ביל קאוליץ: הנער שעיצב את עצמו
ב-30 בספטמבר 2008, מאדאם טוסו בברלין חשפו דמות שעווה של נער בן תשע-עשרה — הדמות הצעירה ביותר שהמוזיאון יצק מעודו. לנער היה שיער שחור שעוצב בתסרוקת זקופה, איפור עיניים כבד, ופנים שחצי מבני הנוער בגרמניה תלו על קירות חדר השינה שלהם, בעוד החצי השני השתמש בהם כבדיחה. ביל קאוליץ (Bill Kaulitz) הספיק עד אז לשיר בתקליטים שנמכרו במיליוני עותקים, להפוך לאמן הגרמני הראשון שזכה בפרס המוזיקה של MTV, ולהפוך את עצמו למשהו שהרוק הגרמני לא הפיק קודם לכן: כוכב פופ מיינסטרים אנדרוגיני באמת.
לייפציג, מגדבורג וקלטת של ננה
קאוליץ נולד ב-1 בספטמבר 1989 בלייפציג, בתקופה שבה עוד הייתה גרמניה המזרחית, עשר דקות לאחר אחיו התאום הזהה טום. הוריהם, סימונה ויורג ו., נפרדו כשהבנים היו בני שבע; אמם נישאה מאוחר יותר לגורדון טרימפר, גיטריסט בלהקת Fatun, בשנת 2009. ביל אמר שחייו המוזיקליים החלו בגיל שש, עם קלטת של הזמרת ננה (Nena) שקיבל מדודתו. נוכחותו של טרימפר סיפקה את החלק המעשי — גיטרה, שטום למד לנגן בה.
התאומים כבר הופיעו במגדבורג עד שנת 2001, כאשר הבסיסט גאורג ליסטינג והמתופף גוסטב שפר הצטרפו אליהם. הלהקה כינתה את עצמה דווילייש (Devilish). בשנת 2003, בהיותו בן שלוש-עשרה, השתתף ביל בגרסת הילדים של Star Search, למרות הסתייגויות אמו, ושם התגלה על ידי המפיק פטר הופמן. שם הלהקה שונה לטוקיו הוטל (Tokio Hotel) — על שם העיר היפנית, בתוספת החיים בחדרי מלון קבועים שעמדו בפניהם.
דרך המונסון (Durch den Monsun)
סוני BMG החתימו אותם ואז ויתרו עליהם. יוניברסל החתימו אותם ב-2005, ואלבום הבכורה Schrei יצא באותה שנה ומכר יותר מחצי מיליון עותקים ברחבי העולם בעקבות השיר "Durch den Monsun". קאוליץ מתעקש שהפריצה לא הייתה מתוכננת. "Das haben wir selber gemacht. Das war unser Song," אמר למגזין הגרמני The Circle ביום השנה ה-15 לשיר — עשינו זאת בעצמנו, זה היה השיר שלנו. הוא מייחס את התנופה המוקדמת של הלהקה להיעדר מוחלט של ספק של נער: "für uns gab's nur Geradeaus" — עבורנו הייתה רק הדרך ישר קדימה.
האלבומים Zimmer 483 והגרסה האנגלית שלו Scream יצאו בשנת 2007, ומכרו יחד 2.5 מיליון עותקים. באותה שנה זכתה הלהקה בפרס המוזיקה של MTV אירופה הראשון שלה, עבור האמן הבינלאומי הטוב ביותר. בשנת 2008 הם הפכו ללהקה הגרמנית הראשונה אי פעם שזכתה בטקס פרסי הווידאו קליפים של MTV, כשקטפו את פרס האמן החדש הטוב ביותר, והוסיפו פרסי EMA נוספים ב-2008 וב-2009. האלבום Humanoid יצא ב-2009. לאורך הקטלוג שלהם, הלהקה מכרה יותר מעשרה מיליון תקליטים ואספה כ-110 פרסים.
התלבושת היא הטיעון
קאוליץ תמיד עיצב את בגדי הבמה שלו בעצמו. נקודות ההתייחסות המוצהרות שלו הן דייוויד בואי — במיוחד האסתטיקה של הסרט Labyrinth — לצד קארל לגרפלד והדי סלימאן. דווח כי הוא מחזיק במאות ז'קטים, אף אחד מהם לא מעור אמיתי; הוא דגמן עבור הסניף הגרמני של PETA ובשנת 2010 עבור המותג Dsquared. לגרפלד בחר בו לצילומים לגיליון יום השנה ה-30 של ווג גרמניה בספטמבר 2009; המגזין GQ דירג אותו במקום ה-11 ברשימת המתלבשים הטובים ביותר בחודש שלאחר מכן; MTV News כינו אותו כגבר השישי של השנה בדצמבר 2008.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עבור קאוליץ, הסטיילינג מעולם לא היה קישוט. הוא אמר בבירור שמוזיקה ואופנה היו בלתי נפרדים מהזהות של טוקיו הוטל, שהמראה היה הלהקה בדיוק כפי שהשירים היו. בנוף הרוק הגרמני שהעריך רצינות מסוימת, נער בן חמש-עשרה עם איפור מלא על פניו היה פרובוקציה, וזה עבד בדיוק כפי שפרובוקציות עובדות — מסירות עצומה, עוינות עצומה, ללא אדישות.
