ו. סומרסט מוהם: בשורה הראשונה של הדרג השני
בזמן מותו היו מודפסים שמונים מיליון עותקים מספריו, שני מיליון מתוכם נוספו בשנה האחרונה לחייו בלבד, ו"סכין הגילוח" (The Razor's Edge) נמכר ביותר מחמישה מיליון עותקים מאז 1944. הוא כתב במשך ארבע שעות בכל בוקר בווילה בקאפ פרא (Cap Ferrat) שבה הועסקו שלושה-עשר משרתים. כשנשאל היכן הוא ניצב, הוא הציב את עצמו "בשורה הראשונה ממש של הדרג השני" וצפה שאחת או שתיים מהקומדיות שלו יחזיקו מעמד זמן מה וכי כמה סיפורים קצרים יסיימו באנתולוגיות. זה נותר קטע ההערכה העצמית הספרותי המצוטט ביותר באנגלית, והשנוי ביותר במחלוקת.
נולד בשגרירות
הוא נולד ב-25 בינואר 1874 בתוך השגרירות הבריטית בפריז - הסדר מכוון, שכן לידה על אדמת שגרירות הרחיקה אותו מהישג ידו של חוק הגיוס הצרפתי. הוא בילה את עשור חייו הראשון בצרפת. אמו מתה ב-1882 ואביו שנתיים לאחר מכן, והילד היתום נשלח לאנגליה לגור עם דודו, הכומר של ויטסטייבל (Whitstable), בבית שזכר כצחיח מבחינה רגשית. המעבר הפתאומי מילדות צרפתית לכמורה אנגלית הותיר אותו עם גמגום ותחושה מתמדת של להיות צופה ולא משתתף, דבר שמאוחר יותר הפך לשיטת עבודה.
ויטסטייבל וקנטרברי
הוא למד בבית הספר קינג'ס (King's School), קנטרברי, מ-1885 עד 1890 ולא אהב כמעט דבר מזה. לאחר מכן הלך לאוניברסיטת היידלברג (University of Heidelberg) כדי ללמוד ספרות ופילוסופיה, ושם החל את הקשר הראשון שלו עם גבר, ג'ון אלינגהאם ברוקס (John Ellingham Brooks). גרמניה נתנה לו את מה שקנטרברי לא נתנה: ההנחה שניתן לבנות חיים לפי מפרט אישי.
הרופא שפרש
מ-1892 עד 1897 הוא התאמן בבית הספר לרפואה של בית החולים סנט תומאס (St Thomas's Hospital) בלמבת' (Lambeth), כשהוא יולדת תינוקות בכמה מהרחובות העניים ביותר בלונדון. החומר נכנס ישר לתוך "לייזה מלמבת'" (Liza of Lambeth) (1897), רומן על שכונת עוני שפורסם בשנה שבה הוסמך כרופא. הוא מעולם לא עסק במקצוע. ההכשרה הקלינית, לעומת זאת, נשמעת בכל דבר שכתב לאחר מכן: הניתוק האבחנתי, הסירוב להיות מזועזע, ההנחה שבני אדם מובנים בצורה הטובה ביותר על ידי צפייה במה שהם עושים ולא על ידי הקשבה למה שהם אומרים על עצמם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ארבעה מחזות בבת אחת
התיאטרון הפך אותו לעשיר קודם לכן. "ליידי פרדריק" (Lady Frederick) הציג במשך 422 הופעות ב-1907, וב-1908 כבר היו לו ארבעה מחזות שהוצגו בו-זמנית בווסט אנד, הישג חסר תקדים בלונדון. הוא כתב שלושים ושניים מחזות בסך הכל וזנח את התחום לחלוטין ב-1933, בשיא שליטתו בו - החלטה לא סנטימנטלית באופן אופייני של סופר שהתייחס לקריירה שלו כאל עסק שהוא במקרה היה טוב בו.
על חירות המין האנושי
"על חירות המין האנושי" (Of Human Bondage) הופיע ב-1915: הרומן הארוך, הסמי-אוטוביוגרפי על סטודנט לרפואה בעל רגל קלוטה שנהרס ונבנה מחדש על ידי אובססיה למלצרית, והספר שעליו נשען המוניטין הרציני שלו. "הירח וגרוש אחד" (The Moon and Sixpence) בא בעקבותיו ב-1919, "הצעיף הצבעוני" (The Painted Veil) ב-1925, "עוגות ואל" (Cakes and Ale) ב-1930 ו"סכין הגילוח" ב-1944. הסיפורים הקצרים, שרבים מהם מתרחשים במאחזים הקולוניאליים של אסיה והדרום הפסיפי, הם עבור קוראים רבים ההישג הגדול יותר - דחוסים, חסרי רחמים, ובנויים על ההנחה שאנשים מכובדים בדרך כלל מסתירים משהו ספציפי.
