אנדרו קרנגי: מלך הפלדה שכתב את כתב האישום של עצמו
בגיל שבע-עשרה, נער סלילים במפעל טקסטיל בפנסילבניה סורב גישה לספריית השאלה כי היה חניך, לא חבר משלם. הוא כתב מכתב זועם ל-Pittsburgh Dispatch, ניצח בוויכוח, ובילה את שארית חייו בהתעקשות שספריות ציבוריות בחינם הן הסולם הבטוח ביותר מחוץ לעוני שהכיר. אותו אדם יעמוד מאוחר יותר מואשם, באופן אמין, בהרס איגוד מקצועי עם רובי פינקרטון בזמן שבילה בחופשה בסקוטלנד. שני הסיפורים הם אנדרו קרנגי, ואף אחד מהם לא מבטל את השני.
מדנפרמליין לפיטסבורג
קרנגי נולד ב-25 בנובמבר 1835 בדנפרמליין, סקוטלנד, בנו של אורג יד שמקצועו קרס תחת תחרות תעשייתית. בשנת 1848 היגרה המשפחה לאלגני סיטי, פנסילבניה, במרדף אחר ההזדמנות הכלכלית שנעלמה בבית. אנדרו יצא לעבוד מיד, תחילה כנער סלילים שהרוויח 1.20 דולר לשבוע, אחר כך כשליח ומפעיל טלגרף, ואז כמזכיר למנהל ברכבת פנסילבניה. עד 1859 הוא היה מפקח על חטיבת פיטסבורג של הרכבת, ועד שנות השלושים המוקדמות לחייו בנה הון אישי באמצעות השקעות נבונות בפחם, ברזל, נפט וקרונות שינה של רכבות – הון שישקיע בקרוב מחדש בפלדה.
בניית אימפריית הפלדה
קרנגי היה שותף להקמת פעילות הפלדה הראשונה שלו ליד פיטסבורג בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 ובילה את שני העשורים הבאים בביסוסה באמצעות אינטגרציה אנכית אגרסיבית, קונה את המכרות, הכבשנים וקווי הרכבת שהזינו את המפעלים שלו כך שאף ספק או מתווך לא יוכל ללחוץ על שולי הרווח שלו. עד 1892 אחזקות אלו הפכו לחברת הפלדה קרנגי (Carnegie Steel Company), יצרנית הפלדה הדומיננטית בארצות הברית ותבנית לאופן שבו ניתן לבנות מונופול תעשייתי מהיסוד ולא להרכיב אותו באמצעות מיזוגים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הומסטד: השביתה שהגדירה את הקרנגי האחר
באותה שנה, 1892, התרחש הפרק שמסבך לצמיתות את המוניטין שלו. קרנגי רצה לשבור את השפעת האיגוד במפעל שלו בהומסטד, פנסילבניה, ולהטיל משמרות ארוכות יותר תוך הצמדת שכר למחירי פלדה יורדים. במקום לנהל את העימות בעצמו, הוא הפליג לסקוטלנד והשאיר את המאבק למנהל המפעל שלו, הנרי קליי פריק, שהקיף את המפעל בגדר תיל, נעל את כוח העבודה והביא כ-300 סוכני פינקרטון חמושים כדי להשתלט מחדש על המפעל. ב-6 ביולי 1892 הפינקרטונים והעובדים הנעולים נלחמו בקרב פתוח שהרג לפחות עשרה אנשים, שבעה מהם פועלי פלדה. קרנגי טען מאוחר יותר למרחק מההחלטות, אך התכתבות ששרדה מראה שהוא שלח מברק לפריק על אישורו יום לאחר ההרג – "אני מאשר את פעולתך" – מה שערער את תמונת הבעלים הנעדר שהופתע על ידי סגנו. עד נובמבר השובתים המובסים חזרו לעבודה בקיצוץ שכר של 60 אחוז, והאיגוד בהומסטד הושמד למעשה. זה נותר הפרק היחיד שהיסטוריונים מצביעים עליו כאשר הם טוענים שהמוניטין המאוחר של קרנגי כקפיטליסט מיטיב היה, לכל הפחות, לא שלם.
