תומאס אוסטיק וולטר: הכיפה שנבנתה במהלך מלחמת אזרחים
בדצמבר 1863, כאשר צבאות האיחוד עדיין היו בשדה הקרב ותוצאות המלחמה לא הוכרעו, הניפו פועלים את פסל החירות אל על, על גבי כיפת ברזל יצוק שהתנשאה מעל בניין הקפיטול של ארצות הברית. המבנה אושר בשנת 1855, הושלם רק בשנת 1866, ועלותו הסתכמה ב-1,047,291 דולר. האיש שתכנן אותו החל את חייו המקצועיים בנשיאת לבנים עבור אביו.
התלמדותו של בנאי
תומאס אוסטיק וולטר נולד בפילדלפיה ב-4 בספטמבר 1804. הוא גילה כישרון מוקדם למתמטיקה ולשרטוט, אך הניסיון הראשון שלו בבנייה היה פיזי: הוא עבד כבנאי עבור אביו במהלך בניית הבנק השני של ארצות הברית, יצירת המופת של התחייה היוונית מאת ויליאם סטריקלנד (William Strickland) ברחוב צ'סטנאט. מעט אדריכלים למדו את מלאכתם ממש מהיסוד, וההרגל לחשוב כיצד בניין מורכב בפועל — ולא רק כיצד הוא נראה במבט חזיתי — מעולם לא עזב אותו.
לאחר מכן למד אדריכלות כראוי במשרדו של סטריקלנד, ולמד בבית הספר לאמנויות מכניות במכון פרנקלין (Franklin Institute) בהדרכתו של ג'ון האווילנד (John Haviland). שניים מהאדריכלים האמריקאים המובילים של התקופה לקחו חלק בהכשרתו, וולטר יצא כשהוא שולט היטב באוצר המילים הקלאסי ששלט במבני הציבור של הרפובליקה הצעירה.
פילדלפיה
הוא פתח משרד עצמאי בשנת 1830. כלא מויימנסינג (Moyamensing Prison) בא בעקבותיו בשנים 1832–1835, אך הפרויקט שהזניק אותו היה מכללת ג'ירארד (Girard College). מועצת העיר פילדלפיה אישרה את תוכניתו ב-1833, והוא פיקח על הבנייה עד 1847 — ארבע עשרה שנים על פרויקט בודד, שהגיע לשיאו ב"פאונדרס הול" (Founder's Hall), מקדש קורינתי משיש לבן שנותר בין מבני התחייה היוונית השאפתניים ביותר בארצות הברית. בשנת 1838 מימנה המכללה סיור לימודי באירופה, ווולטר טייל באנגליה, אירלנד, צרפת ואיטליה בבוחנו אדריכלות חינוכית; הוא היה אחד מהאדריכלים האמריקאים הבודדים בדורו שראו את המקורות ולא רק את התחריטים.
הוא היה גם, באופן יוצא דופן לאדריכל, מהנדס תשתיות. בין 1843 ל-1845 הוא תכנן והשלים שובר גלים עבור נמל לה גואירה (La Guaira) בוונצואלה — פרויקט הנדסה ימית בחוף הקריבי, שבוצע על ידי אדם שהיה ידוע בעיקר בזכות מקדשים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →וושינגטון
בשנת 1851 אישר הנשיא מילרד פילמור (Millard Fillmore) את תוכניותיו של וולטר להרחבת הקפיטול ומינה אותו לאדריכל הרחבת הקפיטול. הוא נכנס לתפקידו ב-11 ביוני. הבניין שירש היה קטן מדי עבור אומה שהכפילה את גודלה, והמשימה הייתה להוסיף אגפי שיש חדשים מצפון ומדרום כדי לאכלס סנאט ובית נבחרים מורחבים.
ההיסטוריה המנהלית של הפרויקט היא מחקר בכאוס. משרדו של וולטר החל לפעול תחת משרד הפנים, לאחר מכן מ-1853 עד 1862 הועבר תחת מחלקת המלחמה, שם עבודתו פוקחה על ידי מהנדסי הצבא מונטגומרי סי. מיגס (Montgomery C. Meigs) וויליאם בי. פרנקלין (William B. Franklin). ב-1862, בעיצומה של המלחמה, הוחזר הפרויקט למשרד הפנים. הוא גם בנה מחדש את המבנה המרכזי המערבי שאכלס את ספריית הקונגרס לאחר השריפה ב-1851 — פנים הספרייה האמריקאי הראשון שנבנה ברובו מברזל, ומהווה חזרה גנרלית למה שבא בהמשך.
