ולדימיר אודוייבסקי: הנסיך שדמיין את האינטרנט
התבוננו במנעד. נסיך רוסי, מבחינה גנאלוגית הצאצא הבכיר ביותר שנותר מהשושלת שמשלה במדינה לפני בית רומנוב, מבלה את שנות ה-40 של המאה ה-19 בפרסום טורי בישול תחת השם מיסטר פאף (Mister Puff), בכתיבת חיבור טכני על ציפוי אלקטרוליטי, במערכה להקמת קונסרבטוריון לאומי, ובתיאור, ברומן המתרחש בשנת 4338, של מכשירי תקשורת שמזכירים באופן מעורר מחשבה את האינטרנט. ולדימיר אודוייבסקי (Vladimir Odoevsky) הוא הדמות הרב-תחומית ביותר בספרות הרוסית של המאה ה-19, וזו שהמאה שלו התקשתה ביותר לדעת מה לעשות איתה.
האחרון לבית רוריק
הוא נולד במוסקבה ב-13 באוגוסט 1803, החבר האחרון בבית אודוייב הנסיכותי, ומבחינה גנאלוגית קפדנית, הנציג הבכיר של בית רוריק (House of Rurik) – השושלת שמשלה ברוסיה במשך שבע מאות שנים לפני בית רומנוב. אביו היה יועץ מדינה ומנהל בנק; אמו הייתה משכילה, דוברת צרפתית וניגנה בפסנתר. בין 1816 ל-1822 הוא למד בבית הספר לאצולה הצמוד לאוניברסיטת מוסקבה, האקדמיה להכשרה עבור המעמד השליט של האימפריה.
ירושה זו הייתה חשובה פחות כהון חברתי ויותר כרישיון. אודוייבסקי מעולם לא נאלץ להתפרנס מעטו, וזו הסיבה שיכול היה להרשות לעצמו להתעניין בהכל בבת אחת ולסיים מעט יחסית.
אוהבי החוכמה
באמצע שנות ה-20 של המאה ה-19 הוא עמד בראש הליובומודרי (Lyubomudry) – "אוהבי החוכמה" – אגודה מוסקבאית שהוקדשה לפרידריך שלינג (Friedrich Schelling) והאידיאליסטים הגרמנים. זה היה הרגע שבו המחשבה הרוסית רכשה אוצר מילים פילוסופי משלה, ואודוייבסקי היה במרכזו. בשנת 1824 החל לעבוד כמבקר ועיתונאי, ויחד עם המשורר וילהלם קיכלבקר (Wilhelm Küchelbecker), ייסד את המגזין מנמוזינה (Mnemozina).
מה שבולט הוא מה שהוא סירב לו. חוג הליובומודרי הוליד גם את הסלאבופילים, שטענו שלרוסיה יש ייעוד רוחני מובחן, וגם את המערביים, שרצו שהיא תהפוך לאירופה. אודוייבסקי הכיר את שני הפלגים ולא הצטרף לאף אחד מהם. סירוב זה קריא בכל מקום ביצירות הסיפורתיות שלו, שמציבות עמדות אינטלקטואליות רוסיות ואירופיות זו מול זו מבלי להכריע בוויכוח.
פטרבורג
הוא עבר לסנט פטרבורג בשנת 1826, הצטרף לסגל הספרייה הציבורית הקיסרית, והפך לדמות קבועה בבירוקרטיה הספרותית – מאוחר יותר ערך יחד עם אלכסנדר פושקין (Alexander Pushkin) את סוברמניק (Sovremennik), החשוב בכתבי העת של התקופה. הוא היה, במובן המילולי ביותר, איש מבפנים: עובד מדינה, ספרן, סנאטור בשנותיו האחרונות, ובו בזמן מחברם של כמה מהפרוזות המוזרות ביותר בשפה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לילות רוסיים
לילות רוסיים (1844) הוא יצירת המופת שלו ואחד הספרים המוזרים של הרומנטיקה האירופית. זהו רומן מסגרת גותי: קבוצה של צעירים מתווכחת על פילוסופיה לאורך סדרה של לילות, והסיפורים שהם מספרים מוטמעים בתוך הטיעון. הצורה מושאלת מ-Noctes Atticae של אולוס גליוס (Aulus Gellius), הסגנון מ-א. ת. א. הופמן (E. T. A. Hoffmann), והעקרונות הבסיסיים משלינג ומנובאליס (Novalis). מסות ונובלות מתמזגות זו בזו; ז'אנרים ומשלבים מעורבבים במכוון.
הסיפורים המוטמעים הם הסיבה לקרוא אותו. כמה מהם – "ההתאבדות האחרונה", "העיר ללא שם" – הם דיסטופיות, אמיתיות, שנכתבו עשרות שנים לפני שהמילה הייתה קיימת ולפני האסונות התעשייתיים שבדרך כלל מסבירים את הופעת הז'אנר. אחרים עוסקים באמן ובמחיר הכרוך בכך: "סבסטיאן באך", "הרביעייה האחרונה של בטהובן", "האלתור". הספר כולו הוא טיעון בשאלה אם תבונה ומערכת יכולות לתת דין וחשבון על בני אדם, מבוים על ידי אדם שהיה בעצמו מדען, בירוקרט ומיסטיקן, ובאופן בולט – לא הוכרע.
