אקשיי קומאר (Akshay Kumar): כוכב-העל צווארון כחול של בוליווד
לפני שהיה לאחד הבדרנים המרוויחים ביותר על פני האדמה, אקשיי קומאר (Akshay Kumar) סייע לצלם במומבאי במשך שמונה-עשרה חודשים ללא שכר, רק כדי לבנות תיק עבודות. קודם לכן, בבנגקוק, הוא עבד כשף, כמלצר וכאיש מכירות תכשיטים כדי לממן שיעורי אמנויות לחימה שלא היו להם שום ערובה להוביל לאן שהוא. הצטברות זו של עבודה לא זוהרת, יותר מכל תפקיד פריצה בודד, מסבירה את קצב העבודה שהפך אותו מאז לשחקן הראשי הפורה ביותר בבוליווד.
מצ'אנדי צ'וק לחוג אמנויות לחימה בבנגקוק
הוא נולד כרג'יב הארי אום בהאția (Rajiv Hari Om Bhatia) ב-9 בספטמבר 1967 באמריצר שפנג'אב, וגדל ברובע השוק הצפוף צ'אנדי צ'וק שבדלהי, בטרם משפחתו – אביו קצין צבא שהפך לרואה חשבון ביוניסף, אימו ארונה – עברה למומבאי. הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון דון בסקו ולמד זמן קצר במכללת גורו נאנאק חאלסה בטרם נשר עקב חוסר עניין, החלטה ששלחה אותו תחת זאת לבנגקוק כדי לעסוק באמנויות לחימה. שם הוא זכה בחגורה שחורה בטאקוונדו והתאמן רבות במואי תאי, כשהוא מפרנס את עצמו לאורך הדרך כשף, מלצר, סוכן נסיעות ועובד מלון – השכלה נודדת ודורשת פיזית שעמדה בניגוד חד לייחוס המשפחתי בתעשיית הסרטים של רבים מעמיתיו לעתיד בבוליווד.
בניית קריירה מהיסוד
בחזרתו למומבאי, קומאר עבד כמדריך אמנויות לחימה וקיבל משימות דוגמנות בטרם פרץ לקולנוע עם סאוגאנדה (Saugandh) (1991) וביתר שאת במותחן הפעולה חילאדי (Khiladi) (1992), שהשיק זיכיון ארוך-ימים המבוסס סביב אימוני הלחימה שלו והנכונות שלו לבצע את הפעלולים של עצמו בעצמו. האותנטיות הפיזית הזו – כוריאוגרפיית קרב אמיתית ולא פעולה עם כפילים ברורים – הפכה לסימן ההיכר שלו לאורך שנות ה-90, ובודדה אותו בתעשייה שבה שחקנים ראשיים לעיתים רחוקות עשו את עבודת הפעלולים של עצמם.
המצאה מחדש שוב ושוב
במקום להסתפק בז'אנר אחד, קומאר בנה מחדש את דמות המסך שלו פעמים רבות לאורך שלושה עשורים. הוא עבר לקומדיה רחבה עם הרה פרי (Hera Pheri) (2000) וזיכיון האוספול (Housefull) שהחל ב-2010, וזכה בדרך בפרס פילמפייר לקומדיאן הטוב ביותר לאחר שזכה קודם לכן בפרס הנבל הטוב ביותר באג'נאבי (Ajnabee) (2002). בשנות ה-2010 הוא התמקד שוב, הפעם בקולנוע בעל מודעות חברתית ופטריוטית – אירליפט (Airlift) (2016), טואלט: אק פרם קאטה (Toilet: Ek Prem Katha) (2017), ופד מאן (Pad Man) (2018), סרט על הסטיגמה סביב היגיינת וסת שגרר הן שבחים והן מחלוקת על כך שעסק בנושא שזוכה להתייחסות לעיתים רחוקות בקולנוע ההודי המרכזי. במשך כ-140 סרטים ויותר משלושה עשורים, הוא שמר על קצב של שלושה עד ארבעה סרטים בשנה, ובדרך כלל השלים כל הפקה בתוך חודשיים עד שלושה – קצב כמעט חסר תקדים בקרב שחקנים בממדיו בכל מקום בעולם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פרסים וכבוד לאומי שנוי במחלוקת
גוף העבודות שלו זיכה אותו בפרס פאדמה שרי (Padma Shri), העיטור האזרחי הרביעי בחשיבותו בהודו, בשנת 2009, ובפרס הסרט הלאומי לשחקן הטוב ביותר עבור רוסטום (Rustom) ב-2016 – פרס שגרר ביקורת בחוגים מסוימים עקב טענות על העדפה בתהליך הבחירה. כמו כן, הוא מחזיק בתואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת וינדזור בקנדה, שהוענק לו ב-2008.
