חיים מוקדמים
בקש ללמוד ללא הרף כל עוד אתה חי; אל תחכה באמונה שזקנה כשלעצמה תביא עמה חכמה. סולון היה מדינאי, מחוקק ומשורר אתונאי. הוא זכור במיוחד בשל מאמציו לחוקק חוקים נגד השקיעה הפוליטית, הכלכלית והמוסרית באתונה הארכאית. הרפורמות שלו נכשלו בטווח הקצר, אולם לעתים קרובות נזקפת לזכותו הנחת היסודות לדמוקרטיה האתונאית. הוא כתב שירה להנאתו, כתעמולה פטריוטית, ולהגנה על הרפורמה החוקתית שלו. הידע המודרני על סולון מוגבל בשל העובדה שיצירותיו שרדו רק בקטעים ונראה שהן כוללות תוספות של מחברים מאוחרים יותר, וכן בשל המחסור הכללי בתיעוד ובממצאים ארכיאולוגיים המכסים את אתונה בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס. מחברים עתיקים כגון הרודוטוס (Herodotus) ופלוטארכוס (Plutarch) הם המקורות העיקריים, אך הם כתבו על סולון זמן רב לאחר מותו.
נואמי המאה ה-4 לפנה"ס, כגון איסכינס (Aeschines), נטו לייחס לסולון את כל החוקים של זמנם שלהם, המאוחר בהרבה. המילה האנגלית solon שמשמעותה "מחוקק חכם" נגזרת משמו. חיים: סולון נולד באתונה בסביבות שנת 630 לפנה"ס. משפחתו הייתה מכובדת באטיקה שכן הם השתייכו לשבט אצילי או איופטרידי (Eupatrid), אם כי הם החזיקו בעושר מתון בלבד. אביו של סולון היה ככל הנראה אקסקסטידס (Execestides). אם כך, ניתן היה לייחס את שושלתו חזרה לקודרוס (Codrus), מלכה האחרון של אתונה. על פי דיוגנס לארטיוס (Diogenes Laërtius), היה לו אח בשם דרופידס (Dropides), שהיה אב קדמון שישה דורות לפני אפלטון. על פי פלוטארכוס, סולון היה קרוב משפחתו של העריץ פייסיסטראטוס (Peisistratos), שכן אמותיהם היו בנות דודות. סולון נמשך לבסוף לעיסוק הלא-אריסטוקרטי במסחר. כאשר אתונה ומגארה (Megara) התחרו על השליטה בסלמיס (Salamis), סולון מונה למנהיג הכוחות האתונאיים.
קריירה פוליטית ורפורמות
לאחר אסונות חוזרים ונשנים, סולון הצליח לשפר את מורל חייליו באמצעות שיר שכתב על האי. בתמיכת פייסיסטראטוס, הוא הביס את המגאריים או באמצעות תכסיס ערמומי או באופן ישיר יותר דרך קרב הרואי בסביבות שנת 595 לפנה"ס. המגאריים, עם זאת, סירבו לוותר על תביעתם. הסכסוך הופנה לספרטנים, אשר העניקו לבסוף את השליטה באי לאתונה על בסיס הטענות שהציג בפניהם סולון. על פי דיוגנס לארטיוס, בשנת 594 לפנה"ס, נבחר סולון לארכון (archon), או למגיסטראט הראשי. כארכון, סולון דן ברפורמות המתוכננות שלו עם כמה חברים. ביודעם שהוא עומד לבטל את כל החובות, חברים אלו לקחו הלוואות וקנו מיד אדמה. בחשד למעורבות, סולון נענה לחוק של עצמו ושחרר את חייביו שלו, בסכום של 5 כיכרות כסף או 15 על פי כמה מקורות.
