ולדימיר אוסיפוביץ' שרווד: האנגלי שבנה את הזיכרון הרוסי
בקצה הצפוני של הכיכר האדומה, סוגר את הנוף מכיוון כנסיית ואסילי הקדוש כמו חומה של מגדלים מלבנים אדומות וגגות אוהל, ניצב המוזיאון ההיסטורי הממלכתי. הוא נראה כאילו נחצב מרוסיה של ימי הביניים. למעשה, הוא תוכנן בשנות ה-70 של המאה ה-19 על ידי נכדו של מהנדס מכונות כותנה אנגלי — אדם שבילה חמש שנים בציור דיוקנאות באנגליה וסיים את חייו בטענה שיופי מציית לחוק מתמטי שניתן לגילוי. ולדימיר אוסיפוביץ' שרווד (Vladimir Osipovich Sherwood) בנה את הבניין הרוסי המובהק ביותר של המאה שלו, והוא בנה אותו מבחוץ אל פנים.
שם אנגלי בכפר טמבוב
שרווד נולד ב-30 באוגוסט 1832 באיסטלייבו שבפלך טמבוב; מקורות רוסיים, המשתמשים בלוח השנה היוליאני שהיה נהוג אז, מציינים את התאריך כ-18 באוגוסט. משפחתו הגיעה דור קודם לכן. סבו ויליאם שרווד, מהנדס מכונות כותנה קתולי, הוזמן לרוסיה ב-1800 תחת פאבל הראשון. אביו ג'וזף היה מהנדס אנגלו-רוסי שמת כשהילד היה צעיר מאוד. מצד אמו, השושלת הובילה לניקולאי קושלבסקי, אדריכל שהוכשר באקדמיה הקיסרית לאמנויות — הרמז הראשון למקצוע שבו יעסוק ולדימיר.
המשפחה נשאה עמה גם מוניטין של ידוענות. דודו של שרווד, ג'ון, החזיק במעמד מכובד תחת אלכסנדר הראשון: הוא דיווח על קשר הדקבריסטים ב-1825 וקיבל על כך תואר אצולה עם הכינוי שרווד הנאמן (Shervud Verny). זו הייתה ירושה מורכבת במדינה שבה הדקבריסטים הפכו בהדרגה לגיבורים של הדמיון הליברלי — וזה הציב את המשפחה, לצמיתות, בצד של כס המלוכה.
בית היתומים ולוח השרטוט
לאחר שהתייתם בילדותו המוקדמת, אומץ ולדימיר על ידי קרובי משפחה במוסקבה ובגיל שמונה נכנס לבית יתומים במוסקבה. אין דבר במוצאו שחזה קריירה בכיכר האדומה. מה שהיה לו זו יד מציירת. משנת 1848 למד בבית הספר לאדריכלות הצמוד למשרד הארמון במוסקבה, ולאחר מכן עבר לבית הספר לציור, פיסול ואדריכלות במוסקבה, אותו סיים ב-1857. בשנה שלאחר מכן הוא כבר היה נשוי ללידיה שומאכר — הנישואין מתוארכים ל-1856 בחשבונות באנגלית — והוא עבד כצייר לא פחות מאשר כבונה. ההכשרה הכפולה הזו, בציורי ובמבני בעת ובעונה אחת, היא המפתח לכל מה שעשה מאוחר יותר. הוא מעולם לא הפסיק להיות צייר שבמקרה בנה, ובונה שחשב בתמונות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חמש שנים באנגליה
בשנות ה-60 של המאה ה-19 בילה שרווד חמש שנים באנגליה, צייר ולמד אדריכלות בארץ שסבו עזב. זה היה מרווח זמן מעצב ואירוני במקצת: האנגלו-רוסי שחוזר למקור, בדיוק ברגע שבו התחייה הגותית של בריטניה הייתה בשיאה והאדריכלים שלה טענו שסגנון לאומי הוא שאלה מוסרית, לא דקורטיבית. הוא חזר הביתה עם פרקטיקה של צייר דיוקנאות וטיעון. דיוקנאותיו של ההוגה הסלאבופיל יורי סמארין (1872) והמשפטן בוריס צ'יצ'רין (סביב 1869) הכניסו אותו למעגל האנשים שדנו אז בשאלה מהי רוסיה בדיוק. האקדמיה הבחינה בו: הוא הוכרז כאמן מדרגה שלישית ב-1868, מדרגה ראשונה ב-1869, ואקדמאי מלא ב-1872.