מחלוקת האזרחות
בשנת 2011, במהלך הפוגה בקריירה שלו, קומאר קיבל אזרחות קנדית דרך סעיף שהוצע תחת הממשלה השמרנית של קנדה באותה עת, החלטה שהפכה מאוחר בהודו למוקד חיכוך חוזר ונשני בהתחשב בתפקידיו הראשיים התכופים בסרטים פטריוטטיים בעלי מוטיבים לאומניים. הסתירה לכאורה בין הלאומנות שלו על המסך לבין הדרכון הזר שלו גררה ביקורת מתמשכת מצד פרשנים הודים וברשתות החברתיות במשך שנים. לבסוף, קומאר הגיש מחדש בקשה לאזרחות הודית וקיבל אותה בחזרה ב-2023, ובכך סגר מחלוקת שהטילה צל על כעשור מתקופתו המצליחה ביותר מבחינה מסחרית.
משמעת כמותג
התדמית הציבורית של קומאר נשענת במידה רבה על משמעת אישית נוקשה באופן חריג: הוא תיאר את עצמו כמי שמתעורר בשעה 4:30 לפנות בוקר והולך לישון עד השעה 21:00, נמנע לחלוטין מאלכוהול, מעישון ומקפאין, ושומר על משטר כושר המשלב קיקבוקסינג, כדורסל, שחייה ופארקור. משטר זה עומד מאחורי עקשנותו המתמשכת לבצע את הפעלולים של עצמו היטב לתוך שנות החמישים לחייו, והפך למרכזי בדמותו הציבורית כמו כל תפקיד בסרט בודד – הוא משווק, ותופס את עצמו במידה רבה, כדוגמה לשליטה עצמית פיזית בדיוק כמו שהוא שחקן.
מפיק כמו גם כוכב
קומאר בנה לעצמו גם נוכחות הפקתית מאחורי המצלמה, כשהקים את חברת הפקות הארי אום (Hari Om Entertainment) ב-2008 ואת חברת גרייזינג גואט פיקצ'רס (Grazing Goat Pictures) ב-2012, כלים שהעניקו לו שליטה רבה יותר על הפרויקטים בעלי הגוון החברתי שקידם בשנות ה-2010 במקום להשאיר את ההחלטה הזו לחלוטין בידי אולפנים חיצוניים. מבנה זה משקף דפוס רחב יותר בקריירה שלו: במקום להמתין שתפקידים יוצעו לו, הוא בנה שוב ושוב את התשתית – חברות הפקה, רעיונות לזיכיונות, אימוני פעלולים – הנדרשת כדי להמשיך לייצר עבודה בתנאים שלו עצמו, הרגל שניתן לייחס ישירות לשנות ההסתמכות העצמית שבילה בבנגקוק ובמומבאי לפני שמישהו בתעשייה הכיר את שמו.
משפחה ופילנתרופיה
קומאר נישא לשחקנית שהפכה לסופרית טווינקל קהאנה (Twinkle Khanna), בתה של משפחת משחק בוליוודית בולטת, בינואר 2001; לבני הזוג יש שני ילדים. הוא בנה לעצמו גם פרופיל פילנתרופי משמעותי, מימן סיוע לבצורת במהאראשטרה, תרם למתקני טיפול בסרטן, תמך בקרן למען משפחות אנשי כוחות הביטחון ההודיים, ומימן הליכים רפואיים פרטיים כגון ניתוח השלת לב לחולה בדלהי.
מדוע אקשיי מכונה גאון
כל טענה לגבי גאונות המיוחסת לקומאר נשענת על סיבולת והמצאה מחדש ולא על חדשנות אמנותית יחידה במינה: המשמעת לשמור על שלושה או ארבעה סרטים בשנה במשך יותר משלושה עשורים, לעבור בשכנוע בין אקשיי, קומדיות סלפסטיק ודרמות של נושאים חברתיים, ולהמשיך לבצע פעלולים דורשים פיזית בעצמו עד גיל המעבר המאוחר. זהו שילוב נדיר באמת של כושר גופני ואינסטינקט מסחרי – מעטים השחקנים בכל מקום שמנהלים נפח כזה ללא ירידה נראית לעין בתפוקה או ביכולת המסחרית. הטיעון הנגדי ההגון הוא שמבקרים העניקו לו לעיתים רחוקות בלבד עומק פרשני או טווח הקשורים לשחקנים המכונים גאונים אמנותיים; הסרטים שלו נשפטים בדרך כלל כמסחריים ולא כאוטוריים, ואפילו ההופעות עטורות השבחים ביותר שלו, כולל רוסטום עטור הפרסים הלאומיים, שנויות במחלוקת ולא זוכות להערצה אוניברסלית. מה שיש לקומאר קרוב יותר למשמעת מקצועית בהיקף תעשייתי ולאינסטינקט של קהל מאשר למתנה יצירתית יחידה במינה.
מורשת
הקריירה של קומאר עומדת כמקרה מבחן בהמצאה מחדש מתמשכת בתוך תעשיית קולנוע מסחרית, הוכחה לכך ששחקן ראשי ללא ייחוס עילית יכול לייצר יותר ולהאריך ימים יותר מעמיתיו הודות לקצב עבודה טהור, משמעת פיזית ונכונות להמשיך להחליף ז'אנרים ככל שטעם הקהל השתנה תחתיו.