ולדימיר נבוקוב: קוסם השפה

הוא איבד מולדת, הון ושפת אם, והפך את כל אלה לאמנות. ולדימיר נבוקוב (Vladimir Nabokov), שנולד למשפחת אצולה רוסית ונדחף לגלות מתמדת בשל המהפכה, בנה את עצמו מחדש שוב ושוב – כגולה בברלין ובפריז, כפרופסור וחוקר פרפרים באמריקה, ולבסוף כסלבריטאי ספרותי במלון שוויצרי. לאורך הדרך הוא השיג הישג נדיר כמעט: הוא הפך לאחד מגדולי הסטייליסטים בפרוזה בשתי שפות שונות לחלוטין. נבוקוב כתב יצירות מופת ברוסית, ולאחר מכן לימד את עצמו לכתוב יצירות גדולות אף יותר באנגלית, הישג של גאונות לשונית עם מעט מאוד מקבילות בהיסטוריה הספרותית.

גאון של סגנון

הגאונות של נבוקוב הייתה, מעל לכל, מילולית. הוא האמין בעליונותו של המשפט הבודד, של המילה המדויקת, של הדימוי המסנוור, ועיצב פרוזה בעלת עושר, שנינות ושליטה כה רבה, עד שסופרים אחרים קראו אותו בייאוש ובהתפעלות. שפתו מנצנצת במשחקי מילים, תבניות חבויות, משחקי מילים רב-לשוניים ודיוק בלתי נסבל כמעט; הוא היה מסוגל להפוך תיאור של אור החודר מבעד לחלון או את המרקם של זיכרון לאירוע של עונג אסתטי טהור. עבור נבוקוב, ספרות לא עסקה בעיקר במסר או במוסר, אלא בקסם – יצירה, באמצעות השפה, של כשף. "על סופר להיות בעל דיוק של משורר ודמיון של מדען", הוא האמין, והוא ניחן בשניהם.

הרומן המפורסם ביותר שלו, לוליטה (Lolita, 1955), הוא ההפגנה העליונה והמטרידה ביותר של כישרון זה. הספר, המסופר על ידי פדופיל רהוט ומפלצתי, הוא ספר בעל יופי מסוכן – הפרוזה שלו כה מפתה עד שהיא הופכת את הקורא למעורב, ומאלצת אותו להתעמת עם האופן שבו שפה יפה יכולה לשמש כדי להצדיק ולהסוות רוע. הרומן עורר שערורייה בעולם וכמעט ולא פורסם, אך כיום הוא מוכר כיצירת מופת בדיוק בגלל המתח הזה: נבוקוב מפעיל את סגנונו המהפנט בשירותו של מספר שהקסם שלו הוא מלכודת, ותובע מהקורא לראות מעבר ליופי אל הזוועה שמתחת. זוהי אחת החקירות המתוחכמות ביותר בספרות של הסכנה המוסרית הטמונה באמנות עצמה.

האדריכל והמדען

נבוקוב היה גם גאון של מבנה. אש חיוורת (Pale Fire, 1962) הוא אחד הרומנים הבנויים בצורה הגאונית ביותר שנכתבו אי פעם – פואמה בת 999 שורות ולאחריה פרשנות מופרעת החושפת בהדרגה סיפור שונה לחלוטין וחבוי; קופסת פאזל ספרותית שניתן לקרוא בכמה כיוונים. הוא נהנה ממשחקים, ממלכודות וממבנים מורכבים, והתייחס לרומן כמכונה משוכללת שהקורא צריך לגלות. יצירתו מתגמלת קריאה חוזרת ופענוח, וביטחונו בשליטתו האדריכלית שלו היה מוחלט.

באופן יוצא דופן, הגאונות של נבוקוב חרגה מעבר לספרות אל מדע של ממש. הוא היה לפידופטרולוג – מומחה לפרפרים – עובד ורציני, שאצר אוספים, פרסם מאמרים מדעיים והציע השערה שנויה במחלוקת על האבולוציה והנדידה של פרפרים מסוימים, שנדחתה במהלך חייו ולאחר מכן, עשורים לאחר מותו, אושרה באמצעות ניתוח גנטי. הוא גילם את האידיאל של עצמו: האמן בעל הדיוק של המדען והמדען בעל הדמיון של האמן, כאשר אותה תשומת לב קפדנית לפרטים משרתת הן את הפרוזה שלו והן את הפרפרים שלו.

גלות וזיכרון

מתחת לכל הנצנוץ של נבוקוב מונח הנושא העמוק של אובדן וזיכרון. מוגלה לנצח מרוסיה של ילדותו, הוא הפך את הזיכרון עצמו לאחד מנושאיו הגדולים, בצורה היפה ביותר באוטוביוגרפיה שלו דבר, זיכרון (Speak, Memory), שחזור מאיר עיניים של עולם שנעלם. המבנים המורכבים והקסם המילולי שלו הם, בחלקם, דרך להביס את הזמן ואת האובדן – לשמר, באמצעות הקביעות של האמנות, את מה שההיסטוריה השמידה. מאחורי המשחקים והמשטח הנוצץ טמון גרעין רגשי עמוק: כמיהתו של הגולה להציל את העבר משכחה.

מדוע זה חשוב

ולדימיר נבוקוב חשוב משום שהוא מייצג את אמנות הפרוזה בצורתה המזוקקת והתובענית ביותר – סופר שהוכיח כי השפה עצמה, כשהיא מופעלת בדיוק ובדמיון מספיקים, יכולה להיות מקור לפלא בלתי נדלה. הוא העלה את הרף הספרותי לסגנון ומבנה, השפיע על דורות של סופרים, והדגים את ההישג המדהים של השגת גדולה בשתי שפות, כשהוא הופך את קטסטרופת הגלות לבסיס של אמנותו.

משמעותו העמוקה יותר טמונה במה שהוא חושף על הקשר בין יופי למוסר. מעל לכל באמצעות לוליטה, נבוקוב הציב את אחת השאלות הקשות ביותר בספרות – האם ניתן להפריד את כוחו המפתה של האמנות מתוכנו המוסרי – ונתן אמון בקוראיו שירגישו את הסכנה בעצמם. הוא הקוסם של הכישוף שהבין שהקסם הוא רב-עוצמה בדיוק משום שהוא יכול להטעות, ושמשפטיו המסנוירים נושאים, מתחת לפני השטח, מדיטציה של חיים שלמים על אובדן, זיכרון והקסם המסוכן של המילה.