תומאס הקדוש (Thomas the Apostle): הספקן שדרש הוכחה וקיבל אותה
הוא נזכר, כמעט אלפיים שנה לאחר מכן, בעיקר בשל הדבר האחד שסירב לעשות: לקבל את מילתו של אדם אחר בנוגע לנס. "תומאס הספקן" (Doubting Thomas) הפך לביטוי מקוצר באנגלית לקategory שלמה של אנשים, וזוהי סוג מוזר של אלמוות בעבור אبر שדבר מלבד זאת כמעט אינו מתועד לגביו בוודאות כלשהי – כולל השאלה האם דרך אי פעם בכונתו של המדינה שעד היום קוראת לו שליח המייסד שלה.
קול שנשמע רק שלוש פעמים, ובכל פעם באופן ייחודי
תומאס מופיע בברית החדשה כמעט אך ורק בבשורת יוחנן, ובכל פעם שהוא מדבר, השורה זכור מספיק כדי להאריך ימים מעבר לשאר הטקסט הסובב אותה. כאשר ישו הציע לחזור ליהודה, שם ניסו אויבים לאחרונה לסקל אותו באבנים, כדי להקים לתחייה את אלעזר (Lazarus) המת, שאר התלמידים היססו. תומאס לא התחמק: "נלכנו גם אנחנו, כדי שנומות עמו." זהו רושם ראשוני מוזר עבור אדם שהופחת מאוחר יותר לשם נרדף לספק – תכונתו המגדירה, לפי עדויות אלו, לא הייתה זהירות אלא נכונות בוטה ללכת לקראת סכנה לצד ישו ולא סביבה.
האפיזודה שהעניקה לו את שמו
הרגע שקיבע את המוניטין שלו הגיע לאחר הצליבה. כאשר נאמר לו שישו הופיע, קם לתחייה, בפני שאר התלמידים בזמן שתומאס נעדר, הוא סירב לקבל זאת מיד שנייה: "אלא אם אראה בידיו את סימן המסמרים, ואשים את אצבעי במקום המסמרים, ואכניס את ידי לצלעו, לא אאמין." זוהי אחת הדרישות הספציפיות ביותר לראיות אמפיריות בכל כתבי הקודש – לא משאלה מעורפלת להשתכנע, אלא הוכחה פיזית מוגדרת, שניתנה מראש טרם כל הבטחה שתוענק.
ישו, על פי יוחנן, העניק זאת בכל זאת, כשהופיע שוב והזמין את תומאס לגעת בפצעים ישירות. ספקותיו של תומאס קרסו לשורה הטעונה ביותר מבחינה תאולוגית המיוחסת לו: "אדוני ואלוהי" – הצהרה מפורשת על אלוהותו של ישו שהתאולוגיה הנוצרית המאוחרת מתייחסת אליה כאחת מהווידוים הברורים ביותר שלה בכל הבשורות. תשובתו של ישו ניסחה מחדש את כל האירוע כלקח לכל מי שיבוא אחריו: "אשרי האמינים אשר לא ראו" – ברכה שהורחבה, באופן מכוון, לכל מי לעולם לא יקבל את ההוכחה שתומאס עמד עליה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריירה מיסיונרית המשחזרת כמעט לחלוטין מתוך מסורת
מה שקרה לתומאס לאחר שהבשורות מסתיימות הוא המקום שבו התיעוד הכתוב מידלדל בחדות ואגדה משתלטת. מסורת הכנסייה גורסת כי הוא נסע להודו סביב שנת 52 לספירה, ונחת במוזריס (Muziris) שבחוף מלבר (Malabar) – בקראלה (Kerala) של ימינו – שם הוא אומר שייסד שנת כנסיות והטיף ברחבי דרום תת-היבשת טרם מותו מות קדושים במיילפור (Mylapore), ליד צ'נnai (Chennai) המודרנית, סביב שנת 72 לספירה, לאחר שנהרג בהוראת מלך מקומי. הנוצרים תומאס הקדוש מקראלה עוקבים אחר ייסוד קהילתם ישירות לשליחות זו, שומרים עדיין על 3 ביולי כיום חג מרכזי, ורואים בו את הקדוש הפטרון שלהם עד היום – מורשת מוסדית חיה ומתפקדת בת קרוב לאלפיים שנה.
