age: or, The beginnings and prospects of Christianity) כרך I (מקוון)

- Christianity and Mankind. 7 כרכים 1855 כרך III & IV: Outlines of the Philosophy of Universal History. לונדון 1854 (מקוון)

- כרך VII: Christianity and Mankind: Their Beginnings and Prospects (מקוון)

- Die Zeichen der Zeit, 2 כרכים, 1855. (אנגל: Signs of the Times 1856)

- Gott in der Geschichte oder Der Fortschritt des Glaubens an eine sittliche Weltordnung, 3 כרכים, לייפציג 1857/58.

- Allgemeines evangelisches Gesang- und Gebetbuch zum Kirchen- und Hausgebrauch, 1833.

- Vollständiges Bibelwerk für die Gemeinde, 9 כרכים, 1858–70.

- The Law of Slavery in the United States, 1863 (מקוון)