צנג גואופן (Zeng Guofan): הקונפוציאני שהציל אימפריה באמצעות מיליציה
כאשר מורדים איימו על מחוז הולדתו בשנת 1851, החצר הקיסרית לא שלחה צבא — היא שלחה מלומד בשנת אבל לביתו כדי לקבור את אמו ואמרה לו, כמעט כבדרך אגב, לראות מה הוא יכול לעשות בנוגע להגנה המקומית. צנג גואופן הקים מיליציה פרטית מתוך נאמנות משפחתית ומשמעת קונפוציאנית, ובתוך שלוש-עשרה שנים היא הכריעה את מלחמת האזרחים הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית ושמרה על שושלת צ'ינג (Qing) בחיים למשך חצי מאה נוספת.
תקופת החניכות הארוכה של מלומד
צנג גואופן נולד בשנת 1811 בשיאנגשיאנג, מחוז חונאן, צאצא, לפי המסורת המשפחתית, של הפילוסוף צנג-דזה (Zengzi), תלמידו של קונפוציוס, אם כי אבותיו הישירים היו חקלאים ולא פקידים. הוא עלה בסולם הדרגות של מערכת הבחינות בשיטתיות: הבחינה המחוזית בשנת 1833, תואר ה-ג'ורן (juren) המחוזי זמן קצר לאחר מכן, ותואר ה-ג'ינשי (jinshi) בשנת 1838 בגיל עשרים ושבע, ההסמכה הגבוהה ביותר בשירות המדינה של האימפריה. הוא למד באקדמיית יואלו (Yuelu) בצ'אנגשה ולאחר מכן בילה יותר מעשור באקדמיית הנלין (Hanlin) בפרשנות של הקלאסיקות הקונפוציאניות, לפני שעבר בשורה של תפקידים מרכזיים — בוחן ספרותי ראשי בסצ'ואן, סגן מזכיר בכיר במועצת הטקסים, ועד 1854 סגן נשיא מועצת המלחמה.
בניית צבא שיאנג מאפס
צנג היה בביתו וקיים את תקופת האבל המסורתית על אמו כאשר מרד טאיפינג (Taiping) — המרד המילנריסטי בהנהגת הונג שיוצ'ואן (Hong Xiuquan) שגבה בסופו של דבר את חייהם של כעשרים מיליון בני אדם לפי הערכות — החל להשתלט על חונאן. במקום לחזור לשירות בירוקרטי שגרתי, הוא הוסמך לארגן הגנה מקומית, והוא בנה משהו ללא תקדים אמיתי בפרקטיקה הצבאית של צ'ינג: צבא שיאנג (Xiang), כוח שהוקם באמצעות קשרים משפחתיים וכפריים במקום מערכת חיל המצב הקיסרית המתפוררת, שנוהל על פי מה שהוא תיאר כקשרים חזקים בין קצינים לחיילים, אחריות אישית, משמעת גמישה אך תקיפה, שכר טוב יותר ממה שהציע הצבא הסדיר, וכבוד מכוון למשכילים שגייס לחיל הקצינים שלו. המערכה הראשונה שלו הסתיימה בתבוסה, אך הצבא התאושש כדי לכבוש מחדש את צ'אנגשה, להשמיד את צי המורדים באגם דונגטינג (Dongting), ולהמשיך לכבוש את ווצ'אנג והאניאנג ולנצח ניצחונות מכריעים בשיאנגטן וביואז'ו בשנת 1854. תבוסה קטסטרופלית בג'יוג'יאנג בשנה שלאחר מכן הניעה את צנג לנסות להתאבד; הוא התאושש כדי להמשיך במערכה במשך כמעט עשור נוסף, טיהר את אזור אגם פויאנג (Poyang) ומחוז ג'יאנגסו לפני שהטיל מצור לבסוף וכבש את בירת המורדים טיאנג'ינג — נאנג'ינג — ביולי 1864, ובכך סיים את המרד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תגמולים ואחריות
החצר הכירה בשירותו של צנג עם כבוד שניתן לעתים נדירות לפקיד אזרחי: התואר בטורו (baturu) עם מקטורן רכיבה צהוב בשנת 1853, ואחרי נפילת נאנג'ינג, תואר האצולה מרקיז ייונג (Yiyong) מהדרגה הראשונה והזכות לענוד את נוצת הטווס בעלת העין הכפולה. הוא מונה למשנה למלך ליאנגג'יאנג (Liangjiang), אחד התפקידים האזוריים החזקים באימפריה, פעמיים, ולמשנה למלך ז'ילי (Zhili), ועלה לדרגת מזכיר גדול של היכל וויינג (Wuying). הוא נזכר לצד צואו זונגטאנג (Zuo Zongtang) ולי הונגג'אנג (Li Hongzhang) — בן חסותו — כאחד מהטריומווירט, "צנג, צואו, לי", שצבאותיהם האזוריים דיכאו את המרד וחנכו את רסטורציית טונגג'י (Tongzhi), ניסיונה הלא אחיד של החצר לעצור את דעיכת צ'ינג באמצעות מודרניזציה סלקטיבית. המערכה המאוחרת שלו נגד מרד הניאן (Nian) בשאנדונג הייתה מוצלחת פחות באופן בולט, והפיקוד שם עבר בסופו של דבר לידי לי הונגג'אנג.