מסעות ושנים מאוחרות
חבריו לעולם לא פרעו את חובותיהם. "סולון דורש להישבע כבוד לחוקיו", איור ספר (אאוגסבורג 1832). לאחר שסיים את הרפורמות שלו, הוא נסע לחו"ל למשך עשר שנים, כדי שהאתונאים לא יוכלו להניע אותו לבטל אף אחד מחוקיו. תחנתו הראשונה הייתה מצרים. שם, על פי הרודוטוס, הוא ביקר את פרעה של מצרים, אמסיס השני (Amasis II). על פי פלוטארכוס, הוא בילה זמן מה ודן בפילוסופיה עם שני כוהנים מצריים, פסנופיס מהליופוליס (Psenophis of Heliopolis) וסונכיס מסאיס (Sonchis of Sais). דמות בשני הדיאלוגים של אפלטון, טימאיוס (Timaeus) וקריטיאס (Critias), טוענת שסולון ביקר במקדש ניית' (Neith) בסאיס וקיבל מהכוהנים שם עדות על ההיסטוריה של אטלנטיס. לאחר מכן, סולון הפליג לקפריסין, שם פיקח על בניית עיר בירה חדשה למלך מקומי, ובהוקרה על כך קרא לה המלך סולוי (Soloi). מסעותיו של סולון הביאו אותו לבסוף לסרדיס (Sardis), בירת לידיה.
על פי הרודוטוס ופלוטארכוס, הוא נפגש עם קרויסוס (Croesus) ונתן למלך הלידי עצה, שקרויסוס לא העריך עד שהיה מאוחר מדי. קרויסוס החשיב את עצמו לאדם המאושר ביותר עלי אדמות, וסולון יעץ לו: "אל תכנה איש מאושר עד שיהיה מת". ההיגיון היה שבכל רגע, המזל עלול להפנות עורף אפילו לאדם המאושר ביותר ולהפוך את חייו למיוסרים. רק לאחר שאיבד את ממלכתו למלך הפרסי כורש (Cyrus), בעודו ממתין להוצאה להורג, הכיר קרויסוס בחכמת עצתו של סולון. לאחר חזרתו לאתונה, הפך סולון למתנגד חריף של פייסיסטראטוס. במחאה, וכדוגמה לאחרים, עמד סולון מחוץ לביתו בשריון מלא, והפציר בכל העוברים ושבים להתנגד לתככי העריץ לעתיד. מאמציו היו לשווא.
סולון מת זמן קצר לאחר שפייסיסטראטוס תפס בכוח את השלטון האוטוקרטי שאתונה העניקה לו פעם בחופשיות. סולון מת בקפריסין בגיל 80 ובהתאם לצוואתו, אפרו פוזר סביב סלמיס, האי שבו נולד. קרויסוס ממתין להוצאה להורג באש (כד אטי עם דמויות אדומות, 500–490 לפנה"ס, לובר G 197). כותב המסעות פאוסניאס (Pausanias) רשם את סולון בין שבעת החכמים שאמרותיהם עיטרו את מקדש אפולו בדלפי. סטובאיוס (Stobaeus) בחיבורו פלורילגיום (Florilegium) מספר סיפור על משתה שבו אחיינו הצעיר של סולון שר שיר של סאפפו (Sappho); סולון, בשומעו את השיר, ביקש מהילד ללמד אותו לשיר אותו.
רקע היסטורי וניתוח חברתי-פוליטי
כאשר מישהו שאל, "מדוע עליך לבזבז את זמנך על זה?" השיב סולון ἵνα μαθὼν αὐτὸ ἀποθάνω, "כדי שאוכל ללמוד זאת לפני שאמות". אמיאנוס מרקלינוס (Ammianus Marcellinus), עם זאת, סיפר סיפור דומה על סוקרטס (Socrates) והמשורר סטסיכורוס (Stesichorus), כשהוא מצטט את התלהבותו של הפילוסוף במונחים כמעט זהים: "ut aliquid sciens amplius e vita discedam", שמשמעותו "כדי לעזוב את החיים כשאני יודע קצת יותר". רקע היסטורי: בתקופתו של סולון, ערי-מדינה יווניות רבות ראו את הופעתם של עריצים, אצילים אופורטוניסטים שלקחו את השלטון בשם אינטרסים סקטוריאליים. בסיקיון (Sicyon), קלייסתנס (Cleisthenes) תפס את השלטון בשם מיעוט איוני. במגארה, תיאגנס (Theagenes) עלה לשלטון כאויב האוליגרכים המקומיים. חתנו של תיאגנס, אציל אתונאי בשם קילון (Cylon), עשה ניסיון לא מוצלח לתפוס את השלטון באתונה בשנת 632 לפנה"ס.
