שארל ניקול: הרופא שקרא את חדר ההמתנה כמו זירת פשע
הרמז שפיענח את אחת המגפות הקטלניות ביותר ברפואה לא נמצא תחת מיקרוסקופ, אלא במבנה של בית חולים בתוניסיה. שארל ניקול (Charles Nicolle) הבחין כי חולי טיפוס הדביקו את כל מי שהיה סביבם באולם הקבלה ובמחלקות — אך מעולם לא הדביקו, בכל שנותיו כמנהל מכון פסטר בתוניס, את הצוות הרפואי שרחץ והלביש אותם לפני העברתם פנימה. משהו במעבר עצמו, ולא המחלה, הוא שגרם להדבקה. תצפית בודדת זו, שנבדקה בסבלנות שיטתית של בקטריולוג, זיכתה את ניקול בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1928 והעניקה למאה העשרים את ההגנה העיקרית שלה מפני טיפוס הבהרות.
מרואן למכון פסטר
שארל ז'ול אנרי ניקול נולד ב-21 בספטמבר 1866 ברואן, צרפת, בנו של רופא פעיל. הוא למד בתיכון פייר קורניי (Lycée Pierre Corneille) בעיר הולדתו לפני הכשרתו ברפואה, ובסופו של דבר קיבל את התואר שלו במכון פסטר בפריז ב-1893. הוא חזר לרואן כדי ללמד בפקולטה לרפואה, ומ-1896 ניהל את המעבדה הבקטריולוגית שלה — תפקיד שהעניק לו עשור של עבודה אבחנתית מעשית לפני ההזדמנות שתגדיר את הקריירה שלו. בשנת 1903 מונה למנהל מכון פסטר בתוניס, תפקיד בו החזיק עד מותו בשנת 1936, והפך מעבדה קולוניאלית מרוחקת לאחד המרכזים היצרניים ביותר של מחקר מחלות זיהומיות באותה תקופה.
התצפית שפיצחה את הטיפוס
טיפוס הבהרות קטל מיליונים בקרב אוכלוסיות מוכות מלחמה ורעב במשך מאות שנים, ודרך העברתו הייתה לא ידועה. תובנתו של ניקול החלה בדפוס קליני יומיומי: חולים שהתקבלו לבית החולים שלו היו מדבקים לכל מי שטיפל בהם עם הגעתם, אך הפסיקו להיות מסוכנים ברגע שרחצו ולבשו בגדים נקיים. מכיוון שדבר במחלתם לא השתנה בפרק זמן זה, הסיק ניקול שמה שנושא את ההדבקה חייב לחיות בבגדיהם או על עורם — והמועמד הסביר ביותר היה כינת הגוף שנדדה על שניהם. ביוני 1909 הוא בחן את הרעיון ישירות: הוא הדביק שימפנזה בטיפוס, העביר כינים מאותו בעל חיים לשימפנזה שני, בריא, וצפה בבעל החיים השני מפתח את המחלה תוך עשרה ימים. עבודה מאוחרת יותר דייקה את המנגנון עוד יותר, והראתה שההעברה התרחשה בעיקר באמצעות הפרשות כינים שנספגו בעור ולא דרך העקיצה עצמה, וכי הבחנה זו מבדלת את טיפוס הבהרות מהצורה המתונה יותר של המחלה המועברת על ידי מכרסמים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריירה מעבר לטיפוס
הנימוק לפרס נובל של ניקול ציין תגלית אחת, אך חיי העבודה שלו במכון פסטר בתוניס היו רחבים בהרבה. הוא פיתח טכניקות חיסון ועיקור נגד זיבה, זיהומי סטפילוקוקוס וכולרה; חקר את העברת מחלת הבבזיוזיס (babesiosis) המועברת על ידי קרציות; וזיהה את הטפיל טוקסופלזמה גונדי (Toxoplasma gondii) ברקמות של גונדי, המכרסמים הקטנים ילידי צפון אפריקה — תגלית שעשורים לאחר מכן תהיה בעלת חשיבות עצומה ברגע שהטוקסופלזמוזיס הוכרה כבעיה בריאותית אנושית, במיוחד בהריון. הוא גם חקר קדחת מלטה, שנית, חצבת, שפעת, שחפת וגרענת, ופרסם באופן קבוע על מגוון רחב בצורה יוצאת דופן של מחלות זיהומיות.
