יוקיו מישימה: יצירת מופת וקטסטרופה
זמן קצר לאחר הצהריים ב-25 בנובמבר 1970, הסופר המפורסם ביותר ביפן באותה עת עמד על מרפסת במחנה הצבאי איצ'יגאיה (Ichigaya) בטוקיו, חובש סרט מצח שעליו הכיתוב "להיוולד מחדש שבע פעמים כדי לשרת את המדינה", ושאל את החיילים למטה: "האם אין ביניכם ולו אדם אחד שיקום איתי?" בין שמונה מאות לאלף חיילים התאספו כדי לשמוע אותו. רובם היו פקידים. הם צעקו לעברו: "אנחנו לא שומעים אותך", "אידיוט", "משוגע". מסוקים השתיקו את המשך דבריו. עשר דקות לאחר מכן הוא מצא את מותו בידיו שלו, ומפעל חיים שזיכה אותו בחמש מועמדויות לפרס נובל נקשר לצמיתות למעשה של פראסה.
קימיטאקה היראוקה (Kimitake Hiraoka)
הוא נולד בשם קימיטאקה היראוקה ב-14 בינואר 1925 ברובע יוצואיה (Yotsuya) בטוקיו. אביו, אזוסה, היה פקיד ממשלתי; אמו, שיזואה, הייתה צאצאית של אצולת הסמוראים. הדמות המכריעה בחייו הייתה סבתו נאטסוקו, צאצאית של טוקוגאווה איאיאסו (Tokugawa Ieyasu), שלקחה את הילד מהוריו, הרחיקה אותו מילדים אחרים וגידלה אותו בחממה אריסטוקרטית סגורה. אביו ניסה מאוחר יותר לתקן את מה שראה כתוצאה של אותה נשיות כפויה באמצעות משמעת קשה, שכללה יחס עוין לכתיבת בנו.
הוא החל ללמוד בבית הספר האליטיסטי גאקושין (Gakushūin), בית ספר לבני אצולה, בגיל שש. הוא החל לכתוב בגיל שתים עשרה והפך לחבר הצעיר ביותר במערכת עיתון בית הספר. ב-1941, המורה שלו פומיו שימיזו המציא עבורו את שם העט "יוקיו מישימה" – לא כמחווה אמנותית, אלא כדי למנוע מאביו לגלות את עיסוקו.
הגיוס שנכשל
הוא גויס לצבא ב-1944, אך שוחרר בפברואר 1945 לאחר שרופא צבאי טעה באבחנה וחשב שהצטננות היא שחפת. חוקרים הציעו מאוחר יותר כי ייתכן שהגזים בתסמינים. היחידה שאליה היה אמור להצטרף הושמדה מאוחר יותר בפיליפינים. הוא העריץ את טייסי הקמיקזה וייסר את עצמו על כך ששרד; הישרדות לא ראויה זו הפכה לקו השבר המלווה את כל יצירתו מאוחר יותר.
על פי דרישת אביו, הוא למד משפטים באוניברסיטת טוקיו החל מ-1945, ולאחר מכן הצטרף למשרד האוצר, שם החזיק מעמד שנה אחת לפני שתשישות אילצה אותו לעזוב.
וידויו של מסכה
גנבים (1948) מיצב אותו בין הסופרים של תקופת שלאחר המלחמה. וידויו של מסכה (1949) הפך אותו לכוכב בגיל עשרים וארבע: רומן חצי-אוטוביוגרפי על גבר הומוסקסואל הבונה לעצמו חזית חברתית, שפורסם במדינה שטרם הייתה מוכנה לכך כלל. קול הגלים (1954) שאב מהמיתולוגיה היוונית וספג ביקורת על כך שרומנטיקן ערכים יפניים מיושנים. מקדש הזהב (1956) התבסס על הצתת מקדש אמיתית ב-1950. המחזור ים הפריון היה יצירתו הגדולה האחרונה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא כתב לתיאטרון באותה פורה שבה כתב לנייר – מאדאם דה סאד (1965) נחשב למחזה הגדול ביותר של התיאטרון היפני שלאחר המלחמה – והקים להקות תיאטרון משלו לאחר סכסוך עם שחקנים בעלי זיקה קומוניסטית. הוא נישא ליוקו סוגיאמה ב-1 ביוני 1958 ונולדו להם שני ילדים, נוריקו ואיאיצ'ירו.
שמש ופלדה
החל מ-1955 הוא בנה מחדש את גופו באותה משמעת שהחיל על הפרוזה שלו, והתאמן במשך חמש עשרה שנים עד שהגיע לדאן 5 בקנדו, דאן 2 בבאטו-ג'וצו ודאן 1 בקראטה. מאמרו משנת 1968, שמש ופלדה, גינה את העדפת האינטלקטואלים את הנפש על פני הגוף. הוא הצטלם לספרו של אייקו הוזואה (Eikoh Hosoe) בארה-קיי, זכה בסקר "מר דנדי" של המגזין הייבון פאנץ' ב-1967 והיה לאיש הרוח היפני הראשון שכונה סופרסטאר. הוא היה מועמד לפרס נובל חמש פעמים במהלך שנות ה-60. כאשר המנטור והתומך המוקדם שלו, יאסונארי קוובאטה (Yasunari Kawabata), זכה בפרס ב-1968, מישימה הבין שהדלת נסגרה בפניו.