סולון תואר על ידי פלוטארכוס כמי שקיבל זמנית סמכויות אוטוקרטיות על ידי אזרחי אתונה על בסיס העובדה שהייתה לו החכמה ליישב את הבדליהם בדרכי שלום ושוויוניות. על פי מקורות עתיקים, הוא קיבל סמכויות אלו כאשר נבחר לארכון אפונימי (eponymous archon) בשנת 594/3 לפנה"ס. חוקרים מודרניים מסוימים מאמינים שסמכויות אלו ניתנו למעשה כמה שנים לאחר שסולון היה ארכון, כאשר הוא היה כבר חבר באראופגוס (Areopagus) וכנראה מדינאי מוערך יותר על ידי עמיתיו. התהפוכות החברתיות והפוליטיות שאפיינו את אתונה בתקופת סולון פורשו בדרכים שונות על ידי היסטוריונים מהעת העתיקה ועד ימינו.
שני היסטוריונים בני זמננו זיהו שלושה תיאורים היסטוריים נפרדים של אתונה של סולון, המדגישים יריבויות שונות למדי: יריבות כלכלית ואידיאולוגית, יריבות אזורית ויריבות בין משפחות אצולה. תיאורים שונים אלו מספקים בסיס נוח לסקירה של הסוגיות המעורבות. יריבות כלכלית ואידיאולוגית היא נושא נפוץ במקורות עתיקים. סוג זה של תיאור עולה משיריו של סולון, למשל ראו להלן "סולון הרפורמטור והמשורר", שבהם הוא מציב את עצמו בתפקיד המתווך האציל בין שתי סיעות חסרות רסן ובלתי נשלטות. אותו תיאור מאומץ במידה רבה כשלוש מאות שנים מאוחר יותר על ידי מחבר ה"חוקה האתונאית" (Athenaion Politeia) המיוחס לאריסטו, אך עם וריאציה מעניינת: "...היה סכסוך בין האצילים לעם הפשוט במשך תקופה ממושכת.
כי החוקה שתחתיה היו נתונים הייתה אוליגרכית מכל הבחינות ובמיוחד בכך שהעניים, יחד עם נשותיהם וילדיהם, היו משועבדים לעשירים... כל האדמה הייתה בידי מעטים. ואם אנשים לא שילמו את שכר הדירה שלהם, הם עצמם וילדיהם היו חשופים לתפיסה כעבדים. הביטחון לכל ההלוואות היה גופו של החייב עד זמנו של סולון. הוא היה הלוחם הראשון למען העם". כאן מוצג סולון כחלק מסיעה במטרה דמוקרטית, בעוד שמנקודת המבט של שיריו שלו, הוא היה למעשה מתווך בין סיעות יריבות. וריאציה משמעותית עוד יותר בתיאור ההיסטורי העתיק מופיעה בכתביו של פלוטארכוס בסוף המאה ה-1 – תחילת המאה ה-2 לספירה: "אתונה נקרעה על ידי סכסוך חוזר ונשנה על החוקה. העיר חולקה למספר מפלגות כמספר החלוקות הגיאוגרפיות בשטחה.