אשנדן, הקסטון והווילה
במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא נהג באמבולנס, ולאחר מכן עבד עבור המודיעין הבריטי, ניהל פעולות מז'נבה ונשלח לרוסיה ב-1917 בניסיון לא מוצלח להשאיר את הממשלה הזמנית במלחמה. מתוך כך יצא "אשנדן" (Ashenden) (1928), סדרת סיפורים שפשטה את הריגול מהרומנטיקה ועשתה יותר מכל ספר אחר כדי להמציא את רומן הריגול המודרני; גרהאם גרין (Graham Greene) וג'ון לה-קארה (John le Carré) שניהם עבדו במרחב שהוא פתח.
חייו הפרטיים התנהלו בשני מסלולים. הוא התחתן עם סירי ולקום (Syrie Wellcome) ב-1917 ונולדה להם בת, ליזה; הנישואים היו אומללים ונמשכו שתים-עשרה שנים. הקשר המרכזי בחייו היה עם ג'ראלד הקסטון (Gerald Haxton), מזכירו ובן לווייתו במשך שלושה עשורים, שנסע איתו ברחבי אסיה והאוקיינוס השקט, ובהיותו חברותי בהרבה מהמוהם המגמגם, הוא הוציא מזרים את הווידויים שהפכו לסיפורים. לאחר מותו של הקסטון ב-1944 אלן סירל (Alan Searle) לקח את התפקיד. מ-1925 הוא חי בווילה מורסק (Villa Mauresque) בקאפ פרא, מארח בקנה מידה שהפך אותו לדמות חצי-ציבורית, ושם כתב בכל בוקר לפי המשמעת שעמד עליה: "כתיבה היא עבודה במשרה מלאה. אף סופר מקצועי לא יכול להרשות לעצמו לכתוב רק כשהוא מרגיש כך."
מדוע סומרסט מכונה גאון
המקרה של מוהם הוא מקרה על מלאכת כתיבה ולא על חזון, והוא עשה זאת נגד עצמו בעוצמה רבה יותר ממה שהמבקרים שלו הצליחו אי פעם. מה שהיה לו במידה יוצאת דופן היה חסכון נרטיבי: סגנון פרוזה כל כך רזה ש-TIME, בהערכתו במותו, ציינו את היעדרם של שמות תואר וקישוטים מיותרים, ואינסטינקט מבני להמחזת דמויות דרך פעולה במקום הסבר. זו מתנה קוגניטיבית נדירה באמת. זה דורש לדעת, בכל משפט, בדיוק כמה קורא צריך ולסרב לספק יותר, וזו הסיבה שהסיפורים שלו שורדים תרגום, עיבוד ומאה של טעם משתנה. ההכשרה הרפואית והגמגום שניהם הזינו זאת - הוא צפה באנשים כי הוא אומן לעשות זאת וכיוון שלא היה לו נוח לדבר איתם.
המקרה הנגדי היה הקונצנזוס הביקורתי במשך רוב חייו. מבקרים אינטלקטואלים היו מזלזלים, וירג'יניה וולף (Virginia Woolf) ביניהם; ההאשמות החוזרות היו הסתמכות על קלישאות ומחסור בעומק פסיכולוגי, וההספד של TIME עצמו הודה שהמבקרים הטילו ספק בעומק תובנותיו אפילו תוך שבחו את כישוריו. מוהם עצמו ציין שרק שני מבקרים חשובים בארצו טרחו אי פעם לקחת אותו ברצינות. הצבתו המפורסמת את עצמו בשורה הראשונה של הדרג השני מצוטטת כהוכחה לחדות ראייה, אך התיעוד מטושטש יותר מהאגדה: חוקרים לא מצאו עדות לכך שתיאר את עצמו כ"דרג שני" בצורה הישירה המיוחסת לו בדרך כלל, והוא ערער על גרסה זו. פסק הדין ההוגן הוא שמוהם לא היה מקורי גדול - הוא לא פתח טריטוריה חדשה ברומן ולא הייתה לו פילוסופיה להציע מעבר לסובלנות עגומה - אבל שהוא היה בין הטכנאים השלמים ביותר שהפיקה הספרות האנגלית, ושארבעה דורות של סופרים מוערכים יותר, נואל קאוורד (Noel Coward) וג'ורג' אורוול (George Orwell) וגרין ולה-קארה ביניהם, למדו ממנו איך לעשות זאת.
מורשת
הוא קיבל תואר עמית כבוד (Companion of Honour) מאליזבת השנייה (Elizabeth II) ב-1954, לאחר שעל פי הדיווחים דחה תואר אבירות בתקווה למסדר ההצטיינות (Order of Merit), שלעולם לא הגיע. לפני שחזר לקאפ פרא לאחר מלחמת העולם השנייה הוא ייסד את פרס סומרסט מוהם לסופרים בריטים מתחת לגיל שלושים וחמש, שממנו מאז יצאה שורה ארוכה של קריירות. הוא מת ב-16 בדצמבר 1965, בגיל תשעים ואחת, לאחר נפילה, ואפרו הונח בבית הספר קינג'ס, קנטרברי - בית הספר ששנא - לצד הספרייה שעבורה שילם. המוציאים לאור האמריקאים שלו מנו ארבעה מיליון וחצי עותקים שנמכרו בחייו; המספר העולמי במותו היה שמונים מיליון. הסיפורים עדיין מוסרטים. הוא היה, בסופו של דבר, צודק לגבי סיכוייו יותר מהמבקרים.