אגודת המגן
יצירתו הייתה לא-פוליטית ברובה עד 1960. הפגנות האנפו (Anpo) נגד הסכם הביטחון בין ארה"ב ליפן שינו זאת, ובאמצע שנות ה-60 הפכה עמדתו הפוליטית ללאומנות קיצונית גלויה. פטריוטיזם (1960) האדיר את התאבדותו של קצין צעיר לאחר הפיכה כושלת. חרצית של יום עשירי היללה את קציני מרד ה-26 בפברואר. על ההאגאקורה (1967) קרא לחזרה לבושידו. על הגנת התרבות (1968) תקף את "השגשוג החלול" של יפן שלאחר המלחמה והתעקש על מרכזיות הקיסר, בטענה שוויתורו של הירוהיטו על אלוהותו הפך את מותם של חיילי המלחמה לחסר משמעות.
ב-1968 הוא הקים את הטאטנוקאי (Tatenokai), "אגודת המגן" – מיליציה פרטית שחבריה חתמו בדם על שבועות נגד מהפכה מהשמאל. במאי 1969 הוא ניהל דיון עם סטודנטים רדיקליים שכבשו את אוניברסיטת טוקיו במשך שעתיים וחצי, בצורה מנומסת, והביע הערכה לנחישותם תוך דחייה גמורה של כל מה שהאמינו בו.
25 בנובמבר 1970
בשעה 10:58 באותו בוקר, מישימה וארבעה מחברי הטאטנוקאי נכנסו למחנה איצ'יגאיה לפגישה שנקבעה מראש עם לוטננט גנרל קנטושי מאשיטה, מפקד הצבא המזרחי. הם קשרו אותו לכיסא. מישימה חסם את הדלת בחרב ופצע שמונה קצינים שניסו לפרוץ אותה. דרישותיו הכתובות, שהועברו מתחת לדלת, היו שהחיל יתכנס ושיורשה לו לשאת דברים.
הוא דיבר במשך כעשר דקות, וקרא לכוחות ההגנה העצמית לקום נגד סעיף 9 בחוקה ולהחזיר ליפן את ריבונותה ואת הקיסר. "אם היפנים לא יקומו כאן ועכשיו", אמר להם, "לא תהיה רפורמה חוקתית". איש לא קם. הוא חזר פנימה ואמר לגנרל מאשיטה: "אין לנו טינה כלפיך. עשינו זאת כדי להחזיר את כוחות ההגנה לקיסר", וביצע ספוקו (התאבדות טקסית). עוזרו, מסאקצו מוריטה, לא הצליח להשלים את עריפת הראש; הירויאסו קוגה השלים את המלאכה, ולאחר מכן מוריטה נטל גם הוא את חייו. מאשיטה, ששוחרר ללא פגע, אמר לאחר מכן כי הוא לא חש כלפיהם שנאה וזיהה את "לבבותיהם הטהורים שחשבו על ארצנו".
מדוע יוקיו נחשב לגאון
הטיעון הספרותי אינו שנוי במחלוקת. מישימה מתואר באופן שגרתי כאחד מהסטייליסטים החשובים ביותר בשפה היפנית שלאחר המלחמה, סופר שאוצר המילים המפואר והמטפורות הדקדנטיות שלו מיזגו צורה יפנית קלאסית עם מודרניזם מערבי, ומי שחזר באובססיביות ליופי, ארוטיקה ומוות מבלי לאבד רגע של חדות. הוא כתב רומנים, מחזות נו, מאסות ודרמה מודרנית ברמה מקצועית בכל אחד מהם; וידויו של מסכה בגיל עשרים וארבע ומקדש הזהב בגיל שלושים ואחת היו מספיקים כל אחד לקריירה שלמה. חמש מועמדויות לפרס נובל בעשור אחד הן עדות למעמדו הבינלאומי.
טיעון הנגד אינו דקויות, הוא חומה בצורה. מישימה היה לאומן קיצוני שהקים צבא פרטי, דרש את החזרת אלוהות הקיסר, כתב מחזה בשם חברי היטלר, ומת בניסיון להסית להפיכה צבאית נגד חוקה דמוקרטית – לאחר שלקח גנרל כבן ערובה ופצע שמונה גברים בחרב. תגובת ראש הממשלה אייסאקו סאטו הייתה: "אני יכול רק לחשוב שהוא יצא מדעתו"; שר ההגנה, יאסוהירו נקאסונה, כינה זאת "תקרית מצערת מאוד". רבים ביפן רואים בו פאשיסט, והתקרית הזינה את צמיחת הימין החדש שלאחר המלחמה. גם יצירתו לא הייתה מבריקה באופן אחיד: בית קיוקו (1959) הוגדר ככישלונו הראשון גם בעודו נמכר ב-150,000 עותקים בחודש. העמדה הכנה מסרבת לשתי דרכי המילוט הקלות. הפוליטיקה אינה הורסת רטרואקטיבית את הפרוזה, והפרוזה אינה מלבנת את הפוליטיקה. הוא היה סופר גדול והוא היה אדם שניסה להפיל את ממשלתו ולא הצליח לשכנע ולו פקיד אחד ללכת בעקבותיו.
מורשת
פסק הדין שיפן נתנה בפועל מוזר יותר ממה שכל אחד מהמחנות מודה בו. בסקר של בונגיי שונג'ו (Bungei Shunjū) משנת 2000, תקרית מישימה דורגה כאירוע השני בחשיבותו ביפן של המאה ה-20 – מעל נפילת חומת ברלין. הספרים נותרים בדפוס ברחבי העולם והמחזות עדיין מועלים על הבמה. מה שהוא רצה היה להיות הסמוראי האחרון. מה שהוא הפך להיות היה ויכוח לאומי בלתי נמנע, ששרד אותו ביותר מחמישים שנה.