תומאס סידנהאם: הרופא שסמך על המיטה
"רפואה אינה נלמדת על ידי הליכה לאוניברסיטאות", כתב אדם מדורסט שנלחם במלחמת האזרחים לפני שנלחם בממסד הרפואי. תומאס סידנהאם (Thomas Sydenham) לא החזיק באף חברות בקולג' המלכותי לרופאים, לא תפס קתדרה אוניברסיטאית, וקיבל את הדוקטורט שלו ברפואה בגיל חמישים ושתיים, עשורים לאחר שהפרקטיקה שלו בלונדון הפכה אותו למפורסם. הוא בכל זאת הדמות שממנה נהוג לתארך את הרפואה הקלינית המודרנית – "הביצה", בניסוח בלתי נשכח, "שממנה בקעה הרפואה הקלינית שלאחר מכן".
חייל תחילה
סידנהאם נולד ב-1624 בווינפורד איגל שבדורסט. הוא נכנס למגדלן הול, אוקספורד, ואז עזב אותה: מלחמת האזרחים האנגלית פרצה והוא שירת בצבא הפרלמנטרי, חוויה שעלתה לו בשנים וכנראה עיצבה את חוסר הסבלנות כלפי סמכות מקובלת שמסמנת את כל מה שכתב מאוחר יותר. הוא חזר וקיבל את התואר הראשון ברפואה ב-1648. הדוקטורט לא הגיע עד 1676, מקיימברידג', ובנקודה זו הוא כבר עסק ברפואה בווסטמינסטר במשך כחמש עשרה שנים וכבר פרסם את הספר שעשה לו שם.
הפער בין שני התאריכים הללו הוא האיש. הוא לא הוסמך למעמד; הוא הגיע אליו מהצד, מחדר ייעוץ, והממסד הרפואי מעולם לא סלח לו לחלוטין. בין אלה שכן זיהו מה הוא עושה היו שניים מהמוחות המרשימים ביותר באנגליה: הכימאי רוברט בויל והפילוסוף ג'ון לוק, שהוכשר בעצמו ברפואה ועבד מספיק קרוב עם סידנהאם כך שקשה להפריד בין רעיונותיהם של שני האנשים על האופן שבו נרכש ידע.
נגד תיאוריה
הרפואה של המאה ה-17 הייתה רוויה בתיאוריות. רופאים הסיקו מסקנות מלמטה למעלה מתוך הומור, מתוך גאלנוס, מתוך מערכות כימיות או מכניות, והתייחסו למטופל כאל דוגמה לדוקטרינה. סידנהאם סירב לכל ההליך. הוא טען שעסקו של הרופא הוא להתבונן במה שמחלה עושה בפועל – הופעתה, מהלכה, סימניה, עונתה, סיומה – ולתעד זאת בנאמנות של חוקר טבע המתאר מין. סיבות נסתרות לא היו רק לא ידועות אלא, לדעתו, לא האובייקט הראוי של הרופא; הוא סירב אפילו לעסוק בחקירה אנטומית, על בסיס שהיה בחלקו דתי, בטענה שרופא צריך להתייחס למה שהגוף החולה מציג במקום לשער על מנגנונים שאלוהים לא הפך לנראים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זו הייתה, על פניו, נסיגה. בפועל זו הייתה תחילתה של נוזולוגיה – סיווג מחלות כישויות נפרדות עם היסטוריות טבעיות משלהן ולא כביטויים משתנים של חוסר איזון בסיסי יחיד. זהו המהלך המושגי שהופך אבחנה לאפשרית בכלל.
התגמול הקליני היה מיידי וגדול. הוא הפריד את השנית מחצבת, שהיו מבולבלות, ונתן את התיאור הברור הראשון שלה. ב-1679 הוא כינה את השעלת pertussis. הוא תיאר את הפרעת התנועה המטלטלת הבלתי רצונית של הילדות שעדיין נושאת את שמו – כוריאה של סידנהאם, ריקוד סנט ויטוס הישן. הוא הציג את הלודנום, תמיסת האופיום, לשימוש רפואי מוסדר, והוא דגל בקליפת עץ פרואנית, המקור לכינין, נגד קדחות מלריה, בתקופה שבה הקשרים הזרים והישועיים שלה הפכו אותה לחשודה באנגליה הפרוטסטנטית.
