אל-חאפז לי-דין אללה: הח'ליף שהמציא את הלגיטימציה של עצמו
ב-23 בינואר 1132, אדם בסוף שנות החמישים לחייו, שכבר שימש כעוצר, מחולל הפיכות ואסיר, עמד בקהיר והכריז על משהו שלאמונת האסמאעיליה לא היה לו אוצר מילים: שהוא, בן דוד ולא בן, הוא האימאם החוקי של קהילת האל. האימאמות הפאטימית עברה מאב לבן מאז ייסוד השושלת. עבד אל-מג'יד אבן מוחמד (Abd al-Majid ibn Muhammad) שבר את השרשרת, ואז בילה שבע-עשרה שנים בטיעונים — בהכרזות, באדריכלות, ונגד ארבעה וזירים שניסו בתורם לשלוט בו, להדיחו או להרוג אותו — שהשבר היה מלכתחילה תוכנית אלוהית.
נכד ללא תביעה
הוא נולד באשקלון בשנת 467 או 468 להג'רה, כלומר 1074 או 1075, ושמו המלא היה אבו אל-מימון עבד אל-מג'יד אבן מוחמד אבן אל-מסתנצר (Abu'l-Maymun Abd al-Majid ibn Muhammad ibn al-Mustansir). לייחוס הייתה חשיבות עצומה אך הוא כמעט לא נחשב לדבר. סבו היה אל-מסתנצר, שתקופת שלטונו מ-1036 עד 1094 הייתה הארוכה ביותר בתולדות השושלת והובילה את המדינה הפאטימית הן בשיא התפשטותה והן בתחילת התפוררותה. אביו, אבו אל-קאסם מוחמד, לא משל מעולם. זה הותיר את עבד אל-מג'יד בעמדה העדינה ביותר במשפחה הפאטימית: קרוב מספיק לכס המלוכה כדי להיות תחת השגחה, ורחוק מכדי להיחשב ליורש מיועד.
במשך יותר מחמישה עשורים זה מה שהוא נותר — נסיך בכיר בשושלת שהצטמצמה עד אז למצרים ולחלקי תימן ונוביה, לאחר שאיבדה במהלך המאה הקודמת את סוריה, סיציליה, תוניסיה, אלג'יריה ופלסטין. אז, באוקטובר 1130, בן דודו אל-אמיר בי-אחכאם אללה נרצח, והירושה התפרקה בידיו.
ארבעה עשר ימים, ואז תא כלא
אל-אמיר הותיר אחריו תינוק, אל-טייב, וחצר ללא עניין בעוצרות על פעוט. עבד אל-מג'יד פעל במהירות. בברית עם הדמויות הצבאיות חזארמרד וברע'אש, הוא נטל את הנהגת המדינה תחת התואר וואלי עאהד אל-מוסלימין — עוצר המוסלמים — נוסחה שהציבה אותו בראש השלטון מבלי לתבוע במפורש את האימאמות.
זה נמשך כשבועיים. קצין הצבא כותייפת תפס את השלטון, כלא את עבד אל-מג'יד, וניסה משהו מפתיע: לנתק את מצרים מהאסמאעיליה לחלוטין ולבנות את המדינה מחדש סביב השיעה התריסרית, כשעצמו משמש כאיש החזק. הניסוי נמשך קצת יותר משנה. בדצמבר 1131 התנקשו נאמני הפאטימים בכותייפת וחילצו את עבד אל-מג'יד מכלאו.
הוא יצא מאותו תא עם חישוב אחר. העוצרות נכשלה מכיוון שעוצר אינו מפקד על דבר. מה שהיה זקוק לו לא היה משמורת על אימאם אלא האימאמות עצמה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הטיעון של ינואר 1132
ההכרזה של 23 בינואר 1132 העניקה לו את השם המלכותי אל-חאפז לי-דין אללה — שומר דת האל — והפילה את התיאולוגיה האסמאעילית למשבר שמעולם לא נפתר. הנחת היסוד של הדוקטרינה הייתה שאלוהים אינו משאיר את הקהילה ללא אימאם שידריך אותה, ושכל אימאם ממונה במפורש על ידי קודמו, מאב לבן. אל-חאפז לא היה בן ולא מועמד מובהק. המקרה שלו, שהורכב בדיעבד, טען למינוי סודי על ידי אל-אמיר וחזר לתקדים של מינוי עלי על ידי הנביא — בן דוד, באופן בולט, ולא בן.
חלק גדול מהעולם האסמאעילי בחוץ סירב לקבל זאת. התוצאה הייתה הפילוג החאפזי-טייבי: אלה שקיבלו את אל-חאפז הפכו לזרם החאפזי ולדת הרשמית של המדינה הפאטימית, בעוד אלה שסברו שהתינוק הנעלם אל-טייב נותר האימאם האמיתי הקימו את הזרם הטייבי, שהשתרש בתימן. יחד עם הפילוג הניזארי המוקדם, האסמאעיליה התנהלה כעת בשלושה זרמים. שניים מהם שורדים. הזרם החאפזי, שהיה קשור לכס מלוכה ולא לקהילה, נעלם במהירות ברגע שהח'ליפות הפאטימית נפלה ב-1171.
