אנדרס סגוביה: האיש שהפך את הגיטרה לכלי רציני

בשנת 1935, באולם קטן הרחק מהסלונים שבהם עדיין התייחסו לגיטרה כאל רהיט ביתי, ניגן אנדרס סגוביה (Andrés Segovia) את הביצוע הפומבי הראשון של ה"שאקון" מאת באך (Bach) בגיטרה בעלת שישה מיתרים – יצירה שנכתבה במקור לכינור סולו, גדושה בפוליפוניה משתמעת, שאף אחד לא חשב שהכלי מסוגל להכיל. הוא כבר הקדיש רבע מאה לשכנוע מארגני קונצרטים, מלחינים וקהל, שכלי המזוהה עם בתי קפה ושירי עם ראוי להופיע באותן תוכניות כמו הפסנתר והכינור. עד מותו בשנת 1987, הוא ניגן כ-5,402 רסיטלים והפך את הספקנות של מלחינים רבים לרפרטואר קבוע.

טכניקה של למידה עצמית

סגוביה נולד בלינארס (Linares), אנדלוסיה, בשנת 1893 וגדל אצל דוד ודודה בגרנדה לאחר התחלה לא מוצלחת בלימודי הכינור. הוא מעולם לא קיבל את שיעור הגיטרה שרצה יותר מכל: הוא חיפש את פרנסיסקו טארגה (Francisco Tárrega), הגיטריסט והמלחין הדגול של התקופה, אך טארגה מת לפני שהספיקו להיפגש. סגוביה תיאר את השכלתו במקום זאת כמי שממלא את "התפקיד הכפול של פרופסור ותלמיד בגוף אחד" – תוך שהוא מבין, לבדו ברובו, כיצד יש לנגן בכלי. מה שהגיע אליו שבר את המוסכמות של האסכולה שסביבו. בעוד מסורת טארגה העדיפה פריטה בשילוב של כרית האצבע והציפורן, סגוביה השתמש בציפורניים בלבד, בטענה שמגע הציפורן מעניק למיתר "הבדלי גוון ושינויי צבע" ועוצמת קול מספקת כדי למלא אולם קונצרטים ולא רק סלון ביתי. הוא גם הטה את ידו הימנית רחוק יותר מהמיתרים מכפי שהיה נהוג, והחליף אינטימיות בצליל עגול ומוקרן יותר, והוא היה בין הנגנים החשובים הראשונים שאימצו מיתרי ניילון על פני מיתרי מעי ברגע שהפכו לזמינים, בשל יציבות הצליל והגובה שלהם. דבר מכל זה לא היה ראוותנות אקדמית – זו הייתה הנדסה של כלי עממי כדי לשרוד על במת אולם סימפוני לצד תזמורת מלאה.

בניית רפרטואר מכלום

לגיטרה הקלאסית כמעט לא הייתה ספרות קונצרטים רצינית כשסגוביה התחיל, ולכן הוא ייצר אחת כזו, כשהוא מזמין ומפציר במלחינים שמעולם לא כתבו לכלי. מנואל פונסה (Manuel Ponce) הפך למשתף פעולה קרוב לאחר שנפגשו במקסיקו ב-1923, והפיק סונאטות שעגנו את תוכניותיו של סגוביה במשך עשורים. אטור וילה-לובוס (Heitor Villa-Lobos) הקדיש לו את שנים-עשר האטיודים שלו. מריו קסטלנואובו-טדסקו (Mario Castelnuovo-Tedesco) כתב את הקונצ'רטו אופוס 99, שנחשב בדרך כלל לקונצ'רטו המשמעותי הראשון לגיטרה במאה העשרים, שסגוביה ניגן בבכורה במונטווידאו ב-1939. חואקין רודריגו (Joaquín Rodrigo) הלחין עבורו את ה"פנטזיה לאביר" (Fantasía para un gentilhombre) בשנת 1954, והסונטינה של פדריקו מורנו טורובה (Federico Moreno Torroba) זכתה להופעת בכורה בפריז תחת אצבעותיו של סגוביה ב-1925. הוא גם דחה מלחינים מסוימים – הוא סירב ליצירות של פרנק מרטן (Frank Martin) ודריוס מיו (Darius Milhaud) שלא התאימו לטעמו המוזיקלי, תזכורת לכך שהרפרטואר שבנה שיקף את האסתטיקה שלו לא פחות מאת שאיפות המלחינים. לצד ההזמנות החדשות, הוא בנה גוף מקביל של תעתיקים, עיבודים לבאך, אלבניז (Albéniz) וגרנדוס (Granados) לשישה מיתרים, וערך ספרות גיטרה ישנה יותר – מהדורתו משנת 1945 לעשרים האטיודים של פרננדו סור (Fernando Sor) הפכה, ובמידה רבה נותרה, נקודת הכניסה הסטנדרטית לסטודנטים רציניים.