שיגדון, מבפנים
התיאור שלו על שיגדון (גאוט) הוא מקרה הבוחן המפורסם ביותר שכתב, והייתה לו ההסמכה של הסובל: הוא חלה במחלה בעצמו במשך עשורים והתבונן בה על גופו שלו באותה ניתוק שהביא למטופל. התיאור של הופעת הלילה בבוהן הגדולה, הייסורים הגוברים, חוסר הסובלנות למשקל של סדין, נותר מצוטט בטקסטים של ראומטולוגיה. זה גם הרג אותו, דרך הכליות.
לא לעשות כלום
הטיפולים של סידנהאם היו שמרניים במידה שערערה את בני דורו. בעידן של טיהור אגרסיבי, הקזת דם, שלפוחיות ומינון, הוא העדיף המתנה – צפייה במחלה עוברת את מסלולה הטבעי והתערבות רק היכן שלהתערבות הייתה נקודה מוכחת. "התייעצתי עם בטיחות המטופלים שלי", כתב, "ביעילות רבה ביותר על ידי אי עשיית דבר כלל". בהתחשב בפרמקופאה של המאה ה-17, זו לא הייתה עצלנות אלא חשבון: רוב מה שרופא יכול לעשות למטופל החמיר את המצב, וידיעה מתי להימנע מטיפול הייתה המיומנות הקלינית האמינה ביותר שהייתה זמינה.
מדוע תומאס מכונה גאון
איכותו של סידנהאם הייתה איפוק אפיסטמי, שהוא סוג מוזר של גאונות ונדיר באמת. הוא לא היה מגלה גדול; כמעט שום דבר בעבודתו לא דרש ניסוי, מכשיר או תובנה מתמטית. מה שהוא עשה היה לארגן מחדש את היחסים בין רופא לבין הראיות שלפניו. הוא החליט שמחלה צריכה להיות מתוארת כפי שבוטנאי מתאר צמח – בסבלנות, שוב ושוב, ללא תיאוריה – ושיש לשפוט טיפול לפי מה שקרה למטופל ולא לפי השאלה אם הוא נובע ממערכת. שתי הטענות נראות ברורות עכשיו בדיוק בגלל שהוא ניצח.
מקרה הנגד הוא משמעותי ולא צריך לרכך אותו. סירובו לאנטומיה ולחיפוש אחר סיבות נסתרות היה מגבלה אינטלקטואלית אמיתית, והמאה שבאה אחריו הוכיחה זאת: האנטומים הפתולוגיים של פריז ווינה עשו את התקדמותם על ידי עשיית בדיוק מה שאמר שלא צריך לעשות. הוא דחה את תיאוריית ההומור לטובת תצפית אך החליף אותה ללא תיאור חיובי של מהי מחלה. הוא היה במובנים מסוימים ריאקציונר, שהתנגד לזרמים המיקרוסקופיים והניסיוניים שכבר רצו דרך החברה המלכותית שחברו בויל עזר להוביל. והתואר "היפוקרטס האנגלי" הוענק ברובו לאחר מותו, על ידי רופאים מאוחרים יותר שהיו זקוקים למייסד; בני דורו היו קרירים בהרבה. פסק דין הוגן הוא שגדולתו טמונה במשמעת של תשומת לב ולא בשום דבר יחיד שגילה – שזו גם הסיבה שהיא עברה בקלות לכל מי שבא אחריו.
מורשת
Observationes Medicae, שפורסם ב-1676, נותר טקסט רפואי סטנדרטי במשך קרוב למאתיים שנה – ריצה יוצאת דופן לספר שכמעט אינו מכיל תיאוריה. הוא מת ב-29 בדצמבר 1689 מאי-ספיקת כליות מהשיגדון שבילה את חייו בתיאורו. חברה מלומדת הוקמה על שמו, ופסלו ניצב באוקספורד, האוניברסיטה שאת שיטותיה לא העריך במיוחד. בכל פעם שרופא כותב מה יש למטופל בפועל ולא מה שספר הלימוד אומר שצריך להיות לו, החוב משולם.