המדען כסופר
מחוץ למעבדה, ניקול טיפח עיסוק ספרותי ופילוסופי רציני, וכתב רומנים, בהם "Le Pâtissier de Bellone" ו-"Les Contes de Marmouse", לצד מאסות המהרהרות על מחלות, גורל והייעוד האנושי. הביולוג והסופר ז'אן רוסטאן (Jean Rostand) תיאר אותו כ"משורר וריאליסט, איש של חלומות ואיש של אמת", תיאור הלוכד את הטווח הבלתי רגיל של אדם שחש בנוח באותה מידה בניהול ניסוי קפדני של העברה בבעלי חיים ובכתיבת סיפורת. הוא נבחר לאקדמיה למדעים בפריז בשנת 1928, אותה שנה בה קיבל את פרס נובל, ול-Collège de France בשנת 1932, תוך שהוא מקבל גם את פרס מונטיון (Prix Montyon) פעמיים ואת פרס אוזיריס (Prix Osiris) בשנת 1927.
מוות ומורשת מיידית
ניקול מת בתוניס ב-28 בפברואר 1936, בגיל שישים ותשע, לאחר שבילה למעשה את כל חיי עבודתו במכון שניהל במשך שלושים ושלוש שנים. זיהויו את הכינה כווקטור, ודיוק האופן שבו התרחשה ההעברה, העניקו לרשויות הצבאיות והבריאותיות בשתי מלחמות העולם יעד קונקרטי וניתן לפעולה: חיסול כינים. הצעד הזה, גולמי ככל שיישמע, הביא לקריסת התמותה מטיפוס הבהרות בכל מקום שבו יושם באופן שיטתי, והפך מחלה שעיצבה את תוצאות המלחמות והרעב למחלה שניתן למנוע.
מדוע שארל מכונה גאון
המוניטין של ניקול נשען על סוג מסוים ומוערך פחות של אינטליגנציה מדעית: היכולת להבחין שחוסר במחלה — המטפלים שנשארו בריאים — היה נתון חשוב לא פחות מנוכחותה, וההתנגדות להנחה המובנת מאליה שמגע ישיר עם חולה הוא הרגע המסוכן. זה קרוב יותר לאינטואיציה אבחנתית מאשר לברק מתמטי, ובני זמנו של ניקול, כולל רוסטאן, מסגרו את כשרונו במונחים ספרותיים כמעט, כאינסטינקט לדפוסים ותוצאות ולא כווירטואוזיות טכנית טהורה. שפת ועדת נובל הייתה צרה עוד יותר, וזקפה זאת לזכות ממצא ניסויי ספציפי ומאומת היטב. הטיעון הנגדי הכן הוא שניקול פעל בתקופה שבה ווקטורים של מחלות רבות זוהו באמצעות שיטות תצפית דומות — מלריה וקדחת צהובה כבר פוענחו באמצעות הסקה דומה על ווקטורים של חרקים — כך ששיטתו, אף שבוצעה בזהירות יוצאת דופן, לא הייתה ללא תקדים. מה שהיה מיוחד לו היה המשמעת לבחון את תחושת הבטן על פרימטים לפני הפרסום, ורוחב המחלות הבלתי קשורות שהמשיך לפענח לאחר מכן, מה שמרמז שתובנת הטיפוס לא הייתה ניחוש מוצלח בודד אלא ביטוי אחד של מוח קליני בעל יכולת התבוננות מתמשכת.
מורשת
גילויו של ניקול על הכינה כווקטור נותר הבסיס לבקרת הטיפוס המודרנית, ומכון פסטר בתוניס שהקים ממשיך לפעול כמרכז מוביל בצפון אפריקה למחקר מחלות זיהומיות. זיהויו את הטפיל טוקסופלזמה גונדי, שנעשה כמעט כבדרך אגב במהלך עבודת השדה שלו בתוניסיה, צפה בשקט טפיל המוכר כיום כאחד הזיהומים הנפוצים ביותר בבני אדם.