במקומות אחרים הוא כתב סיפורים פנטסטיים – "קוסמורמה", "סלמנדרה" – וסיפורי ילדים כולל "עיר קופסת הטבק". אחת ההמצאות החדות ביותר שלו היא "Opere del Cavaliere Giambattista Piranesi", שבו אדריכל נרדף על ידי הרישומים שלו עצמו, התובעים להיבנות. על בסיס אלה הוא נמנה עם חלוצי הסיפור הקצר האימפרסיוניסטי באירופה, ומוזכר לצד הופמן ואוסיפ סנקובסקי (Osip Senkovsky) כמרכזי בעיצוב המוקדם של הפנטסטיקה האירופית.
שנת 4338
בשנת 1828 פרסם את "יומיים בחיי כדור הארץ", שבו מפגש חברתי נקטע על ידי החדשות שהשביט של ביילה (Biela's Comet) יפגע בכדור הארץ בשנת 4339. בין 1837 ל-1839 הוא הרחיב את הרעיון ל-שנת 4338: מכתבי פטרבורג, רומן המתרחש שנה לפני הפגיעה. עתידו מכיל תחבורה מתקדמת כולל נסיעה בחלל, שליטה מכוונת במזג האוויר, ומכשירים לתקשורת מרחוק שצופים את התקשורת המרושתת בדיוק לא נוח. זוהי אחת היצירות הרציניות הראשונות של המדע הבדיוני הרוסי והיא למעשה לא נקראה במשך מאה שנה.
פרקליטו של המוזיקאי
הסיבה הגדולה האחרת של אודוייבסקי הייתה מוזיקה. הוא היה בין התומכים המוקדמים והקולניים ביותר של מיכאיל גלינקה (Mikhail Glinka) ושל סגנון לאומי רוסי מובהק, בנקודה שבה הדעה הרוסית המשכילה עדיין הניחה שמוזיקה רצינית היא איטלקית או גרמנית. באופן משמעותי יותר, הוא סייע בהקמת החברה המוזיקלית הרוסית ושני הקונסרבטוריונים של מוסקבה וסנט פטרבורג – המוסדות שדרכם עברה ההכשרה המוזיקלית הרוסית מקצועיות. הוא גם מצא זמן ב-1844 לפרסם חיבור על ציפוי אלקטרוליטי. הוא חזר למוסקבה ב-1861, כיהן כסנאטור, ומת ב-11 במרץ 1869, ונקבר במנזר דונסקוי.
מדוע ולדימיר מכונה גאון
האיכות כאן היא טווח אינטלקטואלי אמיתי, וטווח מסוג לא רגיל: לא דגימה שטחית של חובבן אלא יכולת לעבוד ברמה רצינית בתחומים שלא היה להם אוצר מילים משותף. הוא כתב ספרות פילוסופית בהשפעת שלינג; הוא הקים קונסרבטוריונים; הוא פרסם מאמרים על אלקטרוכימיה; הוא כתב לילדים; הוא צפה תקשורת מרושתת. האינסטינקט המאחד הוא השכנוע שאף מערכת יחידה – רציונליסטית, מיסטית, לאומית – לא יכולה להכיל את מכלול החוויה, שזה בדיוק הטיעון ש-לילות רוסיים בנוי לביימו ולא ליישבו.
הוא גם ניחן בדמיון צופה פני עתיד אמיתי. כתיבת סיפורת דיסטופית בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19, לפני האסונות התעשייתיים והפוליטיים שהפכו את הז'אנר למובן מאליו, דרשה אקסטרפולציה מתוך הנחת יסוד ולא תגובה לחוויה. זו פעולה קוגניטיבית קשה יותר, וזה אותו הכושר שהפיק את שנת 4338.
טיעון הנגד הכן הוא שהשפעה, לא תובנה, היא היכן שהוא נופל. ה-Science Fiction Encyclopedia בוטה: למדע הבדיוני שלו הייתה השפעה זניחה במשך מאה שנים, ורק "במבט לאחור כוחה של עבודתו נראה ברור". לילות רוסיים זכו לתחייה מינורית כאשר הודפסו מחדש בתחילת המאה ה-20; ישנה הצעה שדוסטויבסקי (Dostoevsky) הכיר אותם, אך לא יותר מהצעה. והיקף העיסוקים בא על חשבון ריכוז: הוא פיזר את עצמו בין ספרות, פילוסופיה, מוזיקולוגיה, כימיה ומינהל ציבורי. הוא גאון של היקף שמעולם לא הפיק את יצירת המופת הבלתי מעורערת היחידה שההיקף הבטיח.
מורשת
המוסדות של אודוייבסקי האריכו ימים יותר מספריו. הקונסרבטוריונים שהוא סייע להקים עיצבו מחדש את המוזיקה הרוסית לצמיתות, שזו מורשת מוחשית יותר ממה שרוב הסופרים משאירים אחריהם. בספרות הוא התגלה מחדש באיטיות, ככל שהמאה ה-20 פיתחה טעם בדיוק לדברים שהוא עשה ראשון: סיפור המסגרת הפילוסופי, הדיסטופיה, הסיפור הפנטסטי שמסרב להסביר את עצמו. הנסיך שלא הצליח להחליט על תחום אחד התברר כמי שהקדים את זמנו בכמה מהם.