ארבעה וזירים והרעלה
מה שבא אחר כך היה פחות שלטון ויותר קמפיין הגנתי ארוך נגד האנשים ששירתו אותו. יאניס, קצין ארמני, החזיק בווזירות במשך תשעה חודשים ב-1132 ואז מת, ככל הנראה מהרעלה בהוראת הח'ליף. אל-חאפז ניסה לאחר מכן את בנו שלו, חסן, וקיבל תוצאה גרועה יותר: חסן שלט באמצעות מיליציה פרטית ואיים על האליטה עד שבמרץ 1135 דרש הצבא את הוצאתו להורג. אל-חאפז הרעיל אותו.
בהראם אל-ארמאני, נוצרי, קיבל את התפקיד מ-1135 ועורר תגובת נגד מוסלמית על ידי הרחבת זכויות נוצרים ועידוד הגירה ארמנית; הוא נמלט בפברואר 1137 וסיים את חייו במנזר. יורשו רידואן אבן ולאחשי, סוני, הפך את המדיניות לרדיפה גלויה של נוצרים וב-1138 ניסה להדיח את הח'ליף בגלוי. אל-חאפז הביס אותו צבאית ב-1139. רידואן נמלט, המתין תשע שנים, מרד שוב, ונהרג במאי 1148.
ואז עשה אל-חאפז את הדבר שמגדיר אותו. בעשור האחרון לחייו הוא פשוט הפסיק למנות וזירים. הוא משל במקום זאת באמצעות מזכירים אזרחיים שלא החזיקו בבסיס כוח עצמאי ותלויים היו בו לחלוטין. הווזירות עברה במשך מאה שנה מוטציה לסולטנות דה-פקטו; אל-חאפז הפך זאת, והשיב את האחיזה האישית של הח'ליף במינהל לדרגה שלא נראתה כמותה מאה שנה.
אלכימיה, אסטרונומיה ואבן
תיאור בן התקופה מייחס לו מוח חזק וטבע מתון, נטייה לאגרנות כפייתית של חפצים, והתלהבות רצינית מאלכימיה ואסטרונומיה — הוא החזיק מספר אסטרונומים בשירותו. אותו אינסטינקט לבניית לגיטימציה מדברים חומריים עיצב את הפטרונות שלו. הוא הזמין מקדשים ומסגדים עבור קדושים עלאווים בקנה מידה שנקרא כפיצוי על שושלת שנויה במחלוקת: המשהד של סיידה רוקיה ב-1133, שיפוץ אל-אזהר ב-1138 שהציג את הקשתות דמויות השדרית שלו, שיקום מסגד אל-סיידה נאפיסה באותה שנה, ומאוחר יותר המשהד של יחיא אל-שביה והמאוזוליאום של מוחמד אל-חאסאוואתי. הוא גם הפך את פסטיבל ע'דיר ח'ם השיעי — הנצחת מינויו של עלי — לחגיגה ממלכתית, שעבור ח'ליף המבסס את תביעתו על אותו תקדים, הייתה תיאולוגיה דרך חג ציבורי.
מדוע אל-חאפז מכונה גאון
המילה, המיושמת כאן, פירושה אילתור פוליטי בתנאים שבהם הכללים לא אפשרו באמת את מה שעשה. כישורו המובהק של אל-חאפז היה בניית לגיטימציה ללא תקדים דוקטרינרי ואז שמירה עליה במשך שבע-עשרה שנים נגד צבא שכבר התקין גזלן אחד, בן שפנה נגדו, וזיר נוצרי, וזיר סוני שניסה להדיחו, וקהילה אסמאעילית זרה שהכחישה נחרצות שהוא האימאם. העשור האחרון הוא העדות החדה ביותר: מתוך הבנה שכל וזיר שמינה הפך ליריב, הוא הפסיק למנות אותם ובנה מחדש שלטון אישי באמצעות פקידים תלויים — מהפך מוסדי שקודמיו החזקים בהרבה לא הצליחו להשיג.
טיעון הנגד משמעותי ואין לרכך אותו. אף מקור לא מתעד איש שכינה אותו גאון; התיאור ששרד הוא "מוח חזק וטבע מתון". הטיעון התיאולוגי שלו היה אינטרסנטי ונדחה רבות, והוא ריסק את אמונתו שלו לצמיתות. הישרדותו חבה לא פחות לטעויות אויביו מאשר לתוכניותיו שלו, וכמה מפתרונותיו — הרעלת יאניס, הרעלת בנו שלו — היו אמצעים זמניים ולא מדינאות. והמשטר שהוריש היה ריק מתוכן. הוא היה הח'ליף הפאטימי האחרון שעלה לכס המלוכה כמבוגר; כל יורש היה בובה. מה שהיה לו זה אינטליגנציה טקטית ועמידות יוצאת דופן, לא חזון.
הח'ליף המבוגר האחרון
אל-חאפז מת ב-10 באוקטובר 1149 מקוליק מעיים קשה. ארבעה מחמשת בניו מתו לפניו, והותירו את איסמעיל בן השש-עשרה לרשת אותו כאל-זאפר בי-אמר אללה. השושלת שרדה עוד עשרים ושתיים שנים, מנוהלת על ידי ילדים והאנשים שניהלו אותם, בעוד זנגי ונור א-דין הקימו כוח סוני מיליטנטי בסוריה ומצרים הפכה לפרס שנוי במחלוקת ביניהם לבין הצלבנים — מאבק שסיים את הח'ליפות הפאטימית ב-1171. אל-חאפז החזיק משטר מטלטל יחד בכוח תשומת הלב. המונומנטים שלו בקהיר האריכו ימים יותר מהאמונה שלו, שנעלמה עם כס המלוכה שהיה הטיעון היחיד שלה.