כי מפלגת אנשי הגבעות הייתה הכי בעד דמוקרטיה, זו של אנשי המישור הייתה הכי בעד אוליגרכיה, בעוד הקבוצה השלישית, אנשי החוף, שהעדיפו צורת חוקה מעורבת כלשהי בין השתיים האחרות, היוו חסימה ומנעו מהקבוצות האחרות להשיג שליטה". יריבות אזורית היא נושא שנמצא בדרך כלל בקרב חוקרים מודרניים. "התמונה החדשה שעלתה הייתה של מאבק בין קבוצות אזוריות, מאוחדות על ידי נאמנויות מקומיות ובהנהגת בעלי קרקעות עשירים. מטרתם הייתה שליטה בממשל המרכזי באתונה ודרכו דומיננטיות על יריביהם ממחוזות אחרים באטיקה". פלגנות אזורית הייתה בלתי נמנעת בשטח גדול יחסית כפי שהיה לאתונה. ברוב ערי-המדינה היווניות, חקלאי יכול היה להתגורר בנוחות בעיר ולנסוע לשדותיו ומחוץ להם בכל יום.
על פי תוקידידס (Thucydides), לעומת זאת, רוב האתונאים המשיכו לחיות בהתיישבויות כפריות ממש עד המלחמה הפלופונסית. ניתן היה לראות את השפעות האזוריות בשטח גדול בלקוניה (Laconia), שם ספרטה השיגה שליטה באמצעות הפחדה ויישוב מחדש של חלק משכניה ושעבוד השאר. אטיקה בתקופת סולון נראתה כמי שצועדת לעבר פתרון מכוער דומה, עם אזרחים רבים בסכנת צמצום למעמד של הלוטים (helots). יריבות בין משפחות היא נושא שפותח לאחרונה על ידי כמה חוקרים, המבוסס על הבנה של החשיבות הפוליטית של קבוצות קרבה. על פי תיאור זה, קשרי קרבה ולא נאמנויות מקומיות היו הגורם המכריע באירועים באתונה הארכאית.
אתונאי לא השתייך רק לפילה (phyle) או שבט ולאחד מתת-הקבוצות שלו, הפרטריה (phratry) או האחווה, אלא גם למשפחה מורחבת, משפחה או גנוס (genos). נטען כי יחידות קרבה מקושרות אלו חיזקו מבנה היררכי עם משפחות אצולה בראש. כך, יריבויות בין משפחות אצולה יכלו לערב את כל רבדי החברה ללא קשר לקשרים אזוריים כלשהם. במקרה כזה, המאבק בין עשירים לעניים היה המאבק בין אצילים חזקים לבין בני ברית חלשים יותר של יריביהם או אולי אפילו עם בני ברית מורדים משלהם. התיאור ההיסטורי של אתונה של סולון התפתח במשך מאות שנים לכדי קבוצה של סיפורים סותרים או סיפור מורכב שניתן לפרש במגוון דרכים.
חקיקה ושינויים חוקתיים
ככל שנצברות ראיות נוספות, וככל שהיסטוריונים ממשיכים להתווכח על הנושאים, המניעים של סולון והכוונה מאחורי הרפורמות שלו ימשיכו למשוך ספקולציות. הרפורמות של סולון: חוקיו של סולון נחקקו על לוחות עץ גדולים או גלילים המחוברים לסדרה של צירים שעמדו זקופים בפריטניון (Prytaneion). נראה כי אקסונים (axones) אלו פעלו על אותו עיקרון כמו פטיפון, מה שאפשר גם אחסון נוח וגם גישה קלה. במקור האקסונים תיעדו חוקים שחוקקו על ידי דראקו (Draco) בסוף המאה ה-7, באופן מסורתי בשנת 621 לפנה"ס. דבר מהקידוד של דראקו לא שרד מלבד חוק הנוגע לרצח, אך יש הסכמה בקרב חוקרים כי הוא לא הסתכם במשהו הדומה לחוקה. סולון, מתואר עם תלמידים במיניאטורה אסלאמית. סולון ביטל את כל חוקי דראקו מלבד אלו הנוגעים לרצח.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →במהלך ביקורו באתונה, פאוסניאס, הגיאוגרף מהמאה ה-2 לספירה, דיווח כי חוקיו החקוקים של סולון עדיין הוצגו ליד הפריטניון. שברים מהאקסונים היו עדיין גלויים בתקופתו של פלוטארכוס, אך כיום התיעוד היחיד שיש לנו על חוקי סולון הם ציטוטים חלקיים והערות במקורות ספרותיים כגון אלו שנכתבו על ידי פלוטארכוס עצמו. יתרה מכך, שפת חוקיו הייתה ארכאית אפילו בסטנדרטים של המאה החמישית, וזה גרם לבעיות פרשנות לפרשנים עתיקים. חוקרים מודרניים מטילים ספק במהימנות מקורות אלו, ולכן הידע שלנו על חקיקתו של סולון מוגבל מאוד בפרטיו. באופן כללי, נראה כי הרפורמות של סולון היו חוקתיות, כלכליות ומוסריות בהיקפן.