התחרות בכיכר האדומה
העבודה שהגדירה אותו הייתה המוזיאון ההיסטורי הרוסי הקיסרי, שנבנה בכיכר האדומה בין 1875 לתחילת שנות ה-80 לפי עיצובים של שרווד בשותפות עם המהנדס א. א. סמיונוב. המשימה הייתה בלתי אפשרית בצורה מעניינת: מוזיאון של העבר הלאומי, בכיכר הטעונה ביותר מבחינה סמלית באימפריה, ממש מול הקרמלין. תיבה ניאו-קלאסית הייתה מהווה עלבון. תשובתו של שרווד הייתה לקחת את אוצר המילים של הבנייה הרוסית מהמאה ה-16 וה-17 — גמלונים בסגנון קוקושניק, צריחי אוהל, לבנים מעוטרות, השפע של כנסייה מירוסלבל — ולארגן אותם בקנה מידה אזרחי לבניין ציבורי סימטרי וקריא. תיאורים בשפה האנגלית מתארים אותו כמי שעבד בסגנונות האקלקטיים והתחייה הרוסית ומדרגים אותו בין האדריכלים הבולטים ביותר של גרסת אלכסנדר השלישי לתחייה הרוסית, כלומר הרשמית שבהן.
גרנדירים, מנתחים וידו של הפסל
שתי עבודות מאוחרות מראות עד כמה הציור והמידול שלו נשאו אותו מעבר לשולחן השרטוט. ב-1887 הוקמה אנדרטת הקפלה לגרנדירים שנפלו בפלבנה בכיכר אילינסקאיה במוסקבה, אנדרטה כהה, צפופה ומיציקת ברזל למלחמה העות'מאנית-רוסית. בשנה האחרונה לחייו השלים את האנדרטה למנתח ניקולאי פירוגוב. שניהם היו בעיות פיסוליות יותר מאשר אדריכליות, והוא נטל אותן על עצמו. שלושת בניו המשיכו את הפרקטיקה: סרגיי (1858–1899) וולדימיר ולדימירוביץ' (1867–1930) כאדריכלים, האחרון מעצב אר-נובו, וליאוניד (1871–1954) כפסל.
חוקי האמנות
ב-1895 פרסם שרווד את Opyt issledovaniya zakonov iskusstva — מחקר על חוקי האמנות: ציור, פיסול, אדריכלות וקישוט — כרך של 235 עמודים שהוצא על ידי הוצאת האוניברסיטה במוסקבה, הודפס מחדש מהכתב עת Russkoe Obozrenie. הטיעון שלו הוא שיופי נשלט על ידי חוקים אמיתיים וניתנים למציאה כמו אלה השולטים בטבע, ושהכרתם משחררת את האמן במקום להגביל אותו. הוא נשען על נוסחת חתך הזהב של צייסינג להרמוניה פרופורציונלית, קורא את רפאל, מיכלאנג'לו, טיציאן ורמברנדט כאנשים שמצאו את אותם חוקים בדרכים אחרות, ומצהיר בהקדמה שיופי של פרופורציה הוא "חוק טבע ודרישה מחייבת של רוחנו". הוא השווה ידע כזה למתמטיקה עבור מהנדס: לא כלוב, אלא ארגז כלים.
מדוע ולדימיר מכונה גאון
האיכות שראוי לציין אצל שרווד היא סינתטית יותר מאשר ממציאה. הוא לא גילה צורה חדשה. מה שהוא עשה היה להחזיק שלוש דיסציפלינות — ציור, פיסול, אדריכלות — בראש אחד בבת אחת, ואז להסיק לגביהן כמערכת אחת, וזה בדיוק הטיעון של ספרו משנת 1895. מעט מאוד אדריכלים מדורו כתבו תיאוריה של אמנות; פחות עוד יותר זכו בזכות לעשות זאת על ידי תרגול כל שלושת האמנויות ברמה אקדמית. המוזיאון ההיסטורי עובד מכיוון שהוא חוברו על ידי מישהו שחשב בצלליות ומשטחים לפני שחשב בתוכניות.
מקרה הנגד הכן הוא משמעותי. התחייה הרוסית שלו הייתה סגנון מדינתי, שהוזמן וזכה לתגמול על ידי אוטוקרטיה שרדפה תוכנית תרבותית לאומנית; מבקרים מאוחרים יותר קראו את המוזיאון כפאסטיש, תחפושת עתיקה במקום רעיון. עבודתו התיאורטית היא נגזרת — חתך הזהב של צייסינג כבר היה התלהבות שחוקה מהמאה ה-19, והחיפוש אחר חוק אסתטי אוניברסלי היה הרגל תקופתי, לא תובנה מקורית. הוא מתואר בצורה הטובה ביותר לא כגאון של המצאה אלא כאמן שלם בצורה יוצאת דופן: אדם בעל טווח עצום ואינטליגנציה קומפוזיציונית שביצע, ברמה הגבוהה ביותר, טיעון שהתקופה כבר העלתה. זו אבחנה אמיתית, והיא לא צריכה ניפוח.
מורשת
שרווד מת במוסקבה ביולי 1897 ונקבר בבית הקברות דונסקוי הישן. המוזיאון שלו שרד את המהפכה, העשורים הסובייטיים והוויכוח הארוך של המאה ה-20 על איך אדריכלות רוסית צריכה להיראות, והוא עדיין מחזיק את הקצה הצפוני של הכיכר האדומה — עבודתו של אדם עם שם אנגלי, הטוען בלבנים עבור עבר רוסי.