ולדימיר מאיאקובסקי: הקול המהדהד ביותר של המהפכה
הפתק שהשאיר ב-14 באפריל 1930 הופנה לכולם: "לכולכם. אני מת, אך אל תאשימו איש במותי." שלושה ימים לאחר מכן הגיעו כ-150,000 איש להלווייתו, מה שהיה לאבל הציבורי השלישי בגודלו בהיסטוריה של רוסיה הסובייטית, אחרי אלו של לנין וסטלין. חמש שנים לאחר מכן, סטלין בעצמו הכריז עליו כמשורר הטוב והמוכשר ביותר של התקופה הסובייטית והפך את האדישות למורשתו לעבירה פלילית. כמעט דבר מכל זה לא היה מה שמאיאקובסקי רצה, והמשורר בוריס פסטרנק כינה את הקנוניזציה הזו "מותו השני".
מבגדאתי לבוטירקה
הוא נולד ב-19 ביולי 1893 בבגדאתי, גאורגיה, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית, לאציל ושומר יערות ולאשתו אלכסנדרה. המשפחה נשאה דם רוסי, קוזאקי-זפורוז'י ואוקראיני; בבית דיברו רוסית בעוד הילד דיבר גאורגית עם חבריו ללימודים. ב-1906 נדקר אביו מסיכה מחלידה, חלה בהרעלת דם ומת, והמשפחה עברה למוסקבה. מאיאקובסקי כבר היה מעורב פוליטית – בגיל ארבע-עשרה השתתף בהפגנות סוציאליסטיות בכותאיסי – ובמוסקבה צלל לספרות מרקסיסטית והצטרף למעגל המחתרתי של הסוציאל-דמוקרטים ב-1907. הפצת תעמולה וסיוע להברחת פעילים מבית הסוהר הובילו אותו לשם בעצמו: אחד-עשר חודשים בכלא בוטירקה (Butyrka) ב-1909. בתא הכלא, שרובו היה בבידוד, החל לכתוב שירה.
החולצה הצהובה
עם שחרורו ב-1910, נטש את עבודת המפלגה לטובת אמנות ונרשם לבית הספר לאמנות במוסקבה, שם פגש ב-1911 את דייוויד בורליוק (David Burlyuk), שהביט ביצירותיו והכריז עליו כעל משורר גאון. בורליוק האכיל אותו, מימן אותו והעניק לו השכלה. מאיאקובסקי הפך לקול הציבורי של קבוצת "הילאיה" (Hylaea), דקלם בפינות רחוב, וערך את הופעתו הרשמית הראשונה בקברט "הכלב המשוטט" בסנט פטרסבורג ב-17 בנובמבר 1912. בדצמבר של אותה שנה הופיעו שיריו "לילה" ו-"בוקר" בתוך המניפסט הפוטוריסטי סטירה בפני הטעם הציבורי, לצד חלבניקוב, בורליוק וקרוצ'וניך, אשר דרש להשליך את פושקין, דוסטויבסקי וטולסטוי מאוניית הקיטור של המודרניות. סיבוב הופעות בן שבע-עשרה ערים בדצמבר 1913 הפך אותם למוכרים לשמצה; המשטרה פיזרה את הקראות השירים שוב ושוב, החולצה הצהובה של מאיאקובסקי הפכה לסמל לאומי של פרובוקציה, והוא ובורליוק סולקו מבית הספר לאמנות בשל השערורייה.
ענן במכנסיים
הטרגדיה ולדימיר מאיאקובסקי הועלתה ב-1914, וב-1915 נכתבה הפואמה שהפכה אותו למפורסם – ענן במכנסיים, יצירתו המורחבת הראשונה, יצירה בעלת יהירות אדירה וחבולה. חליל עמוד השדרה באה בעקבותיה ב-1916 ועוררה את זעמם של המבקרים. ביוני 1915 פגש את ליליה בריק (Lilya Brik) בבית הקיץ שלה מחוץ למוסקבה. היא הייתה נשואה לאוסיפ בריק, סוחר שהפך לחברו ומוציאו לאור של מאיאקובסקי, והיא הפכה למושא שירי האהבה המרכזיים שלו לשארית חייו. התיאור שלה לתחילת הקשר בוטה באופן אופייני: "וולודיה לא סתם התאהב בי; הוא תקף אותי, זה היה אונס." הרומן הסתיים בסביבות 1923; ההסדר ביניהם לא, ומ-1926 השלושה חלקו דירה במוסקבה ששימשה גם כמפקדה ספרותית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →משורר סוכנות הטלגרף
מאיאקובסקי קיבל את אוקטובר 1917 באמונה שלמה, עבד בסמולני בפטרוגרד והכריז על נאמנותו למשטר החדש באותו נובמבר. מיסטריה-בופה, שהועלתה ב-1918 ועובדה מחדש ב-1921, הייתה המחזה הסובייטי הראשון, מופע ראוותני של פועלים היורשים את האדמה; "מצעד השמאל" שייך לאותו גל. לאחר מכן הגיעה העבודה המוזרה ביותר בקריירה שלו. בין 1919 ל-1921 יצר כ-1,100 "חלונות רוסטא" (ROSTA Windows) עבור סוכנות הטלגרף הרוסית – כרזות אגיטפרופ סאטיריות, שילוב של תמונה וסיסמה, תעמולה בעבודת יד עבור מדינה ללא כושר הדפסה ואוכלוסייה שלעיתים קרובות לא ידעה קרוא וכתוב. הוא היה, במונחי התקופה, דוברו של העם הסובייטי, והוא הפך את עצמו לכזה בכוונה תחילה.