הבחנה זו, אם כי מלאכותית במקצת, מספקת לפחות מסגרת נוחה שבתוכה ניתן לבחון את החוקים שיוחסו לסולון. כמה השלכות לטווח קצר של הרפורמות שלו נבחנות בסוף הסעיף. רפורמה חוקתית: לפני הרפורמות של סולון, מדינת אתונה נוהלה על ידי תשעה ארכונים שמונו או נבחרו מדי שנה על ידי האראופגוס על בסיס מוצא אציל ועושר. האראופגוס כלל ארכונים לשעבר, ולכן הייתה לו, בנוסף לכוח המינוי, השפעה יוצאת דופן כגוף מייעץ. תשעת הארכונים נשבעו את שבועת המשרד בעודם עומדים טקסית על אבן באגורה (agora), ומצהירים על נכונותם להקדיש פסל זהב אם יתגלה אי פעם שהפרו את החוקים.
הייתה אספת אזרחים אתונאים, האקלסיה (Ekklesia), אך המעמד הנמוך ביותר, התטים (Thetes), לא הורשה להיכנס, ונהלי הדיון שלה נשלטו על ידי האצילים. לכן נראה שלא הייתה שום דרך שבה ניתן לקרוא לארכון לתת דין וחשבון על הפרת שבועה אלא אם כן האראופגוס תמך בהעמדתו לדין. האראופגוס, כפי שנשקף מהאקרופוליס, הוא מונולית שבו החליטו אריסטוקרטים אתונאים על ענייני מדינה חשובים בתקופת סולון. על פי "חוקת האתונאים", סולון חוקק שכל האזרחים יורשו להיכנס לאקלסיה וכי בית משפט, ההליאיה (Heliaia), יוקם מכל האזרחים. נראה כי ההליאיה הייתה האקלסיה, או חלק מייצג ממנה, שישבו כמושבעים.
על ידי מתן הכוח לאנשים פשוטים לא רק לבחור פקידים אלא גם לקרוא להם לתת דין וחשבון, נראה כי סולון הניח את יסודותיה של רפובליקה אמיתית. עם זאת, כמה חוקרים הטילו ספק אם סולון אכן כלל את התטים באקלסיה, שכן זה נחשב למהלך נועז מדי עבור כל אריסטוקרט בתקופה הארכאית. מקורות עתיקים זוקפים לזכות סולון את יצירת מועצת ארבע מאות, שנבחרה מארבעת השבטים האתונאים לשמש כוועדת היגוי עבור האקלסיה המורחבת. עם זאת, חוקרים מודרניים רבים הטילו ספק גם בכך. יש הסכמה בקרב חוקרים שסולון הוריד את הדרישות – אלו שהיו קיימות מבחינת כישורים כלכליים וחברתיים – שחלו על בחירה למשרה ציבורית.
