יואן וה: הכפיל של ברוס לי, הנבל של כולם
יש סיפור שמסופר על הכשרתו של יואן וה בבית הספר לאופרה, ששרד יותר מרוב הקרדיטים שלו בסרטים: לאחר שנענש לעמוד בעמידת ידיים, הוא נרדם בתנוחה זו והיה התלמיד היחיד בחדר שעוד עמד, מאוזן לחלוטין, כשמאסטרו צעק "עצור". בין אם מדובר באגדה טהורה או בעובדה מוגזמת, היא לוכדת את הסיבה שבגללה בכירי במאי הפעלולים של הונג קונג סמכו עליו בעבודות שאף אחד אחר לא יכול היה לנסות בבטחה – כולל החלפתו של ברוס לי (Bruce Lee) עצמו.
האקדמיה לדרמה של סין
יואן וה, שנולד בשם יונג קאי-צ'י (Yung Kai-chi) ב-2 בספטמבר 1950 בהונג קונג הבריטית, נכנס לאקדמיה לדרמה של סין, בית ספר לאופרה פקינזית, בסוף שנות ה-50 תחת המאסטרו יו ג'ים-יואן (Yu Jim-yuen). שם הוא התאמן לצד קבוצת בנים שעתידים לעצב מחדש את סרטי הפעולה של הונג קונג: ג'קי צ'אן (Jackie Chan), סמו הונג (Sammo Hung) ויואן ביאו (Yuen Biao) ביניהם, כשהם יוצרים יחד את להקת המופעים המפורסמת הידועה בשם "שבעת המזלים הקטנים". כמקובל בבית הספר, התלמידים אימצו את שם המשפחה של המאסטרו כשם מקצועי, וכך הפך יונג קאי-צ'י ליואן וה. ההכשרה באופרה הייתה ממושמעת באכזריות – אקרובטיקה, צורות לחימה וקרבות במה שתורגלו במשך שנים – והיא העניקה לבוגריה אוצר מילים פיזי שתורגם ישירות לאלימות הכוריאוגרפית של סרטי הונג קונג בשנות ה-70 וה-80.
תחומי לחימה מרובים
מעבר לבסיס שרכש בבית הספר לאופרה, יואן וה בנה מומחיות בו-שו (Wu Shu), הונג גאר (Hung Gar), הפקידו (Hapkido) וטאקוונדו (Tae Kwon Do), טווח לא רגיל אפילו בקרב חבריו לספסל הלימודים, המוכשרים למדי בעצמם. האוטוביוגרפיה של ג'קי צ'אן מציינת אותו לטובה בזכות כישרון ספציפי: היכולת לחקות ולשחזר כמעט כל טכניקת אמנויות לחימה שראה, סוג של קריאה פיזית מהירה שהפכה אותו לבעל ערך לכוריאוגרפים שזקוקים למבצע שיכול להתאים לסגנון לא מוכר בהתראה קצרה.
כפיל של ברוס לי
יכולת הסתגלות זו, בשילוב עם מבנה גוף ותנועות שיכלו לעבור כאלו של ברוס לי על המסך, הובילו לעבודה ההיסטורית הבולטת ביותר של יואן וה: הוא שימש ככפיל הפעלולים של לי ב"המפץ הגדול" (Fist of Fury, 1972), שסימן גם את הופעת הבכורה שלו כשחקן, ושוב ב"הדרקון" (Enter the Dragon, 1973), שם גילם שלושה תפקידים שונים. הוא היה גם בין קבוצה נבחרת של פעלולנים מהונג קונג שלימדו אותם באופן אישי אלמנטים של ג'יט קון דו (Jeet Kune Do) על ידי לי – הבחנה שהציבה אותו בתוך המעגל הפנימי ביותר סביב הכוכב המשמעותי ביותר של הז'אנר במהלך השנים האחרונות לחייו של לי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריירה של איומים
מבנה הגוף הרזה והקשיחי של יואן וה, ובשנים מאוחרות יותר שפם ייחודי, הפכו אותו למתאים באופן טבעי לתפקידי נבלים, ואולפני שואו ברדרס (Shaw Brothers) ואולפנים אחרים ליהקו אותו בהתאם לאורך שנות ה-80 בשיתופי פעולה עם חבריו לבית הספר לאופרה, כולל "מר ערפד" (Mr. Vampire) ו"דרקונים לנצח" (Dragons Forever). העבודה לא הייתה ללא מחיר: במהלך פעלול בשנת 1982 בסרט "Human Lanterns", כשל בתזמון של כבל הוביל לנעיצת חנית במבוק בכתפו, פציעה חמורה שעומדת כתזכורת בוטה לכמה מסוכנת פיזית הייתה תרבות הפעלולים של הונג קונג עבור אמנים מדורו, הרבה לפני שהגיעו תקני הבטיחות בסגנון מערבי. מאמצע שנות ה-90 הוא העביר את מרכז הכובד שלו לכיוון הטלוויזיה, והופיע בעשרים ושלוש סדרות בהונג קונג במהלך השנים הבאות.