הרסיטלים וההקלטות

סיבוב ההופעות האמריקאי הראשון של סגוביה, בשנת 1928, אורגן בעזרתו של הכנר פריץ קרייזלר (Fritz Kreisler), עובדה כשלעצמה שהוכיחה שנגן בעל שם החשיב את הגיטריסט כראוי לציון. הקלטותיו הראשונות, שנעשו ב-1927 עבור חברת His Master's Voice, קדמו לסיבוב ההופעות; במהלך חצי המאה שלאחר מכן הוא הקליט בערך ארבעים תקליטי אריך-נגן, גוף עבודה שהוכתר בפרס גראמי לביצוע הקלאסי הטוב ביותר בשנת 1958 ובפרס גראמי למפעל חיים בשנת 1986, שנה לפני מותו. הוא המשיך להופיע עד שנות התשעים לחייו, ונתן את הרסיטל האחרון שלו במיאמי ביץ' באפריל 1987, שבועות לפני שמת מהתקף לב במדריד בגיל תשעים וארבע.

הוראה ותסכוליה

משנות ה-50 ואילך ניהל סגוביה כיתות אמן משפיעות, המפורסמות שבהן ב"מוסיקה בסנטיאגו דה קומפוסטלה" (Música en Compostela) בספרד ובקיץ 1964 באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם נמנו עם תלמידיו כריסטופר פארקנינג (Christopher Parkening) ומייקל לורימר (Michael Lorimer). ג'וליאן ברים (Julian Bream) וג'ון ויליאמס (John Williams), שני הגיטריסטים האחראים יותר מכל להעברת יוקרת הכלי אל המחצית השנייה של המאה העשרים, נחשבים בדרך כלל לממשיכי דרכו, אף על פי שאף אחד מהם לא למד אצלו במובן פורמלי מתמשך – עובדה שסגוביה עצמו הודה בה בציניות, באומרו שיש לו "תלמידים" בכל רחבי העולם שמעולם לא פגש. מערכת היחסים לא הייתה אחידה בחמימותה. ויליאמס מתח מאוחר יותר ביקורת על ההוראה של סגוביה כ"סמכותנית דוגמטית", והאשים אותו בהפחדת תלמידים כדי שיתאימו לגישה אחת ובביטול מסורות שלמות, כולל מוזיקת גיטרה דרום אמריקאית, שלא התאימו לרעיון שלו לגבי מה שהכלי אמור לעשות. המתח הזה – בין האיש שבנה לבדו את הלגיטימיות של הכלי לבין צרות האופקים שהגיעה עם דרכו שלו – עובר כחוט השני כמעט בכל תיאור רציני של השפעתו.

כבוד והוקרה

מעמדו של סגוביה עוגן רשמית בשלהי חייו: בשנת 1981 האציל עליו המלך חואן קרלוס הראשון את התואר מרקיז דה סלוברינה (Marqués de Salobreña), והוא אסף עשרה תוארי דוקטור לשם כבוד, את פרס סונינג (Sonning Award) הדני ב-1974, ופרס ארנסט פון סימנס למוזיקה ב-1985, אחד הכיבודים הגבוהים ביותר במוזיקה האירופית. אסטרואיד שהתגלה ב-1989, 3822 Segovia, נושא את שמו, וכך גם תחרות הגיטרה הנערכת לכבודו על ידי איגוד מורי הגיטרה האירופי.

מדוע אנדרס נחשב לגאון

המקרה של הגאונות של סגוביה אינו בנוי על המצאה במובן שמלחינים או מדענים טוענים לה – הוא כתב רק יצירות קטנות משלו, בעיקר אטיודים – אלא על משהו נדיר יותר: הפעולה המתמשכת והמכוונת של בניית מסורת קונצרטים שלמה סביב כלי שלא היה לו דבר כזה. זה דרש סוג מסוים של אינטליגנציה, קרובה יותר לזו של אדריכל מאשר של מלחין – אבחון מדויק של מה שחסר לגיטרה (רפרטואר, טכניקה המתאימה לאולמות גדולים, כבוד מוסדי) ופתרון כל בעיה בתורה לאורך שישים שנה, מעיבוד מחדש של מכניקת יד ימין שלו ועד שכנוע מלחינים שמעולם לא שקלו את הכלי לכתוב עבורו. קרן הגיטרה של אמריקה (Guitar Foundation of America) מייחסת לו את "החייאת ומהפכת" טכניקת הנגינה תוך הרחבת הרפרטואר ב"עשרות יצירות ראויות", וכמעט כל גיטריסט קלאסי בולט מאז עוקב אחר חלק כלשהו בטכניקה או ברפרטואר שלו לבחירה שעשה סגוביה. מקרה הנגד הכנה, שהועלה בצורה הנחרצת ביותר על ידי ג'ון ויליאמס, הוא שהגאונות של סגוביה השתנתה לכדי נוקשות – שטעמו, שנכפה בסמכותיות של ממש לאורך עשורים של הוראה, מנע לא פחות ממה שפתח, ושהעולם הגיטרה שבנה בצלמו שלו סבל מנקודות עיוורות, במיוחד כלפי ניבים דרום אמריקאים ופופולריים, שנדרש דור נוסף כדי לתקן.

מורשת

סגוביה לא רק ניגן בגיטרה היטב; הוא ייצר את התנאים שבהם ניתן היה להתייחס לגיטרה ברצינות כלל, וכמעט כל גיטריסט קלאסי הפועל כיום מופיע בתוך רפרטואר, טכניקה וכבוד מוסדי שלא היו קיימים לפני שהוא בנה אותם.