החוקה הסולונית חילקה את האזרחים לארבעה מעמדות פוליטיים שהוגדרו על פי רכוש בר-הערכה, סיווג שאולי שימש בעבר את המדינה למטרות צבאיות או מיסוי בלבד. היחידה הסטנדרטית להערכה זו הייתה מדימנוס (medimnos) אחד, כ-12 גלון של דגנים, ובכל זאת סוג הסיווג המפורט להלן עשוי להיחשב פשוט מדי מכדי להיות מדויק היסטורית. פנטקוסיומדימנוי (Pentakosiomedimnoi) שערכם 500 מדימנוי או יותר של דגנים בשנה. זכאים לשרת כסטרטגוי (strategoi), גנרלים או מושלים צבאיים. שערכם 500 מדימנוי או יותר של דגנים בשנה. זכאים לשרת כסטרטגוי, גנרלים או מושלים צבאיים. היפייס (Hippeis) שערכם 300 מדימנוי או יותר בשנה. מתקרבים למעמד ימי הביניים של אבירים, היה להם מספיק עושר לצייד את עצמם לפרשים שערכם 300 מדימנוי או יותר בשנה.
מתקרבים למעמד ימי הביניים של אבירים, היה להם מספיק עושר לצייד את עצמם לפרשים. זאוגיטאי (Zeugitai) שערכם 200 מדימנוי או יותר בשנה. מתקרבים למעמד ימי הביניים של איכרים, היה להם מספיק עושר לצייד את עצמם לחיל רגלים הופליט (Hoplite) שערכם 200 מדימנוי או יותר בשנה. מתקרבים למעמד ימי הביניים של איכרים, היה להם מספיק עושר לצייד את עצמם לחיל רגלים הופליט. תטים (Thetes) שערכם עד 199 מדימנוי בשנה או פחות, עובדי כפיים או אריסים, שירתו בהתנדבות בתפקיד משרת אישי, או כעזרים חמושים למשל בקלע או כחותרים בצי. שערכם עד 199 מדימנוי בשנה או פחות, עובדי כפיים או אריסים, שירתו בהתנדבות בתפקיד משרת אישי, או כעזרים חמושים למשל בקלע או כחותרים בצי.
על פי חוקת האתונאים, רק הפנטקוסיומדימנוי היו זכאים לבחירה למשרה גבוהה כארכונים ולכן רק הם זכו לקבלה לאראופגוס. השקפה מודרנית מעניקה את אותה פריבילגיה להיפייס. שלושת המעמדות העליונים היו זכאים למגוון משרות נמוכות יותר ורק התטים היו מודרים מכל משרה ציבורית. בהתאם לאופן שבו אנו מפרשים את העובדות ההיסטוריות הידועות לנו, הרפורמות החוקתיות של סולון היו או הקדמה רדיקלית לממשל דמוקרטי, או שהן רק סיפקו טעם פלוטוקרטי למשטר אריסטוקרטי עקשן, או שהאמת טמונה איפשהו בין שני קיצוניים אלו. רפורמה כלכלית: יש להבין את הרפורמות הכלכליות של סולון בהקשר של הכלכלה הפרימיטיבית של קיום שהייתה נהוגה הן לפני והן אחרי זמנו.
רפורמות כלכליות
רוב האתונאים עדיין חיו בהתיישבויות כפריות ממש עד המלחמה הפלופונסית. הזדמנויות למסחר אפילו בתוך גבולות אתונה היו מוגבלות. משפחת החקלאים הטיפוסית, אפילו בתקופות קלאסיות, בקושי ייצרה מספיק כדי לספק את צרכיה שלה. הזדמנויות לסחר בינלאומי היו מינימליות. הוערך כי, אפילו בתקופות רומיות, ערך הסחורות עלה ב-40% על כל 100 מיילים שהן הובלו מעל פני היבשה, אך רק ב-1.3% לאותו מרחק אם הובלו באונייה, ובכל זאת אין עדות לכך שאתונה החזיקה ספינות סוחר כלשהן עד סביבות שנת 525 לפנה"ס. עד אז, ספינת המלחמה הצרה שימשה גם כספינת מטען. אתונה, כמו ערי-מדינה יווניות אחרות במאה ה-7 לפנה"ס, התמודדה עם לחצי אוכלוסייה גוברים ועד שנת 525 לפנה"ס בערך היא הייתה מסוגלת להזין את עצמה רק ב'שנים טובות'. הקרויסיד (Croeseid), אחד המטבעות המוקדמים ביותר הידועים.