המקור העתיק המרכזי לגרסה המפורטת של סיפור זה הוא מעשי תומאס (Acts of Thomas), טקסט אצוקריפי מסביב לשנים 180–230 לספירה שהכנסייה המרכזית התייחסה אליו בדרך כלל כבלתי אמין או אף כמינות בחלקיו, אף על פי שכרתה ממנו פרטים עלילתיים. טקסט נפרד ושנוי במחלוקת רבה, בשורת תומאס (Gospel of Thomas) – אוסף אמירות המיוחסות לישו ונתגלו מחדש מתוך כתבי נג חמאדי (Nag Hammadi) ב-1945 – מיוחס ל"דידימוס יהודה תומאס" (Didymos Judas Thomas), ומחברותו, תארוכו והקשרו לשליח ההיסטורי נותרו שנויים במחלוקת אמיתית בקרב חוקרים. כתבים אצוקריפיים מאוחרים יותר מרחיקים לכת עוד יותר, וטענים שתומאס היה תאומו המילולי של ישו; חוקרים אחרים, כולל ג'יימס טאבור (James Tabor), העלו את האפשרות השקולה יותר ש"תומאס" היה למעשה יהודה, אחד מאחיו של ישו עצמו – טענה שנותרת בלתי חד-משמעית ולא מוכחת.
עצמות שהמשיכו לנדוד לאחר המוות
אפילו שרידיו של תומאס (Relics) מחזיקים בהיסטוריה נודדת סוערת כמעט כמו מסעותיו המיוחסים של האיש. המסורת גורסת ששרידיו הועברו מהודו לאדסה (Edessa) סביב שנת 232 לספירה, ואז לבסוף לעיירה האיטלקית אורטונה (Ortona) בשנת 1258, שם בזיליקת תומאס הקדוש (Basilica of St. Thomas the Apostle) מחזיקה בהם עד היום; בנפרד, עצמות אצבע צצו במוסול (Mosul) בשנת 1964 והועברו בהמשך למנזר מתי הקדוש (Monastery of Saint Matthew) בשנת 2014.
מדוע תומאס מכונה גאון
כינויו של תומאס "גאון" מותח את מובנו הרגיל של המושג, ונקודת הפתיחה הישרה היא שהברית החדשה אינה מעניקה כמעט בסיס לייחס לו ברק אינטלקטואלי במובן קונבנציונלי כלשהו – הוא לא הותיר כתבים שזהות מחברם אינה מוטלת בספק, לא תורה שיטתית, ולא אסכולה פילוסופית. מה שהמסורת חוגגת בו הלכה למעשה הוא דבר צר ומיוחד יותר: אינסτικנט לקפדנות ראייתית מאות שנים בטרם התקיים משהו הדומה לשיטה המדעית. עמידתו על אימות פיזי במקום קבלת עדות כפשוטה הפכה אותו, לאורך אלפי שנים של אמנות ופרשנות נוצרית, לדמות פטרון בלתי סבירה לספקנות עצמה – ציורו של קאראווג'ו (Caravaggio) משנת 1603 של האפיזודה, המציג את אצבעו של תומאס ממש בודקת את הפצע, הוא בין הדימויים הדתיים הממוחזרים ביותר באמנות המערבית דווקא משום שהוא ממחיז את אותה דרישה להוכחה.
הטענה הנגדית כאן חייבת להיות מהותית, והיא אכן כזו. כמעט כל מה שמעבר לשלושת השורות שלו בבשורת יוחנן נשען על מסמכים שנכתבו מאה שנה או יותר לאחר מותו, בידי מחברים בעלי אינטרסים תאולוגיים ומוסדיים משל עצמם בעיצוב סיפורו – מעשי תומאס משרתים במפורש את מיתוס הייסוד של קהילה נוצרית מסוימת, וההיסטוריון הדתי רוברט אריק פրייקנברג (Robert Eric Frykenberg), תוך שהוא מכיר ב"עתתי העתיקות הגדולה" של מסורת הודו, מצמיד להודאה זו הכרה גלויה לא פחות ב"היסטוריות המפוקפקת" שלה. הסיכום של ויקיפדיה עצמה על המחקר מציין בגלוי כי "ביקורו של תומאס הקדוש עדיין שנוי במחלוקת בקרב היסטורנים." מה ששורד בצורה המהימנה ביותר אינו ראיה לגאונות אלא ראיה למזג – עקשן, קפדן מילולית, המסרב להציג אמונה שלא הרגיש – שמאות מאוחרות יותר עיצבו מחדש לשליח מייסד, תאום של המשיח, ונושא שמה של קהילה נוצרית שלמה, בעיקר בעוצמתם של טקסטים שנכתבו הרבה לאחר שכל מי שהכיר אותו באמת היה בחיים כדי לבדוק זאת.
מורשת
יהיו אי-הוודאויות של התיעוד ההיסטורי אשר יהיו, החיים שלאחר המוות התרבותיים היו עמידים בשתי חזיתות בו-זמנית: מבחינה לשונית, "תומאס הספקן" שורד כביטוי יומיומי באנגלית המתאר כל אדם העומד על כך שיצטרך לראות כדי להאמין, ומבחינה מוסדית, הנוצרים תומאס הקדוש מקראלה נותרים קהילה חיה המונה כמה מיליוני בני אדם שעוקבים עדיין אחר הגעת אמונתם להודו למסע מזרה מדווח של שליח יחיד מהמאה הראשונה.