שארל פרו: איש החצר שהעניק לגיטימציה לסיפורי אגדות
הפרונטספיס של כתב יד שהוכן ב-1695 מראה אישה זקנה טווה ליד אש, מספרת סיפורים לילדים; על הדלת מאחוריה, מישהו כתב Contes de ma mère l'Oye – סיפורי אמא אווזה. האיש שסידר את התמונה הזו לא היה מספר סיפורים איכרי. הוא היה פקיד מלכותי בדימוס בשנות השישים המאוחרות לחייו שבילה את הקריירה שלו בניהול הבניינים והאקדמיות של לואי ה-14, ושהחליט זה עתה שהסיפורים שמשרתים סיפרו במטבחים ראויים להיות מודפסים בפריז.
משפחה של אחים שאפתנים
שארל פרו נולד בפריז ב-12 בינואר 1628, הילד השביעי של פייר פרו ופאקט לה קלרק, למשפחה בורגנית עשירה שהתייחסה למשרה ציבורית כאל זכות מלידה. אח אחד, פייר, הפך לגובה מיסים; אחר, קלוד, הפך לאדריכל ומדען שהקולונדה של הלובר (1667–1674) שלו עדיין ניצבת בחזית הארמון. שארל התחנך בפריז והוכשר כעורך דין לפני שהלך בעקבות אביו ואחיו לשירות הממשלתי, שם הכישרון המשפחתי לקרבה לשלטון מצא את המוצא האידיאלי שלו.
האיש של קולבר
הפטרון היה ז'אן-בטיסט קולבר, שר האוצר של לואי ה-14 והאדריכל של המדיניות התרבותית הצרפתית ככלי של המדינה. ב-1663 מונה פרו למזכיר האקדמיה לכתובות וספרות יפה – הגוף הקטן שהופקד על המצאת המוטו, המדליות והכתובות שפרסמו את תהילת המלך. הוא החזיק בתפקידים הנוגעים לאקדמיה למדעים ולשיקום האקדמיה לציור, ושירת כפקיד המפקח על הבניינים המלכותיים. הוא השתמש בהשפעה זו ללא בושה, כשהוא מנווט את אחיו קלוד לעבר עבודת הלובר. ב-1671 הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית. הוא, בכל קנה מידה של המאה שלו, הגיע.
ואז המכונה הסתובבה. ב-1682 דחף אותו קולבר לפרישה; כשקולבר מת בשנה שלאחר מכן, הפנסיה של פרו הופסקה והמינויים הנותרים שלו נשללו. הוא היה באמצע שנות החמישים לחייו, מחוץ למשרד, ו – כפי שהתברר – חופשי.
המריבה
השימוש הראשון שלו בחופש הזה היה להתחיל מריבה. בצד המודרנים במחלוקת הספרותית הגדולה של התקופה, פרו טען שהספרות משתפרת ככל שהציוויליזציה מתקדמת, ושהסופרים של צרפת של לואי ה-14 עלו על היוונים והרומאים שכל צרפתי משכיל התחנך להעריץ. Le Siècle de Louis le Grand (1687) הציב את מולייר מעל הקדמונים בשמו. Parallèle des Anciens et des Modernes, שפורסם לאורך 1688–1692, העלה את הטיעון באריכות ומשך את זעמם של ניקולא בואלו והקלאסיקנים. בריטניקה מכנה את עמדתו של פרו "ציון דרך במרד המוצלח בסופו של דבר נגד גבולות המסורת השלטת" – הרגע שבו הספרות הצרפתית החלה להפסיק למדוד את עצמה מול העת העתיקה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סיפורי האגדות הם אותו טיעון באמצעים אחרים. אם ערך אינו מוענק על ידי ייחוס קלאסי, אז סיפור שיצא ממשתלה צרפתית יכול לעמוד לצד אחד שיצא מאובידיוס.
סיפורים בחרוזים, ואז בפרוזה
פרו הגיע לסיפורים מאוחר ו, בהתחלה, מהצד – כתרגילי חרוזים עבור קהל קוראים מבוגר ומתוחכם, בתקופה שבה סיפור האגדות היה שעשוע סלון אופנתי. מאדאם ד'אולנוי טבעה את המונח conte de fées ב-1690, והאופנה הייתה קולקטיבית. תרומתו של פרו הייתה לשנות רגיסטר. היכן שהסלונים העריכו קישוט, הוא הפשיט אותו.
שמונה סיפורים ושם מושאל
ב-1697 פרסם את Histoires ou contes du temps passé, avec des moralités, עם כותרת המשנה Contes de ma mère l'Oye. שמונה סיפורי פרוזה: היפהפייה הנרדמת ביער, כיפה אדומה, כחול הזקן, החתול במגפיים, הפיות, סינדרלה, ריקי בעל הציצית, ואצבעוני. כל אחד מסתיים במוסר השכל בחרוזים, לעיתים קרובות אירוני, לעיתים מנוגד לסיפור שאחריו הוא בא.
