ביל שאנקלי: האיש שבנה את "דרך ליברפול"
כשיושב ראש ליברפול (Liverpool), טי. וי. ויליאמס (T. V. Williams), שאל את ביל שאנקלי (Bill Shankly) ב-1959 אם ירצה לאמן את המועדון הטוב במדינה, המועדון המדובר היה בליגה השנייה במשך חמש שנים. שאנקלי קיבל את התפקיד בכל זאת, שחרר עשרים וארבעה שחקנים בעונתו הראשונה, ובמהלך ארבע עשרה השנים וחצי הבאות הפך מועדון פרובינציאלי למוסד המכונן של הכדורגל האנגלי. הוא גם הפך חדר ששימש לאחסון נעליים לחלל המפגשים המשמעותי ביותר בספורט. אף אחד מאלו לא היה מקרי.
גלנבק (Glenbuck)
ויליאם שאנקלי נולד ב-2 בספטמבר 1913 בגלנבק, כפר כורים קטן באיירשייר (Ayrshire), למשפחה שהוציאה מתוכה כדורגלנים באותו אופן שהמחוז הפיק פחם. כל חמשת האחים למשפחת שאנקלי הפכו למקצוענים. אביהם, דוור וחייט במקצועו, מעולם לא שיחק. ביל החל את דרכו בקרלייל יונייטד (Carlisle United) ב-1932–1933 ולאחר מכן בילה שש עשרה שנים בפרסטון נורת' אנד (Preston North End), מ-1933 עד 1949, כקשר ימני חרוץ שנזכר בתיאבון שלו לאימונים ובסירובו לאבד את הכדור. הוא רשם שתים עשרה הופעות בנבחרת סקוטלנד וזכה בגביע ה-FA עם פרסטון ב-1938. המלחמה גזלה ממנו את שנותיו הטובות ביותר: הוא שירת בחיל האוויר המלכותי (Royal Air Force), שם פגש את אשתו נסי (Nessie), ששירתה ב-WAAF.
לומד את המקצוע בדרך הקשה
הוא פרש ממשחק ב-1949 ועבר חניכה ארוכה בליגות הנמוכות של המשחק — קרלייל יונייטד מ-1949 עד 1951, גרימסבי טאון (Grimsby Town) מ-1951 עד 1954, וורקינגטון (Workington) מ-1954 עד 1955, והאדרספילד טאון (Huddersfield Town) מ-1956 עד 1959. במועדונים אלו, ללא כסף וללא מוניטין, גיבש את הפילוסופיה שינחיל מאוחר יותר במרסיסייד (Merseyside): אימונים אינטנסיביים הבנויים סביב כושר גופני, עבודה עם כדור ומצבים נייחים במקום ריצות ללא מטרה למרחקים ארוכים ששלטו בכדורגל האנגלי באותה תקופה.
דצמבר 1959
הוא הגיע לליברפול בדצמבר 1959, בהיותו בן ארבעים ושש. שתי החלטות שקיבל בחודשים הראשונים היו חשובות יותר מכל החתמת שחקן. ראשית, הוא שמר על הצוות המקצועי הקיים במקום להביא אנשים משלו — ביניהם בוב פייזלי (Bob Paisley) — והפך את חדר הנעליים ל"בוט רום" (Boot Room), מפקדה לא רשמית שבה הוכרעו החלטות אימון מבלי שהודלפו. "ניהלת דיונים מקיפים יותר ב'בוט רום' מאשר בחדר הישיבות", אמר פייזלי. שנית, הוא בנה מחדש את מתקן האימונים במלווד (Melwood) סביב עבודה עם כדור ומשחקונים, כולל משחקי חמישה-נגד-חמישה תחרותיים ו"תיבת זיעה" לתרגילים אינטנסיביים. הוא גם שינה את התלבושת לאדומה מלאה ותלה את השלט THIS IS ANFIELD במנהרת השחקנים — מחוות שנראות היום כמיתוג, אך היו אז לוחמה פסיכולוגית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התארים
עם החתמתם של רון ייטס (Ron Yeats) ואיאן סנט ג'ון (Ian St John), ליברפול זכתה באליפות הליגה השנייה ב-1961–1962, ללא הפסד ביתי, ועלתה ליגה. אליפות הליגה הראשונה הגיעה ב-1963–1964, הראשונה של המועדון מאז 1946–1947. ב-1965 הם גברו על לידס יונייטד (Leeds United) בתוצאה 2–1 לאחר הארכה בגמר גביע ה-FA. הם זכו שוב בליגה ב-1965–1966 — עם סגל של ארבעה עשר שחקנים בלבד, הקטן ביותר מכל קבוצות ליברפול שזכו באליפות. השיא הגיע ב-1972–1973: אליפות הליגה וגביע אופ"א (UEFA Cup), בו ניצחו 3–2 בסיכום שני המשחקים נגד בורוסיה מנשנגלדבאך (Borussia Mönchengladbach), מה שהפך את ליברפול למועדון האנגלי הראשון שזוכה באליפות מקומית ובתואר אירופי באותה עונה. פעולתו האחרונה הייתה הזכייה בגביע ה-FA ב-1974, לאחר ניצחון 3–0 על ניוקאסל יונייטד (Newcastle United).