בעל הבית
ההכרה הבינלאומית הרחבה ביותר של יואן וה הגיעה עשורים לתוך הקריירה שלו, עם הופעתו כבעל הבית המאיים הלבוש בפיג'מת משי בסרטו של סטיבן צ'ו (Stephen Chow) "קונג פו האסל" (Kung Fu Hustle, 2004) – תפקיד שאיפשר לו לשלב תזמון קומי עם הכוריאוגרפיה הלחימתית שהגדירה את חיי העבודה שלו, ואחד שהציג אותו בפני קהלים שמעולם לא ראו סרט אחד של שואו ברדרס. ההופעה זיכתה אותו בפרס הקולנוע של הונג קונג לשחקן המשנה הטוב ביותר בשנת 2005. הוא נשא את הנראות המאוחרת הזו להפקות בינלאומיות, והופיע ב"אוסטרליה" (Australia, 2008) של באז לורמן (Baz Luhrmann) ויותר מחמש-עשרה שנים אחרי "קונג פו האסל", בסרט של מארוול "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" (Shang-Chi and the Legend of the Ten Rings, 2021), תפקיד שהציג אותו בפני דור חדש של קהל גלובלי שלא הכיר את עשרות שנות עבודתו בהונג קונג.
חיי עבודה במספרים
לאורך קריירה שנפרשת על פני יותר מחמישה עשורים, יואן וה רשום כשחקן בלמעלה מ-180 סרטים וכבמאי אמנויות לחימה ביותר מ-40 הפקות, גוף עבודה שמציב אותו בין אמני הפעולה הפוריים ביותר בדורו, אף ששמו היה היסטורית הרבה פחות מוכר במערב מאשר שמות חבריו לבית הספר לאופרה ג'קי צ'אן וסמו הונג.
מדוע יואן וה מכונה גאון
כל טענה ל"גאונות" במקרה של יואן וה חייבת להיות ממוקמת במדויק: לא בכתיבה, בבימוי או במקוריות אינטלקטואלית, אלא באינטליגנציה פיזית נדירה במיוחד – היכולת, המאושרת ישירות על ידי ג'קי צ'אן, לצפות בטכניקת אמנויות לחימה פעם אחת ולשחזר אותה בצורה משכנעת על המצלמה, על פני סגנונות שונים כמו הפקידו והונג גאר. זוהי צורה של מיומנות גופנית מאולתרת הדומה יותר לאוזן של מוזיקאי וירטואוז מאשר לתובנה של מדען, אך במסגרת המלאכה הספציפית של לחימה על המסך, זוהי בדיוק האיכות שמבדילה פעלולן מוכשר גרידא מאחד שכוריאוגרפים בונים סביבו רצפי קרב שלמים. אגדת עמידת הידיים, ללא קשר לאמת המילולית שלה, קיימת כי אנשים שהתאמנו לצידו רצו סיפור חי מספיק כדי להעביר עד כמה מחוץ לטווח הרגיל הייתה השליטה הפיזית שלו. הגבול הכנה לטענה ברור באותה מידה: יואן וה בנה קריירה בעיקר בשירות חזיונות של אנשים אחרים – ככפיל, כנבל, כבמאי אמנויות לחימה המבצע כוריאוגרפיה של מישהו אחר – ולא כיוצר שעיצב את הסרטים שבהם הופיע, ותהילתו הגיעה עשורים רבים יותר מאוחר יותר מבחינה בינלאומית מאשר זו של חבריו לספסל הלימודים.
מורשת
הקריירה של יואן וה מגשרת על שתי תקופות של קולנוע הפעולה בהונג קונג בצורה הישירה ביותר: התקופה הפיזית החלוצית של ברוס לי, ששירת אותו ולמד תחתיו זמן קצר, וקולנוע הפעולה הגלובלי המושפע מ-CGI של "שאנג-צ'י", שיצא לאקרנים כמעט חצי מאה לאחר מכן. מעט אמנים מחברים את שני הקטבים הללו בצורה מילולית כפי שהוא עושה, והופעתו המאוחרת בקריירה כבעל הבית ב"קונג פו האסל" נותרה התפקיד שרוב הקהל מחוץ להונג קונג מכיר אותו לפיו – הערה סופית מתאימה לאמן שהחתימה האמיתית שלו, במשך עשורים, הייתה גוף שיכול להפוך לכמעט כל אחד.