ויליאם סארויאן: האיש שסירב לפרס פוליצר
בשנת 1940 העניקה ועדת פרס פוליצר את פרס הדרמה שלה למחזה הזמן של חייך (The Time of Your Life), מחזה כמעט חסר עלילה המתרחש בבר על קו המים בסן פרנסיסקו. מחברו סירב לקבל את הפרס, בטענה המוצהרת שאין לאפשר למסחר לשפוט את האמנויות. הוא שמר לעצמו את פרס חוג מבקרי הדרמה של ניו יורק עבור אותו מחזה, מה שמרמז שההתנגדות הייתה לכסף ולא לשבח. הוא היה בן שלושים ואחת, וכתב באופן מקצועי במשך שש שנים.
מביטליס לפרזנו
ויליאם סארויאן (William Saroyan) נולד בפרזנו, קליפורניה, ב-31 באוגוסט 1908, בנם של ארמנק וטקוהי סארויאן, מהגרים ארמנים מביטליס שבאימפריה העות'מאנית. אביו הגיע לניו יורק בשנת 1905 והטיף בכנסיות אפוסטוליות ארמניות; הוא מת כשויליאם היה בן שלוש. הילדים הושמו בבית יתומים באוקלנד, וחלפו חמש שנים עד שאמם, שעבדה בבית חרושת לשימורים בפרזנו, יכלה לאסוף אותם חזרה לביתה.
הוא רכש את השכלתו בכוחות עצמו. הוא לקח כל עבודה שהייתה, סיים כמנהל משרד בחברת הטלגרף של סן פרנסיסקו, וקרא בזמנו הפנוי. הרגע המכריע הגיע כאשר אמו הראתה לו כמה מכתביו של אביו המנוח; הוא החליט אז שזה מה שהוא יעשה. יצירות מוקדמות הופיעו ב-Overland Monthly ובעיתון הארמני Hairenik. דבר בהכשרתו לא היה ספרותי, וזה התברר כעיקר העניין.
הצעיר הנועז
"הצעיר הנועז על הטרפז המעופף" (The Daring Young Man on the Flying Trapeze) הופיע במגזין Story בשנת 1934. נושאו הוא סופר גווע ברעב בתקופת השפל הכלכלי, ושיטתו – תודעה הנצפית בעודה מזמזמת, חצי צלולה, לעבר כיליונה – לא הייתה לה תקדים אמריקאי ברור. "דרך האוויר על הטרפז המעופף, תודעתו המהמה. משעשע היה הדבר, מצחיק להפליא." הסיפור הפך אותו למפורסם בגיל עשרים וחמש, והקובץ שנשא את שמו ביסס סגנון: משפטים קצרים, מדוברים, שנשמעו כלא ערוכים, סירוב לעלילה קונבנציונלית, וחום שמעריציו כינו נדיבות ואויביו כינו משהו אחר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סגנון סארויאן
התקופה שבין 1939 ל-1943 היא גוף העבודה שלפיו מודד הכל. הלב שלי בהרים (My Heart's in the Highlands) ו-הזמן של חייך הגיעו בשנת 1939, מחזות שבהם אנשים בעיקר מדברים, שותים ומתנהגים בהגינות זה עם זה. שמי הוא ארם (My Name Is Aram), ספר סיפורים על ילד במשפחת מהגרים ארמנית בעמק סן חואקין, הפך לרב-מכר בינלאומי ב-1940. לאחר מכן הזמינה אצלו חברת MGM עבודה, דחתה את התסריט בן 240 העמודים שהגיש – לואי ב. מאייר רצה משהו אחר – וסארויאן פשוט המיר את התסריט לרומן, הקומדיה האנושית (The Human Comedy), ופרסם אותו רגע לפני הסרט. הוא זכה בכל מקרה בפרס האוסקר לשנת 1943 על הסיפור הטוב ביותר.
הצבא ווסלי ג'קסון
הוא שירת בצבא ארצות הברית במהלך המלחמה, הוצב באסטוריה שבקווינס ונשלח ללונדון ב-1942 עם יחידת סרטים של חיל הקשר. הרומן שנבע מכך, הרפתקאותיו של וסלי ג'קסון (The Adventures of Wesley Jackson, 1946), נקרא בצבא כטיעון לפציפיזם וכמעט הביא אותו למשפט צבאי. ב-1943 נשא לאישה את השחקנית קרול מרקוס; נולדו להם שני ילדים, ארם, שהפך לסופר, ולוסי, שהפכה לשחקנית. הם התגרשו ב-1949, נישאו מחדש ב-1951 והתגרשו שוב ב-1952. מרקוס, שנישאה מאוחר יותר לוולטר מתאו, כתבה בספר זיכרונותיה Among the Porcupines שסארויאן נהג באלימות.
