אנטול פראנס: הספקן שהאריך ימים מעבר לתהילתו
ב-31 במאי 1922 הכניסה הכנסייה הקתולית את כל כתביו של הסופר החי המעוטר ביותר בצרפת לאינדקס הספרים האסורים (Index Librorum Prohibitorum). הוא זכה בפרס נובל לספרות שבעה חודשים קודם לכן וכיהן באקדמיה הצרפתית מאז 1896. הוא אמר שהוא רואה בגינוי זה אות כבוד. תשובה זו – מנומסות, משועשעת וללא שום הבעת חרטה – היא כל אנטול פראנס בתשע מילים, והיא מסבירה הן מדוע בני דורו חשבו שהוא מחבר פרוזה המעודן ביותר באירופה והן מדוע הדור שאחריו מצא אותו בלתי נסבל.
ילדות בין ספרים
הוא נולד בפריז ב-16 באפריל 1844 בשם פרנסואה-אנטול טיבו, בנם של מוכר ספרים אשר חנותו התמחתה בחומרים על המהפכה הצרפתית ומשכה אליו סופרים וחוקרים. קשה לדמיין התמחות מדויקת יותר עבור הסופר שהוא הפך להיות: נער שגדל בין מסמכים מקוריים של תקופת הטרור והקשיב לאנשי ספרות מתווכחים מעבר לדלפק. שם העט שלו היה כינוי מקוצר של שם העסק של אביו.
הוא התחנך בקולז' סטניסלאס, בית ספר קתולית פרטי אשר את ההוראה הדתית שלו בילה את שארית חייו בפירוק מנומס, ולאחר מכן עבד בחנות הספרים וכן כקטלוגן.
המשורר הספרן
שיריו הראשונים שפורסמו הופיעו ב-Le Parnasse contemporain ב-1869, מה שמיקם אותו בין הפארנאסים, שפולחן הליטוש הצורני והריפון הרגשי שלהם עיצב את משפטיו לצמיתות גם לאחר שנטש את השירה. ב-1876 מונה לספרן עוזר בסנאט הצרפתי, תפקיד בו החזיק עד 1890 – ארבע עשרה שנים של משכורת קבועה, ספרים ללא הגבלה ופנאי רב לכתיבה, סידור שהתאים לאדם במזגו באופן מושלם. משנת 1888 עד 1892 היה מבקר הספרות של Le Temps, שבו תירגל את הביקורת הדיסקורסיבית והאישית שהתייחסה לסקירת ספרים כאל הרפתקה של נפש בקרב יצירות מופת.
סילבסטר בונאר ויצירתו של סגנון
פשעו של סילבסטר בונאר (Le Crime de Sylvestre Bonnard), שפורסם ב-1881, פרסם אותו. גיבורו הוא מלומד קשיש שפשעו היחיד הוא מעשה חסד שבוצע בניגוד לאות החוק, והאקדמיה הצרפתית העניקה לו פרס במיוחד בשל אלגנטיות הפרוזה שלו. ביטוי זה ליווה אותו בארבעים השנים הבאות. שיטתו קובעה: בהירות של משפט מהמאה השמונה-עשרה המנווטת ספקנות מודרנית לחלוטין, אירוניה המשמשת לא כמתקפה אלא כממסס, וסירוב מוחלט להרים את קולו אי פעם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הסלון והרומנים
הוא נישא לוואלרי גורן דה סוביל ב-1877 ובתם סוזן נולדה ב-1881. משנת 1888 ועד מותה ב-1910 היה בקשר רומנטי עם מאדאם ארמן דה קאייבֶּה, שסלונו סיפק לו קהל, משמעות ונושא; הרומן שלו מ-1894 השושן האדום (Le Lys rouge) שואב מהעולם הזה. הוא נישא לאמה לפרבוט ב-1920.
הרומנים של עשורים אלו נמנים עם המוזרים ביותר בספרות הצרפתית משום שהם נראים שמרניים כל כך אך אינם כאלה. תאיס (Thaïs, 1890) מציב סגפן מדברי מול קורטיזנה אלכסנדרונית ומארגן את העניינים כך שהקדוש נידון ללכת לאבדון בשל מעלותיו שלו. מרפסת הדגים של המלכה פדוק (La Rôtisserie de la Reine Pédauque, 1893) הוא רומן פיקרסקי מהמאה השמונה-עשרה שלועג באופן שיטתי לאמונות אוקולטיות. אי הפינגווינים (L'Île des Pingouins, 1908) כותב מחדש את כל ההיסטוריה של צרפת כהיסטוריה של אומת פינגווינים שהוטבלה בשוגג, והוא ההפגנה הטהורה ביותר של אמונתו המרכזית שהמוסדות האנושיים הם תאונות ה טוענות לאחר מכן להיות ייעוד. האלים צמאים (Les Dieux ont soif, 1912) ממקם צייר צעיר והגון בתוך בית הדין המהפכני וצופה באידיאליזם הופך למכונת הרגה – העמיד שבין ספריו, וזה שנכתב הקרוב ביותר למסמכים שהיו בחנות אביו. מרד המלאכים (La Révolte des anges, 1914), שבו המלאכים המורדים מנצחים ומתחילים מיד להתנהג כמו העריצות שאותה החליפו, נחשב פעמים רבות ליצירתו העמוקה ביותר.
