ביל מארי: החכם הציני של הקומדיה האמריקאית
אין לו סוכן, אין לו מנהל, ובמשך עשורים הדרך היחידה להשיג אותו למטרות מקצועיות הייתה מספר טלפון 1-800 אישי, שאת התא הקולי שלו הוא בודק לפי לוח זמנים לא צפוי. העובדה הפשוטה הזו — כוכב קולנוע שוויתר על תפקידים בסרטים כמו "מי הפליל את רוג'ר ראביט", "מפלצות בע"מ" ו"מיס סאנשיין הקטנה" במקום לענות לטלפון — מספרת עליו יותר מכל קליפ של רגעי השיא שלו. הוא בנה קריירה על כך שהוא תמיד קצת נמצא במקום אחר: נוכח מספיק כדי לגנוב את ההצגה, ומרוחק מספיק כדי להיראות כמי שלא זקוק לאיש.
מוילמט ל-Second City
ויליאם ג'יימס מארי (William James Murray) נולד ב-21 בספטמבר 1950, באוונסטון, אילינוי, החמישי מבין תשעה ילדים במשפחה קתולית אירית בפרברי שיקגו. אביו מכר מוצרי עץ ומת כשביל היה בן שבע-עשרה; שלושה מאחיו — ג'ון, ג'ואל ובריאן דויל-מארי — הפכו גם הם לשחקנים. הוא עבר חינוך ישועי בתיכון לויולה ולמד תקופה קצרה קדם-רפואה באוניברסיטת רג'יס בדנוור לפני שנשר מהלימודים, עובדה שרג'יס סלחה עליה מאוחר יותר עם תואר דוקטור לשם כבוד. החינוך האמיתי שלו התרחש ב-Second City בשיקגו, שם התאמן תחת תיאורטיקן האלתור דל קלוז (Del Close) לצד דור שיעצב מחדש את הקומדיה האמריקאית.
סאטרדיי נייט לייב ושנות האולפנים
ג'ון בלושי צירף אותו ל-"The National Lampoon Radio Hour" ב-1974, ועד 1976 מארי החליף את צ'בי צ'ייס ב-"סאטרדיי נייט לייב" (Saturday Night Live), ובסופו של דבר זכה בפרס אמי על כתיבתו לתוכנית. דן אקרויד כינה אותו "המאריקן" (The Murricane) בשל מצבי הרוח ההפכפכים שלו, ומארי הודה מאז שהיו לו חיכוכים עם שותפים שלא העריך. קריירת הקולנוע שלו נפתחה בקומדיות אולפנים רחבות — "מיטבולס" (Meatballs), "קדישאק" (Caddyshack), "סטריפס" (Stripes) — שנבנו עם הבמאי הרולד רמיס, והגיעה לשיא מסחרי עם "מכסחי השדים" (Ghostbusters) ב-1984, הסרט הרווחי ביותר של אותה שנה. אך היה זה "לקום אתמול בבוקר" (Groundhog Day, 1993), שוב עם רמיס, שחשף את השיטה שמתחת למשחק המוגזם: חזאי מזג אוויר הלכוד ביום אחד שחוזר על עצמו, שמארי הפך למשהו קרוב יותר למשל בודהיסטי מאשר לנוסחה של סיטקום. ההפקה העיקה על חברותם בצורה כה קשה עד שמארי ורמיס הפסיקו לדבר במשך שנים; הם התפייסו זמן קצר לפני מותו של רמיס ב-2014, ומארי ספד לו בטקס פרסי האוסקר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפנייה לעבר המלנכוליה
המבקר רוג'ר איברט תיאר את האישיות שמארי שכלל: "העולם כבד עליו מדי, הוא קצת יותר חכם מכולם, ויש לו מלנכוליה מרוחקת." תכונה זו מצאה את השותפים האידיאליים שלה אצל וס אנדרסון (Wes Anderson), שמארי הופיע בסרטיו עשר פעמים מאז "הרוולד ומווד" (Rushmore, 1998) — בתו של אנדרסון קוראת לו סנדק — ואצל סופיה קופולה (Sofia Coppola), שבסרטה "אבודים בטוקיו" (Lost in Translation, 2003) ליהקה אותו כשחקן דועך הנסחף בטוקיו. ההופעה, שהייתה בעיקרה פנימית, זיכתה אותו בפרסי גלובוס הזהב ובאפט"א ובמועמדותו היחידה לפרס האוסקר. סקרלט ג'והנסון אמרה מאוחר יותר שהצילומים "הצניעו" אותו. מאז הוא נע בין האנסמבלים המסוגננים של אנדרסון ("משפחת טננבאום", "מלון גרנד בודפשט", "אי הכלבים") לבין דרמות קטנות יותר כמו "פרחים שבורים" ו-"וינסנט הקדוש", כשהוא מתייחס לכל אחד באותה תשומת לב נינוחה ומעט משועשעת.
