אנטולי סולוביאננקו: בנו של כורה הפחם ששר לכל אורך הדרך
כאשר אנטולי סולוביאננקו מת ממחלת לב ביולי 1999, נתיחת הגופה גילתה משהו שקהלו מעולם לא חשד בו: שבעה אוטמים קטנים קודמים, שכל אחד מהם שרד ושאותו נשא בזמן המשיך לשיר. זהו הסיכום המדויק ביותר האפשרי על אודות האיש. הוא היה בנו של כורה פחם מדונבאס, שלמד לשיר טרם ידע לקרוא תווים, הוכשר כמהנדס מכרות תוך כדי כך, ולאחר מכן בילה שלושים וחמש שנים בהפקת אחד מקולות הטנור היפים ביותר באירופה מבלי לעשות עניין מהמחיר.
הזמירים של סטלינו
הוא נולד ב-25 בספטמבר 1932 בסטלינו – כיום דונייצק – במחוז כרייה של מעמד הפועלים, למשפחה ששירתה הייתה ייחודית מספיק עד שהשכנים כינו אותם הזמירים. הילדות שבאה לאחר מכן הייתה האסון הסובייטי הסטנדרטי: פינוי בזמן המלחמה ומותו של אחיו בחורף אכזרי. המוזיקה באותו בית לא היוותה הישג או שאיפה. היא הייתה מה שהמשפחה עשתה.
הנדסה ביום, משקלים בלילה
הסיפור על אופן גילויו הינו כמעט מוקפד מכדי להיות אמיתי, אלא שהוא מתועד. בצעירותו הוא הציג את עצמו בפני הקונסרבטוריון של לנינגרד כדי להיבחן. הוא שר את האריה שלו היטב. לאחר מכן הוא התבקש לקרוא תווים ממבט ראשון, ולא יכול היה – הוא לא הכיר את הכתב המוזיקלי. הוא נכשל.
מדריך אשר האזין למעשה לקול, ולא למבחן קריאת התווים, הורה לו לאן ללכת: חזרה לסטלינו, למורה לפיתוח קול בשם אולכסנדר קורובייצ'נקו. סולוביאננקו הלכו, ולמשך העשור הבא חי חיים כפולים, כשהוא למד אלקטרו-מכניקה של כרייה במכון הפוליטכני של דונייצק – הוא קיבל את התואר בהנדסה בשנת 1954 – בזמן שהכשיר את קולו אצל קורובייצ'נקו מ-1952 עד 1962. עשר שנים של עבודה טכנית על כלי נגינה, לצד השכלה הנדסית מלאה, טרם שר תו אחד באופן מקצועי. המורה שלו שחרר אותו בסופו של דבר עם משפט ששווה לשמרו: "גידלת כנפיים, טוליה. הגיע הזמן לעוף."
מילאנו
הוא הצטרף לתיאטרון האופרה והבלט של קייב בשנת 1962 וערך בו את הופעת הבכורה שלו ב"ריגולטו" מאת ורדי. לאחר מכן הגיע המזל הטוב שהפריד בינו לבין כל זמר סובייטי מוכשר אחר בתקופה: מלגה ללה סקאלה, שם נכנס לתוכנית המתקדמת ולמד תחת ג'נארו בארה.
דבר זה חשוב מבחינה טכנית. סולוביאננקו היה טנור לירי-דרמטי, והבית הספר האיטלקי לימד אותו להפיק את אותו קול בדרך האיטלקית – קדימה, ללא מאמץ, עם קו הלגאטו שלם. מעטים מאוד מהזמרים שהוכשרו בתוך המערכת הסובייטית קיבלו את ההדרכה הזו במקור. מאוחר יותר הוא השלים לימודים רשמיים בקונסרבטוריון של קייב בשנת 1978, עשורים לתוך הקריירה שלו, מה שמלמד משהו על האופן שבו התייחס לטכניקה: כמשהו שממשיכים לעבוד עליו, לא כמשהו שמסיימים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קייב, וההצעות שדחה
משנת 1965 הוא היה סולist באופרה של קייב, והוא נשאר. הבולשוי רצה אותו, שוב ושוב, עם הכסף והיוקרה שמוסקבה יככולה לפרוס; הוא סירב. הוא מעולם לא היגר, אף על פי שקול כמו שלו מצא שוק בכל מקום. הרפרטואר שלו הגיע לכשבעה עשר תפקידים – צ'ייקובסקי, ורדי, פוצ'יני, דוניצטי – וההסכמה בקרב מבקרים אוקראינים היא שהדוכס ב"ריגולטו" היווה את שיא פעילותו.
התוארים הצטברו באופן אופייני למערכת שבה פעל: אמן העם של סובייטית אוקראינה בשנת 1970, אמן העם של ברית המועצות בשנת 1975, פרס לנין בשנת 1980. אוקראינה העניקה לו את הפרס הלאומי ע"ש טאראס שבצ'נקו בשנת 1997, ולאחר מותו כינתה אותו גיבור אוקראינה ואגדה לאומית.