דיפלומט נגד החצר שלו
זהירותו הקונפוציאנית של צנג התרחבה לענייני חוץ. במהלך טבח טיינג'ין (Tianjin) בשנת 1870, כאשר המון הרג מיסיונרים זרים וצוות קונסולרי, צנג טען לגישה פייסנית כלפי המעצמות המערביות במקום הקו הנוקשה יותר שהועדף בחצר — עמדה שעלתה לו במעמד פוליטי בקרב אנשי הקו הקשה שראו בכל פשרה כניעה, גם אם סביר להניח שזה מנע תגובה צבאית זרה רחבה יותר.
המכתבים שהאריכו ימים יותר מהגנרל
מורשתו העמידה ביותר של צנג עשויה שלא להיות צבאית כלל. הוא היה סופר פורה שכתביו המקובצים הגיעו ל-156 כרכים, שנערכו על ידי כפופו לשעבר לי הונגג'אנג בשנת 1876, וכ-1,500 מכתביו המשפחתיים, שנכתבו בין 1840 ל-1867, הפכו לקלאסיקה סינית של אתיקה מעשית — עמוסים בעצות על טיפוח עצמי, ניהול משק בית, הרגלי למידה והתנהגות מוסרית שקוראים סינים, כולל אנשי עסקים מודרניים העובדים לפי קבצים כמו "99 אסטרטגיות מצנג גואופן", עדיין מתייעצים בהם כמדריך לחיים ממושמעים. הוא נישא פעם אחת, במונוגמיה, דבר יוצא דופן בקרב פקידים בדרגתו שבדרך כלל החזיקו פילגשים, וגידל בן, צנג ג'יזה (Zeng Jize), שהפך לדיפלומט בולט בשלהי תקופת צ'ינג בזכות עצמו; נינה, צנג באוסון (Zeng Baosun), הפכה למחנכת פמיניסטית נודעת.
מדוע צנג מכונה גאון
המוניטין של צנג גואופן כגאון אינו נשען על מקוריות אלא על סינתזה יוצאת דופן של משמעת מלומדת ואלתור בשדה הקרב: קלאסיקן מהנלין שללא פיקוד צבאי קודם, בנה וקיים צבא מתפקד מתוך חומרים חברתיים גולמיים — קרבת משפחה, נאמנות מקומית ושכנוע מוסרי קונפוציאני — והשתמש בו כדי לנצח במלחמה ששברה מפקדי צ'ינג אחרים. זהו הישג אמיתי של אינטליגנציה ארגונית ואסטרטגית ולא מקוריות אינטלקטואלית מופשטת; צנג עצמו נזכר יותר בזכות חריפות אדמיניסטרטיבית ומוסרית מאשר בזכות תובנה תיאורטית כלשהי, ומאו דזה-דונג וצ'יאנג קאי-שק, הפכים אידיאולוגיים, שיבחו בנפרד את כישוריו הצבאיים והפוליטיים, התכנסות יוצאת דופן המעידה על עמידות המוניטין שלו. טענת הנגד הכנה היא שהרקורד שלו שנוי במחלוקת באמת ולא מוערך באופן אחיד: מבקרים כינו אותו משרת שמרן של שושלת מנצ'ו "זרה", האשימו אותו במספר האבדות האזרחיות העצום של המערכות שניהל, ותהו האם ניהול ממושמע נקרא נכון גאונות ולא חריצות בהיקף גדול. מעמדו השתנה בהתאם — הושמץ במהלך רוב התקופה הקומוניסטית, ושוקם מאז כדמות מורכבת ולא כגיבור או כבוגד.
מורשת
צנג גואופן מת ב-12 במרץ 1872, בנאנג'ינג, באותה עיר — ולפי המסורת, באותה אחוזה — שהייתה שייכת להונג שיוצ'ואן, מנהיג המורדים שתנועתו בילה שלוש-עשרה שנים בהשמדתה. מכתביו המשפחתיים נותרו בדפוס ונקראים באופן נרחב בסין כיום, המודל שלו למיליציה שגויסה מקומית ובעלת משמעת אידיאולוגית השפיע על הארגון הצבאי הסיני במשך עשורים אחריו, והוא נותר מקור מיוחד לגאווה אזורית בחונאן, המחוז שאת חקלאיו ומשכיליו הפך לצבא שנלחם בהצלחה מול מרד בהיקף אימפריאלי.