LEF ומכונת האפוס
מ-1922 עד 1928 סייע בהקמה ובהגדרה של "החזית השמאלית של האמנויות" (LEF), וערך את כתב העת שלה LEF יחד עם סרגיי טרטיאקוב ואוסיפ בריק, תחת מצע של דחיית האינדיבידואליזם והתגייסות האמנות למען הקומוניזם. הפואמות הארוכות משנים אלו הן מונומנטים: 150,000,000 (1921), שנכשלה בלהרשים את לנין; האינטימיות אני אוהב (1922) ו-על אודות זאת (1923); ולדימיר איליץ' לנין (1924) בת 3,000 השורות; ו-הכל בסדר! (1927), שפין לונצ'ארסקי כינה אותה כמהפכת אוקטובר המפוסלת בברונזה. הוא גם טייל, תחילה במאי 1922 לריגה, ברלין ופריז, שם פגש את לז'ה ופיקאסו, וב-1925 ברחבי אירופה לניו יורק, קליבלנד, דטרויט, שיקגו, פיטסבורג ופילדלפיה, ולאחר מכן למקסיקו ולקובה, יצירות שהולידו את גילויי על אמריקה.
הפשפש והקליע
המחזות הסאטיריים שחתמו את העשור, הפשפש ו-המרחץ, הפנו את נשקו נגד הבירוקרטיה הסובייטית וזכו לביקורת קטלנית מצד איגוד הסופרים הפרולטרים הרוסים. חייו הפרטיים הצטמצמו יחד עם אלו הציבוריים. נולד לו בן מליליה לבינסקאיה, בת מאלי ג'ונס בניו יורק, ובפריז ב-1928 פגש את טטיאנה יאקובלבה, דוגמנית של שאנל שביקש לשאת לאישה; בסוף 1929 סירבה המדינה להעניק לו ויזה. ב-14 באפריל 1930, כאשר השחקנית ורוניקה פולונסקאיה עזבה את דירתו לאחר מריבה על סירובה להתגרש מבעלה, הוא ירה בעצמו. הזירה מעולם לא הובהרה עד תום – הקליע שנמצא לא תאם את דגם האקדח שלו, שכנים דיווחו ששמעו שתי יריות, והקצין שחקר את המקרה נהרג עשרה ימים לאחר מכן.
מדוע ולדימיר מכונה גאון
הכינוי דבק בו מהמקור: בורליוק כינה אותו משורר גאון ב-1911, עוד לפני שפרסם דבר בעל חשיבות, וההחלטה של סטלין מ-1935 הכתירה אותו כמשורר הטוב והמוכשר ביותר של התקופה הסובייטית. אף אחד מהם אינו חסר פניות – בורליוק עסק בגיוס, סטלין עסק בניהול גופה. הטענה המקצועית היא העמידה במבחן הזמן. מאיאקובסקי נחשב לרפורמטור רדיקלי של השפה הפואטית הרוסית, שייצר ניאולוגיזמים אקספרסיביים ובנה צורות שיריות ניסיוניות שעיצבו מחדש את יכולות השירה בשפה הרוסית. הוא מיזג את ההמצאה הזו עם נוכחות פיזית של מופיע, וזו הסיבה לכך שפינת הרחוב, הקברט וסיבוב ההופעות בן שבע-עשרה הערים היו חשובים לא פחות מהדף המודפס – היצירה נבנתה כדי להישמע בקול רם מול קהל שעשוי להיות עוין.
הטיעון שכנגד הוא כבד משקל. חלק ניכר מתפוקתו היה תעמולה שהוזמנה מראש, כולל 1,100 כרזות וסיסמאות ששימשו מאוחר יותר את המדינה ככתובות על קירות, והאפוס האזרחי השאפתני ביותר שלו הותיר את לנין קר. הוא עבד מרצונו בשירות משטר שהפך לרצחני, והתמיכה הרשמית הגבוהה ביותר שלו הגיעה מראשו. גזר דינו של פסטרנק על הפולחן הפוסט-מורטמי – מוות שני, שנכפה בכוח, בעוד יצירותיו הבעייתיות מצונזרות – הוא התיקון ההכרחי. מה שנותר באמת שלו הוא בנייה מחדש של האופן שבו הרוסית יכולה להישמע: רועשת, משוננת, עממית, מסוגלת לרכות ולגידופים באותה נשימה.
מורשת
פולחן האישיות קבר אותו פעמיים, אך הוא לא החזיק מעמד. מסוף שנות ה-50 דור סובייטי צעיר יותר החזיר לעצמו את מאיאקובסקי כסמל לחופש אמנותי ולא לציות, בקראו מעבר לסיסמאות אל שירי האהבה השבורים. בחו"ל השפעתו עברה דרך נאזים חכמת, לואי אראגון, פבלו נרודה ופרנק אוהרה. בגדאתי שונתה על שמו, תחנת מטרו במוסקבה נפתחה בשמו ב-1938, והדוגמה שלו שורדת בכל מקום שבו שיר עדיין רוצה להישמע במקום רק להיקרא.