שחיקה ולוס אנג'לס
התגובה החלה להעיב על הלהקה. עד שנת 2010 הלהקה הייתה מותשת; הסיכום של קאוליץ הוא בוטה — "wir waren bereit, alles hinzuschmeißen," היינו מוכנים לזרוק הכל. לאחר תקריות של הטרדה ופריצה לביתם בגרמניה, הוא וטום עברו ללוס אנג'לס באוקטובר 2010, תוך שהם מציינים גם את הקרבה למנהלם דייוויד יוסט. המרחק, הוא אמר, אפשר לו להפוך למבוגר באמת אחרי שנים בתוך בועת סלבריטאים, ובסופו של דבר החזיר לו את התשוקה ליצירה.
מה שבא אחר כך היה איטי ומוזר יותר: האלבומים Kings of Suburbia ב-2014, Dream Machine ב-2017, 2001 ב-2022, והאלבום Encore הוכרז לאוקטובר 2026. בשנת 2016 הוא פתח בקריירת סולו בשם BILLY, והוציא את ה-EP I'm Not OK באותו מאי. בשנת 2021 פרסם אוטוביוגרפיה, Career Suicide: Meine ersten dreißig Jahre. הוא וטום מגישים את הפודקאסט Kaulitz Hills ומאז 2024 את סדרת נטפליקס Kaulitz & Kaulitz; בשנת 2023 השניים היו מנטורים ב-The Voice of Germany והמתמודד שלהם ניצח בעונה.
חייו הציבוריים נפתחו במקביל. במשך שנים הוא סירב לקטלג את נטייתו המינית, כשהציע ב-2014 את המשפט הלא-מוכרע במכוון: "אולי אני פשוט עומד לפגוש מישהו שישנה את חיי לנצח, ואם זה יקרה, האם באמת משנה מה המגדר שלו?" עד שנות ה-20 של המאה ה-21 הוא היה גלוי הרבה יותר, ומערכת היחסים שלו עם הדוגמן מארק אגרס הייתה ציר מרכזי בסדרת נטפליקס.
מדוע ביל מכונה גאון
הוא אינו כזה, והגרסה הכנה של המקרה שלו לא קשורה לאינטלקט. המוזיקה של טוקיו הוטל היא פופ-רוק כשיר וקונבנציונלי; קולו של קאוליץ מובחן אך לא יוצא דופן מבחינה טכנית; כתיבת השירים היא שיתופית והמנגנון סביבו — מפיק שמצא אותו בתוכנית כישרונות בגיל שלוש-עשרה, חברת תקליטים גדולה, מנהל — עשו חלק עצום מהעבודה. באופן ביקורתי, בעיקר בגרמניה, הלהקה בילתה עשרים שנה בביטול. כל טענה הנשענת על חדשנות מוזיקלית קורסת מיד.
מה שבאמת יוצא דופן הוא כישרון להמצאה עצמית, שהופעל בגיל צעיר באופן אבסורדי. בגיל חמש-עשרה בנה קאוליץ זהות ויזואלית קוהרנטית ומלאה — השיער, האיפור, הצללית, הכל מעוצב בעצמו, הכל ניתן לייחוס לבואי ולאופנה ולא לרוק — ואז החזיק בה מול לעג ציבורי מתמשך במדינה שלא נטתה לסלוח לנערים אנדרוגיניים. זו מיומנות עיצובית בתוספת תעוזה, והתעוזה היא החלק הנדיר יותר. הוא הבין לפני רוב התעשייה שבעידן המדיה הוויזואלית, התדמית אינה עטיפה לשיר; זו יצירה מקבילה ומוגדרת.
הדבר השני האמיתי הוא העמידות. רוב האמנים שמגיעים לשיאם בגיל שבע-עשרה לא שורדים את שנות העשרים שלהם. קאוליץ נשחק בגיל עשרים ואחת, עבר יבשות, בנה את עצמו מחדש, והקדיש את העשור האחרון להפיכת התהילה לקריירה רב-פורמטית מתפקדת — תקליטים, פרויקט סולו, ספר זיכרונות, פודקאסט, טלוויזיה — תוך שהוא הופך בגלוי וללא בושה לעצמו בציבור. "Stillstand ist der Tod," הוא אמר: קיפאון הוא מוות.
קראו לזה אומנות בהצגה עצמית וחוסן יוצא דופן. שניהם אמיתיים. גאונות היא לא המילה, ושימוש בה כאן יחמיא לו פחות מאשר תיאור הדברים שעשה בפועל.
מורשת
טוקיו הוטל נותרו הלהקה הגרמנית המצליחה ביותר של המאה ה-21 מבחינת היקף בינלאומי, וזו שפתחה שוק לפופ בשפה הגרמנית בחו"ל. המורשת האישית יותר של קאוליץ היא זו הנראית בכל תצלום של נער בשנת 2007 שהחליט שההופעה שלו היא עניין שלו בלבד. הוא הפך את האנדרוגיניות ללא-חריגה מבחינה מסחרית בפופ האירופי המרכזי שנים לפני שזה היה בטוח, והוא עשה זאת בזמן שמבוגרים רבים צחקו עליו.