המט
בשנת 1978 הפך לאמן האוקראיני הראשון שהוזמן למטרופוליטן אופרה בניו יורק, כשהוא שר שם לאורך עונות 1977 ו-1978. הוא הופיע בסיבובי הופעות בחמש יבשות, והקליט שמונה עשר אלבומים באוקראינית, איטלקית, ספרדית וצרפתית.
החומר האוקראיני לא היווה שולי פטריוטי. הוא נשא שירי עם ושירים אמנותיים אוקראיניים לאולמות רסיטלים בכל אחד מאותם סיבובי הופעות, בתקופה שבה התרבות האוקראינית הוצגה באופן שגרתי בחו"ל כקישוט אזורי של המרכז הרוסי. עיקרון שלו היה פשוט: לשיר אין גבולות.
המשמעת
סולוביאננקו התייחס לקולו כפי שמהנדס מתייחס למכונה שאי אפשר להחליפה. הוא לא שתה. הוא שלט במה שאכל, עד כדי נשיאת שומן החזיר והלחם השחור שלו בסיבובי הופעות בחו"ל במקום להסתכן באוכל לא מוכר. הוא היה מאופק, לא אהב מפגשים חברתיים, העדיף ערבים בבית בשיחה עם אשתו סב틀אנה, וכמעט מעולם לא שר להנאתו. הוא מת ב-29 ביולי 1999 בקוזין, במחוז קייב, בן שישים ושש.
מדוע אנטולי מכונה גאון
מה שהיה לסולוביאננקו היה פיזי וטכני, לא אינטלקטואלי, ויש לתארו במונחים אלה. טנור לירי-דרמטי גדול הינו חתיכת אנטומיה נדירה המופעלת בדיוק קיצוני: הכלי עצמו – סט של מיתרי קול וחללי תהודה שבמקרה מפיקים קול יפה באופן חריג – הינו תאונה גנטית, וכל מה שאחרי זה הינו הנדסה. ההנדסה היא שייחדה אותו. הוא הגיע ללה סקאלה עם קול גולמי מפואר וללא אוריינות רשמית, והוא עזב כשהוא מסוגל לקיים קו לגאטו איטלקי, למקם את הצו קדימה, ולמסור אותו ללא כוח ברחבי אולם של אלפיים מושבים למשך שלושה עשורים ללא נזק. זמרים בעלי מתנות טבעיות שוות הרסו אותן באופן שגרתי בתוך עשר שנים.
הרכיב השני הוא פרשני ולא אתלטי, ושם המילה "גאון" מתקרבת ביותר לזכייה بمקומה: הוא יכול היה לעבור בין הדוכס של ורדי לבין שיר עם אוקראיני באותו רסיטל מבלי ששניהם יישמעו כמו מבקר. מרבית זמרי האופרה מתנשאים על חומר עממי או מנפחים אותו יתר על המידה. הוא שר אותו כאילו היה אותה אמנות, שזוהי קביעה על מוזיקה, ולא להטוט של הגרון.
המקרה הנגדי הוא כנה ופשוט. סולוביאננקו לא יצר דבר. הוא לא חיבר מוזיקה, לא פיתח שום שיטה, לא הכשיר שום אסכולה; הוא היה מפרש, ברפרטואר שנכתב על ידי אנשים אחרים, והקריירה הבינלאומית שלו – שתי עונות במט, כמה סיבובי הופעות – הייתה צנועה לעומת הטנורים האיטלקים והספרדים של אותם עשורים. חלק גדול ממעמדו בבית נובע מסירוبو לעזוב את אוקראינה, שזו עובדה מוסרית ולא אמנותית. תאריו הוענקו לו על ידי מדינה בעלת סיבות פוליטיות ברורות להעלאתו. הוא מכונה גאון באוקראינה משום שהיה הקול הטוב ביותר שהמדינה הפיקה ומשום שהוא נשאר; שני חלקי המשפט הזה חשובים, ורק הראשון עוסק בשירה.
מורשת
הוא נמנה בין מאה האוקראינים הגדולים ביותר בשנת 2022, ברגע שבו המדינה הייתה במצב שבו יכלה לחשוב ברצינות על מיהם הסמלים שלה צריכים להיות. שמונה עשר האלבומים שלו נותרים הקלטות ההתייחסות של רפרטואר השירים האמנותיים האוקראיניים, והדונייצק שיצרה אותו הפכה מאז למקום שקריירה שלו לא יכלה להתרחש בו כיום. שבעה אוטמים קטנים שנמצאו לאחר מותו נותרו הדבר הרהוט ביותר שמישהו אמר עליו: הוא פשוט המשיך ללכת, והקהל מעולם לא שמע זאת.