הדעיכה הארוכה
עד סוף שנות ה-40 השתלטו עליו השתייה וההימורים, והוא כתב כדי לממן את שניהם – במהירות, כמעט ללא עריכה, ומאבד חלק גדול ממה שהרוויח. הספרים המשיכו לבוא במשך שלושים שנה נוספות: רוק וגראם (1951), ספר הזיכרונות רוכב האופניים בבוורלי הילס (1952), אבא, אתה משוגע (1957), בנים ובנות יחד (1963), הספדים (1979). החל מ-1958 חי בעיקר בפריז. פסק הדין הביקורתי על מחצית חייו השנייה והארוכה התגבש מוקדם ולא התרכך הרבה; השאלה שהקוראים המשיכו לשאול, בצורה זו או אחרת, הייתה כיצד אדם יכול לכתוב כל כך הרבה חומר טוב וכל כך הרבה חומר גרוע.
שני קברים
הוא הוכנס להיכל התהילה של התיאטרון האמריקאי בשנת 1979 ומת מסרטן הערמונית בפרזנו ב-18 במאי 1981, בגיל שבעים ושתיים. אפרו חולק: מחציתו נקברה בבית הקברות אררט בפרזנו, ומחציתו נטמנה בפנתאון קומיטאס בירוואן, בין אמנים ארמנים, בהם המלחין ארם חצ'טוריאן. זהו פתרון מילולי באופן חריג לבעיה שעליה כתב כל חייו. בשנת 1988 שינתה סן פרנסיסקו את שמו של סמטה ליד חנות הספרים City Lights ל-William Saroyan Place.
מדוע ויליאם נקרא גאון
הטענה נשענת על פרץ קצר ויוצא דופן – בערך מ-1934 עד 1943 – ועל העובדה שהסגנון שהומצא בו הוכח כנייד. קורט וונגוט כינה את סארויאן "הראשון ועדיין הגדול מכל המינימליסטים האמריקאים", המחמאה המדויקת ביותר שמישהו העניק לו: לפני סארויאן, פרוזה פשוטה כל כך נחשבה לבלתי גמורה. סטיבן פריי מכנה אותו אחד הסופרים המוערכים ביותר בחסר של המאה העשרים. המתנה הספציפית הייתה האוזן. סארויאן יכול היה לכתוב משפט שנשמע כמו אדם המדבר אל עצמו ועדיין לשאת בתוכו טיעון רגשי שלם, ולעשות זאת ללא המנגנון הנראה לעין של העלילה – וזו הסיבה שהביטניקים ודור של סופרים קליפורנים לקחו ממנו כל כך הרבה.
טענת הנגד חמורה ומוצדקת במידה רבה. הכישרון מעולם לא התפתח; הוא חזר על עצמו. הסיכום של ג'ון האצ'יסון מדויק: גחמנות, חמלה וחיוך מוכן "היו התכונות שבגללן המבקרים ראו בו לבסוף משקל נוצה." לאחר המלחמה, משנתו בדבר חופש, אהבת אחים ונדיבות אוניברסלית נקראה כהתחמקות בתרבות הטרודה בשנאה אידיאולוגית, וקשה להתווכח עם שיפוטו של ריצ'רד רודריגז – שמעט מהגדולה המוקדמת שורדת בשנים המאוחרות. הוא כתב יותר מדי וערך כמעט דבר לא. סארויאן הוא גאון של סגנון ולא של מחשבה: הוא מצא קול אחד, וזו הייתה תגלית אמיתית, והוא מעולם לא מצא אחר.
מורשת
מה שהעביר הלאה היה הרשאה. המשפט הלא-ספרותי, הסיפור ללא עלילה, ילדות המהגרים המטופלת כנושא אמריקאי לגיטימי ולא כקוריוז אתני – כל אלה היו מסוכנים יותר לפני שהוא עשה אותם. עצתו שלו לסופרים היא הסיכום ההוגן ביותר לאיך מרגישה עבודה טובה מבפנים: "נסו ללמוד לנשום עמוק; באמת לטעום אוכל כשאתם אוכלים, וכשאתם ישנים באמת לישון. נסו ככל האפשר להיות חיים לחלוטין בכל כוחכם, וכשאתם צוחקים, צחקו בכל הכוח." הוא כתב עוד ארבעה עשורים ומעולם לא עלה על עשר השנים הראשונות, ועשר השנים הראשונות הספיקו.