הספר לא הופיע תחת שמו. הוא יוחס לפייר דרמנקור, בנו, שנולד ב-1678 לאשתו מארי גיכון, לה נישא ב-1672 כשהייתה בת תשע-עשרה ומתה שש שנים לאחר מכן. הסיבות היו כנראה זהירות – בן אלמוות של האקדמיה הצרפתית לא רצה להיתפס מפרסם סיפורי משתלה בזמן מלחמה עם הקלאסיקנים – אך האפקט היה סמלי. הסיפורים הגיעו בדפוס כשהם כבר מוכחשים, כבר מוצגים כשייכים למישהו צעיר יותר.
ארכיון הפולקלור של אוניברסיטת פיטסבורג קובע את העובדה החיונית בפשטות: פרו "לא המציא את הסיפורים האלה." הם היו שייכים למסורת שבעל פה מבוססת. מה שהוא עשה היה לתעד אותם "בשנינות ובסגנון" ובכך, להעניק להם לגיטימציה ספרותית. בריטניקה מתארת אותם כגרסאות מודרניות של סיפורי עם חצי-נשכחים "מסופרים מחדש בסגנון פשוט וחופשי מיומרה." נעל הזכוכית, כרכרת הדלעת, החתול במגפיים כפי שאנו מדמיינים אותו – אלה מגיעים אלינו בצורות של פרו.
החיים שלאחר המוות שהמחבר מעולם לא ראה
פרו מת בפריז ב-16 במאי 1703, בגיל שבעים וחמש, ללא מושג ששמונת הסיפורים יאריכו ימים יותר מכל אודה, אפוס ופולמוס שכתב. הפיכת הספר לספרות ילדים הייתה מקרית ברובה ופוסטומית ברובה. ב-1721 המו"ל מאמסטרדם דבורד סידר מחדש את האוסף, והעביר את "כיפה אדומה" הקצר והבוטה לחזית במקום את "היפהפייה הנרדמת" הארוכה והמורכבת – סידור מחדש שדחף לקחי מוסר פשוטים לפני מורכבות נרטיבית ועיצב מחדש בשקט את כל הכרך. ב-1729 התרגום האנגלי של רוברט סמבר קבע את השמות שהשפה עדיין משתמשת בהם: היפהפייה הנרדמת, כיפה אדומה, סינדרלה. כמעט כל מהדורה שלאחר מכן עקבה אחרי הרצף של סמבר. האחים גרים הגיעו יותר ממאה שנה אחרי פרו, עובדים על קרקע שהוא כבר חרש.
מדוע שארל נחשב לגאון
הטענה, שנעשתה בכנות, אינה על המצאה. היא על שיפוט עריכתי וטון – כישרון נדיר יותר ממה שהוא נשמע. פרו עמד בפני בעיה פורמלית אמיתית: איך להעלות על הכתב חומר ממסורת שבעל פה, אנאלפביתית ברובה, מבלי להתנשא עליו או להלביש אותו בתלבושת קלאסית, שזה מה שכל חינוכו היה אומר לו לעשות. הפתרון שלו היה קול פרוזה כל כך פשוט שקוראים טעו לחשוב שזה תמלול במשך שלוש מאות שנה. ארכיון הפולקלור של פיטסבורג נותן לו קרדיט על הענקת "לגיטימציה ספרותית" לסיפורים; בריטניקה נותנת קרדיט לסגנון כ"פשוט וחופשי מיומרה." הפשטות הזו הייתה בחירה אסתטית מכוונת ומנוגדת על ידי אדם שבילה זה עתה חמש שנים בטענה שהמודרנים מנצחים את הקדמונים.
טיעון הנגד חזק ויש לציין אותו. הוא לא יצר כמעט אף עלילה. אופנת סיפורי האגדות הייתה תנועת סלון שהוא הצטרף אליה במקום להתחיל אותה, ומאדאם ד'אולנוי הגיעה לשם קודם. הוא גידר, ופרסם מאחורי שמו של בנו. וחלק גדול מההגעה הגלובלית של הסיפורים נובע מהחלטות שהתקבלו על ידי אנשים אחרים לאחר מותו – הסידור מחדש של דבורד ב-1721, השמות האנגליים של סמבר ב-1729, האיסוף של האחים גרים מאה שנה מאוחר יותר. מקורות אינם מתעדים את בני זמנו מהללים אותו כגאון; הם מתעדים מנהל ופולמוסן אדיר שקרה לו להחזיק באוזן מושלמת. האוזן הזו היא כל המקרה, וזה מספיק.
מורשת
מהתפוקה של קריירה ארוכה – אודות, אפוסים, מאמרים, הביוגרפיות Les Hommes illustres, המריבה הגדולה עם בואלו – רק הכרך הדק מ-1697 עדיין נקרא להנאה. הוא ייסד את סיפור האגדות המודרני כסוגה כתובה וסיפק את העלילות שאופרה, בלט, פנטומימה, ובסופו של דבר, כל תעשיית האנימציה יכרתו במשך מאות שנים. פרו ניצח בוויכוח שאכפת לו ממנו, שהמודרני יכול לנצח את העתיק. הוא פשוט ניצח בו עם החלק בעבודתו שהוא היה הכי פחות מוכן לחתום עליו.