הכיפה
כיפת הקפיטול המקורית תוכננה עבור בניין קטן יותר. ברגע שאגפיו של וולטר היו במקומם, היא נראתה אבסורדית — כיסוי צנוע על בסיס מורחב מאוד. תשובתו, שאושרה על ידי הקונגרס ב-1855, הייתה כיפה חדשה מברזל יצוק: חסינת אש, קלה בהרבה מבנייה בלבנים בגודל דומה, ומורכבת ממקטעים טרומיים שניתן היה לצקת מחוץ לאתר ולהבריג למקומם.
זה היה המהלך המכריע בקריירה שלו וזו הייתה החלטה הנדסית לא פחות מאשר אסתטית. כיפת לבנים בגובה הנדרש הייתה מטילה עומסים שהמבנה הקיים לא יכול היה לשאת. ברזל יצוק אפשר לו לבנות גבוה ודק, עם מעטפת פנימית וחיצונית, וליצור צללית שנראית כאבן מונומנטלית בעוד שמשקלה הוא רק שבריר מכך. הבנייה נמשכה בין 1856 ל-1866, תוך שהיא משתרעת על פני פרישה מהאיחוד, ארבע שנות מלחמה והתנקשות בנשיא. פסל החירות הונף בדצמבר 1863.
וולטר התפטר ב-26 במאי 1865, לאחר ארבע עשרה שנים, כשהכיפה אינה מושלמת לחלוטין.
המקצוע
הוא היה ממייסדי המכון האמריקאי לאדריכלים (AIA), הגוף שהפך את האדריכלות בארצות הברית ממלאכה למקצוע, והוא כיהן כנשיאו משנת 1876 ועד מותו. נסיבות חייו האישיות היו פחות מסודרות. הוא פרש לזמן קצר לאחר שעזב את וושינגטון, אך קשיים כלכליים אילצו אותו לחזור לעבוד, ומ-1873 ועד סוף ימיו שירת כעוזר ראשי לאדריכל של בניין עיריית פילדלפיה — מתכנן הכיפה המוכרת ביותר של האומה מסיים את הקריירה שלו כסגנו של מישהו אחר.
מדוע תומאס מכונה גאון
הטענה נשענת על דמיון מבני ולא על המצאה עיצובית טהורה, וכדאי להיות מדויקים לגבי זה. אוצר המילים הקלאסי של וולטר ירש מסטריקלנד ומהאווילנד ומעבר להם, מאירופה; "פאונדרס הול" הוא בניין תחייה יוונית מעולה אך אין זה רעיון חדש. מה שהיה חדש היה תשובתו לבעיית הקפיטול: ההכרה בכך שהמגבלה הייתה משקל, לא סגנון, והשימוש בברזל יצוק — חומר תעשייתי — כדי ליצור צורה שהעין קוראת כאבן קלאסית. זוהי סינתזה מקורית באמת, שבוצעה בקנה מידה עצום, באתר תובעני, תחת שלושה משרדי ממשלה שונים, במהלך מלחמת אזרחים. ההיסטוריה הרשמית של אדריכל הקפיטול מייחסת לו טרנספורמציה מהותית של הבניין החשוב ביותר באומה ברגע קריטי בהיסטוריה שלה.
טענת הנגד היא שחלק ניכר מהעבודה היה שיתופי ומעורר מחלוקת. מונטגומרי מיגס, מהנדס הצבא שפיקח עליו במשך תשע שנים, היה בעצמו בנאי מרשים, והקרדיט על הרחבת הקפיטול מעולם לא היה ניתן לחלוקה ברורה. וולטר לא תכנן שפה אדריכלית חדשה ולא ייסד אסכולת עיצוב; השפעתו עוברת דרך ה-AIA ודרך בניין אחד ולא דרך גוף של תיאוריה. ודמותו המאוחרת — מאולץ לחזור לעבוד בגלל צרות כלכליות, מסייע בבניין העירייה של אדם אחר — מצביעה על איש מקצוע מעולה ולא על דמות אמנותית סמכותית. מה שהיה לו זו נכונותו של מהנדס לפתור את הבעיה עם כל חומר שיעבוד בפועל.
מורשת
וולטר מת ב-30 באוקטובר 1887, בגיל שמונים ושלוש. הכיפה שתכנן הפכה מאז לצללית המופצת ביותר בחיי הציבור האמריקאי — הקיצור של הרפובליקה עצמה, מוטבעת על מטבעות, נייר מכתבים וצילום הפתיחה של כל סרט על וושינגטון. זהו חפץ תעשייתי מהמאה התשע-עשרה, מוברג יחדיו מיציקות ברזל, המבצע את עבודתו של אנדרטה רומית. המתכנן שלה החל את דרכו בנשיאת לבנים.