הנתונים, לפי ספירת המועדון, הם הגבוהים בתולדותיו: 783 משחקים, יותר מכל מאמן אחר בליברפול; 407 ניצחונות, יותר מכל אחד אחר; אחוז ניצחונות של 51.98 אחוזים; 1,307 שערים שנכבשו. הוא השתמש ב-71 שחקנים והעניק הופעות בכורה ל-54 מהם. רוג'ר האנט (Roger Hunt) כבש תחתיו 277 שערים, מתוכם שנים עשר מתוך עשרים ושישה שלושערים. איאן קלייגן (Ian Callaghan) שיחק עבורו 660 משחקים. הוא ניהל 75 משחקי גביע ה-FA ו-65 משחקים אירופיים, הוביל רצף של 15 משחקי ליגה ללא הפסד וניצחון 10–0 על דאנדוק (Dundalk) בגביע הירידים (Fairs Cup) של 1969 — וכל זאת תוך הוצאה של 1.33 מיליון ליש"ט על העברות.
דוקטרינת הטרניסטילים
מערכת היחסים של שאנקלי עם ה"קופ" (Kop) הייתה החלק בעבודתו שלא היה לו תקדים. הוא התייחס לאוהדים לא כלקוחות אלא כקהל בוחריו, ואמר זאת בפירוש: "האנשים שהכי חשובים הם אלו שעוברים דרך הטרניסטילים". האבסורד המכוון בשורה המצוטטת ביותר שלו — "יש אנשים שמאמינים שכדורגל הוא עניין של חיים ומוות. אני מאוכזב מאוד מהגישה הזו. אני יכול להבטיח לכם שזה הרבה, הרבה יותר חשוב מזה" — היה בדיחה שתפקדה גם כהצהרת מדיניות. הוא היה סוציאליסט כל חייו שהבין את הכדורגל כנכס קולקטיבי, והוא בנה קהל שהאמין שהוא משתתף ולא רק צופה.
מדוע ביל מכונה גאון
המילה אינה מופיעה ברשומות ככזו שמישהו הצמיד לו בחייו; התיאור העכשווי היה "תקיף אך הוגן", ומה שהוא יצר בפועל נושא שם משעמם יותר — "דרך ליברפול". אך הטענה ניתנת להגנה, והיא נשענת על בניית מוסדות ולא על המצאות טקטיות. הכישרון הייחודי של שאנקלי היה לראות שמועדון כדורגל הוא מערכת עם זיכרון, ולאחר מכן לעצב אחת כזו. ה"בוט רום" הוא ההוכחה. על ידי שמירת המאמנים הקיימים, מתן פורום פרטי עבורם וקידום מתוך המערכת, הוא בנה מנגנון שהאריך ימים מעבר לו: בוב פייזלי, עוזרו האישי, ירש אותו וזכה בשלושה גביעי אירופה. כמעט אף מאמן באף ענף ספורט לא תכנן ירושה שעלתה עליו.
המרכיב השני הוא מתודולוגי. בתקופה שבה הכנה באנגליה משמעותה הייתה הקפות מסלול ריצה, הוא בנה מחדש את האימון סביב הכדור, משחקונים וחזרתיות, ועשה זאת בליגות הנמוכות שבהן איש לא צפה, הרבה לפני שזה הפך לאופנתי. השלישי הוא כלכלי: שלוש אליפויות ליגה, שני גביעי FA וגביע אירופי תמורת 1.33 מיליון ליש"ט בדמי העברה, כולל אליפות בה זכה עם ארבעה עשר שחקנים. זה אינו מזל; זו עין חדה באופן יוצא דופן לזיהוי שחקנים המסוגלים או אינם מסוגלים לשחק.
טיעון הנגד הכן הוא שמעולם לא זכה בגביע אירופה, התואר המגדיר גדולה ניהולית בענף שלו, וששנותיה הדומיננטיות ביותר של ליברפול הגיעו לאחר שעזב. סקפטי יכול לטעון שהוא הניע את המכונה ופייזלי הריץ אותה. החלוקה הסבירה של הקרדיט היא ששאנקלי בנה את התרבות, את שיטת האימון, את הירושה ואת הקהל, ושהתארים של סוף שנות ה-70 נקטפו מאדמה שהוא הכשיר. גאונותו הייתה ארכיטקטונית ולא טקטית, וזו בדיוק הסיבה שהיא המשיכה לעבוד גם כשלא היה שם.
מורשת
שאנקלי פרש בפתאומיות ביולי 1974, בגיל שישים, זמן קצר לאחר גמר גביע ה-FA, באומרו שהוא זקוק להפסקה. הוא קיבל תואר OBE בנובמבר של אותה שנה. הוא מת מהתקף לב ב-29 בספטמבר 1981 וגופתו נשרפה, ואפרו פוזר בקצה ה"קופ" באנפילד — מה שהחל מנהג שאלפי אוהדי ליברפול הלכו בעקבותיו מאז. הוא הוכנס להיכל התהילה של המוזיאון הלאומי לכדורגל במחזור המייסדים שלו ב-2002. השערים באנפילד נושאים את שמו ואת המנון האוהדים שאימצו, שזה בערך ההנצחה שהיה מעצב לעצמו.