למכור ולחלק את זה
בשנת 1901 מכר קרנגי את חברת הפלדה קרנגי למממן ג'. פ. מורגן תמורת 480 מיליון דולר, סכום עצום שמורגן קיפל לתוך U.S. Steel, תאגיד מיליארד הדולר הראשון של המדינה. המכירה הפכה את קרנגי לאחד האנשים העשירים ביותר שחיו אי פעם, והוא בילה את שמונה-עשרה השנים האחרונות לחייו בניסיון לחלק כמעט את כל ההון. הוא כתב במאמרו "בשורת העושר" ש"האדם שמת כה עשיר מת בבושת פנים", בטענה שיש לחלק הון מחדש באופן פעיל במהלך חייו של תורם במקום להעביר ליורשים או לאגור. הוא מימן כ-1,689 ספריות ציבוריות ברחבי ארצות הברית בעלות של כ-60 מיליון דולר, יחד עם אלפים נוספים בחו"ל, מימן כ-7,600 עוגבי כנסייה, העניק חסות לקרנגי הול בניו יורק, והקים קרנות מחקר ופנסיה שעדיין פועלות כיום. בסך הכל הוא חילק קרוב ל-350 מיליון דולר, מונחה על ידי פילוסופיה של עזרה ל"אלה שעוזרים לעצמם" במקום סיוע ישיר.
הסתירה הפכה למפורשת
קמפיין הספריות של קרנגי היה שנוי במחלוקת בעצמו בזמנו, והביקורת הגיעה מאותם עובדים שהמפעלים שלו שחקו. פועלי פלדה שובתים שאלו לכאורה מה התועלת בספרייה לאדם שעבד שתים-עשרה שעות ביום, שישה ימים בשבוע – שאלה שקרנגי, לפי הביוגרף דייוויד נאסאו, הדף הצידה, משוכנע שהמוסדות התרבותיים שלו היו מה שהעובדים צריכים בין אם הסכימו ובין אם לא. הניגוד בין האיש ששבר איגוד עם שומרים חמושים לבין האיש שבילה את הונו בניסיון לחנך את חברי אותו איגוד מעולם לא נפתר במלואו בתיעוד ההיסטורי, והוא לא נועד להיפתר: שניהם היו ביטויים לאותה אמונה שקרנגי, לא האנשים שעבדו עבורו, ידע הכי טוב איך לשפר את חייהם.
מדוע אנדרו מכונה גאון
הטיעון לקרוא לקרנגי גאון נשען על שליטתו בארגון תעשייתי: הוא תפס, מוקדם ובאופן מלא יותר מרוב המתחרים, ששליטה בכל שלב של הייצור – עפרה, הובלה, כבשן, מפעל – שווה יותר משליטה בכל שלב בודד, והוא ביצע את אסטרטגיית האינטגרציה האנכית הזו באכזריות שבנתה את פעילות הפלדה היעילה ביותר בעולם. היסטוריונים עסקיים עדיין לומדים את חברת הפלדה קרנגי כמודל של גאונות תפעולית. טיעון הנגד הוא שגאונות זו הייתה בלתי נפרדת מתיעוד העבודה שלו: היעילות שהפכה אותו לעשיר הופקה באופן לא פרופורציונלי מעובדים שאת שכרם קיצץ ואת האיגוד שלהם ריסק בהומסטד, ומעריצים המצטטים את הפילנתרופיה שלו כגאולה עומדים בפני אותה שאלה ששאלו אותם עובדים שובתים – האם ספרייה היא סחר הוגן עבור עשור של משמרות של שתים-עשרה שעות. קרנגי עצמו מעולם לא ראה סתירה; היסטוריונים, במאזן, כן רואים.
מורשת
קרנגי מת ב-11 באוגוסט 1919 באחוזתו במסצ'וסטס, לאחר שחילק את החלק המכריע של הון שנבנה על כמה משיטות העבודה הקשות ביותר של תור הזהב. הספריות שלו עדיין עומדות באלפי עיירות; שדה הקרב של הומסטד הוא אנדרטה קטנה ושקטה הרבה יותר למחיר שבו נבנתה האימפריה שלו.