דרייפוס
כאשר פרשת דרייפוס פילגה את צרפת, בעל האירוניה בחר צד ללא אירוניה. הוא תמך באמיל זולא באופן פומבי ונלחם למען הקצין שהורשע לשווא, וכתב את הפרשה אל תוך האדון ברז'רה (Monsieur Bergeret) ב-1901, כשהוא הופך את האקדמאי המחוזי והעדין המשמש כספר מספר במספר מספריו לכלי לבחינת האופן שבו חברה שלמה משקרת לעצמה. הדבר עלה לו בחברים וברבים ממעמדו בחוגי פריז השמרניים והמנומסים, והוא המיר את ספקנותו ממנהג ספרותי לעמדה פוליטית.
הרדיקל המאוחר
לאחר 1900 הלכו הדאגות החברתיות ונעשו כבדות יותר והקומדיה דלילה יותר. מלחמת העולם הראשונה הולידה את הפסימיות של פייר הקטן (Le Petit Pierre, 1918). הוא החזיק בדעות סוציאליסטיות, בירך על מהפכת אוקטובר הרוסית של 1917 והעניק את תמיכתו למפלגה הקומוניסטית הצרפתית – איש רוח זקן, מעוטר בכל מוסד של הרפובליקה, שמיישר קו באופן פומבי עם האנשים שהתכוונו לבטל אותם. פרס נובל הגיע ב-1921, והוענק "כאות הוקרה להישגיו הספרותיים המבריקים, המאופיינים באצילות סגנון, אהדה אנושית עמוקה, חן ומזון גאלי אמיתי". הוותיקן השיב במאי שלאחר מכן.
מדוע אנטול נקרא גאון
האיכות הנדונה כאן היא ספציפית ונדירה למדי: היכולת לטעון טענה הרסנית בקול נעים. בנימוקי ועדת פרס נובל היא מוגדרת בדיוק – אצילות סגנון המשתלבת באהדה אנושית עמוקה, והשילוב הוא הנקודה המרכזית. הסטירה של פראנס היא חריפה אך לעולם אינה אכזרית, משום שהוא לא פטר את עצמו ממנה. באי הפינגווינים הוא ממוטט את מיתוס ההקמה של ארצו שלו; בהאלים צמאים הוא מציג אדם טוב ההופך לרוצח בשל דבר מלבד אמונותיו; בתאיס הוא דן לכף חובה קדוש. כל אחד מהם הוא רעיון מבני בעל תוקף פילוסופי אמיתי, המבוצע בפרוזה כל כך שקופה עד שהקוראים מגיעים למסקנה טרם הבחינו ששכנעו אותם בה. הוא היה גם, באופן יוצא דופן, סופר שהספקנות שלו לא שיתקה אותו: כאשר פרשת דרייפוס דרשה עמדה ציבורית ברורה, האירוניסט המקצועי נקט עמדה כזו.
טענת הנגד היא שהמוניטין קרס ומעולם לא התאושש במלואו, וכי הקריסה לא הייתה פוליטית בלבד. עבור המודרניסטים שצמחו אחריו הוא היה ההתגלמות של קלאסיציזם שמיצה את עצמו – מלוטש, אורבני, נקרא אינסופיות וטוענים כי היה נטול סיכון, אדם ששכלל כלי מהמאה השמונה-עשרה במאה של פרוסט וג'ויס. מרסל פרוסט השתמש בו כמודל חלקי לדמותו של הסופר ברגוט בבעקבות הזמן האבוד, מעשה הוקרה שקיבע אותו גם הוא בעבר. יישור הקו המאוחר שלו עם המפלגה הקומוניסטית העניק למבקרים מאוחרים יותר סיבה נוספת לזנוח אותו. ג'ורג' אורוול חשב שההתעלמות היא בלתי-הוגנת והגן על קריאותו המתמשכת נגד מה שכינה מניעים פוליטיים להתקפות – שיפוט הוגן, והסביר ביותר להחזיק מעמד. פראנס לא היה חדשן צורני ולא התכוון להיות כזה. מה שהיה לו הוא מוח בעל בהירות יוצאת דופן שפעל על הנושאים הגדולים ביותר שעמדו לרשותו, וסגנון המסוגל להעביר זאת לקוראים הרגילים ללא דילול.
מורשת
הוא מת ב-12 באוקטובר 1924 בסן-סיר-סור-לואר בגיל שמונים. הרפובליקה השלישית קברה את אחד ממבקריה העקביים ביותר ברוב כבוד, אירוניה שהוא היה נהנה ממנה. כתביו נותרו באינדקס שהוא קיבל כמחמאה. מאה שנים לאחר מכן, האלים צמאים נקרא בכל מקום שבו נלמדות מהפכות, אי הפינגווינים מצוטט בכל פעם שאומה ממציאה את עברה שלה, והמשפטים עדיין עושים בדיוק את מה שנבנו לעשות: להחליק בקלות ולהישאר.