חיים שמתנהלים לפי שעון פנימי
התנהגותו של מארי מחוץ למסך יצרה פולקלור משלה: הגעה ללא הזמנה לערבי קריוקי של זרים, מזיגת משקאות במסיבות שלא הוא אירח, הופעה ביציעים בזכייה של ה-Cubs בוורלד סיריס ב-2016 גם כאוהד וגם כבעלים חלקי, לאחר שהיה בעלים משותף של קבוצת הבייסבול מהליגה המשנית סנט פול סיינטס (St. Paul Saints) דרך קבוצת גולדקלנג. הוא נעצר ב-1970 בגין ניסיון להעביר עשרה פאונד של מריחואנה דרך נמל התעופה או'הייר ביום הולדתו העשרים. הוא נישא פעמיים — למרגרט קלי ומאוחר יותר לג'ניפר באטלר, שנפטרה ב-2021 — ויש לו שישה בנים. בשנת 2022, ההפקה של הסרט "Being Mortal" הושעתה לאחר תלונה על התנהלותו על הסט; מארי הגיע להסדר באופן פרטי ותיאר מאוחר יותר את התקרית כבדיחה שלא צלחה. הוא הקליט שני אלבומי שירים ודקלומים ספרותיים עם מוזיקאים קלאסיים, ומציין את המיסטיקן ג.א. גורדייף (G.I. Gurdjieff) כהשפעה אישית.
האינטרסים העסקיים שלו מתנהלים באותה נימה אגבית כמו כל דבר אחר. יחד עם אחיו הוא פתח את מסעדות Murray Bros. Caddyshack ליד סנט אוגוסטין, פלורידה, ובנמל התעופה או'הייר, וב-2016 הוא ואחיו ג'ואל השיקו קו ביגוד גולף בשם William Murray Golf. פוליטית הוא נדד מתרומה ב-1988 לסנאטור מנברסקה בוב קרי ועד תמיכה בקמפיין של ראלף ניידר ב-2000 במפלגת הירוקים, כשהוא מתייחס לקווי מפלגה ולמוסכמות בתעשייה באותה ריחוק זהיר שהוא מביא לסט הסרטים.
מדוע ביל נחשב לגאון
המונח "גאון" מוצמד למארי בחופשיות, יותר כמחווה לאינסטינקט מאשר לאינטלקט. מה שיש לו באמת הוא עיתוי קומי של שבריר שנייה המשולב במשהו נדיר יותר: היכולת לתת לבדיחה ולעצב אמיתי להשתכן באותו מבט על פניו, כך שפיל קונורס מ-"לקום אתמול בבוקר" או בוב האריס מ-"אבודים בטוקיו" יכולים להיות מצחיקים וריקים מבפנים באותה נשימה. זו מיומנות של מבצע, לא של מלומד — שנבנתה לאורך שנים של אלתור חי ב-Second City, שם המלאכה היא לקרוא את החדר ולסרב לבחירה המובנת מאליה. הערכתו של איברט לאדם שנראה "קצת יותר חכם מכולם" תופסת את האפקט ולא את האבחנה; למארי אין הכשרה פורמלית מעבר לאלתור ואין גוף תיאורטי על שמו. הטיעון הנגדי הכנה הוא פשוט: הוא עשה סרטים מטופשים וזניחים במכוון ("גארפילד", "ספייס ג'אם") עבור כסף, יש לו היסטוריה מתועדת היטב של חיכוכים מקצועיים, וביסס את המוניטין שלו בתקופת היוקרה על קומץ במאים — אנדרסון, קופולה, ג'רמוש — שידעו איך לכוון את הכלי הייחודי שלו. קרא לזה שליטה בטון ולא גאונות של מוח, והמחמאה עדיין תקפה.
מורשת
מארי תופס מקום מוזר בתרבות האמריקאית: אקסצנטרי מכדי להיות שחקן ראשי קונבנציונלי, ועמיד מכדי להיות אמן של גימיק. הוא הפך לסוג של גיבור עממי, חצי כוכב קולנוע וחצי אגדה אורבנית, וסירובו לשחק לפי חוקי התעשייה — ללא סוכן, ללא קמפיין, ללא הסברים — הפך בעצמו לבלתי נפרד מהעבודה. פרס מארק טוויין של מרכז קנדי ב-2016 הפך לרשמי את מה שהקהל הניח במשך שנים: שהשילוב המיוחד שלו של אירוניה וחמימות הפך לחלק קבוע מהרגישות הקומית האמריקאית, שעדיין נראית כשהוא מתקרב לגיל שמונים ב-"The Phoenician Scheme" של וס אנדרסון (2025) ובדרמה השקטה יותר "The Friend" (2024), אותה נוכחות נינוחה, עשורים לאחר מכן, שהופיעה לראשונה על הבמה של Second City.