הוא הוטבע בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס בלידיה. לפיכך, ניתן לראות את הרפורמות של סולון כתקופה מכריעה של מעבר כלכלי, כאשר כלכלת קיום כפרית דרשה יותר ויותר את תמיכת המגזר המסחרי הנולד. הרפורמות הכלכליות הספציפיות המיוחסות לסולון הן אלו: אבות עודדו למצוא מקצועות לבניהם; אם לא יעשו זאת, לא תהיה דרישה חוקית לבנים לפרנס את אבותיהם בזקנתם. סוחרים זרים עודדו להתיישב באתונה; אלו שיעשו זאת יקבלו אזרחות, בתנאי שיביאו את משפחותיהם עמם. עודד גידול זיתים; יצוא כל שאר הפירות נאסר.
התחרותיות של המסחר האתונאי קודמה באמצעות תיקון משקולות ומידות, אולי על בסיס תקנים מוצלחים שכבר היו בשימוש במקומות אחרים, כגון אגינה (Aegina) או אובויה (Euboia) או, על פי התיאור העתיק אך ללא תמיכה של מחקר מודרני, ארגוס (Argos). מקובל להניח, על סמך סמכותם של פרשנים עתיקים, שסולון גם רפורם את המטבע האתונאי. עם זאת, מחקרים נומיסמטיים אחרונים מובילים כעת למסקנה שלאתונה כנראה לא היה מטבע עד סביבות שנת 560 לפנה"ס, זמן רב לאחר הרפורמות של סולון. עם זאת, יש כעת סיבות להציע שהמוניטיזציה כבר החלה לפני הרפורמות של סולון. בתחילת המאה השישית השתמשו האתונאים בכסף בצורה של מגוון חתיכות כסף כמטילים לתשלומים כספיים. דרכמה ואובול (obol) כערך של מטיל כבר אומצו, אם כי משקלי התקן התואמים היו כנראה לא יציבים.
הרפורמות הכלכליות של סולון הצליחו לעורר את סחר החוץ. קדרות עם דמויות שחורות אתונאיות יוצאו בכמויות גדלות ובאיכות טובה ברחבי הים האגאי בין 600 לפנה"ס ל-560 לפנה"ס, סיפור הצלחה שעלה בקנה אחד עם ירידה בסחר בקדרות קורינתיות. ניתן להבין את האיסור על יצוא תבואה כאמצעי הקלה לטובת העניים. עם זאת, עידוד ייצור שמן זית ליצוא יכול היה למעשה להוביל לקושי מוגבר עבור אתונאים רבים במידה שהוביל לצמצום כמות הקרקע שהוקדשה לדגנים.
יתרה מכך, זית אינו מניב פרי בשש השנים הראשונות, אך הקושי של חקלאים להחזיק מעמד עד להחזר ההשקעה עשוי גם לעורר טיעון מרקנטיליסטי בזכות תמיכה בהם דרך זה, שכן המקרה הבריטי ממחיש ש'מדיניות פנים אחת שהייתה לה השפעה מתמשכת הייתה ההמרה של "אדמות בור" לשימוש חקלאי. מרקנטיליסטים חשו שכדי למקסם את כוחה של אומה יש להשתמש בכל האדמות והמשאבים עד לקצה...'. המניעים האמיתיים מאחורי הרפורמות הכלכליות של סולון הם אפוא מפוקפקים לא פחות מהמניעים האמיתיים שלו לרפורמה חוקתית. האם העניים נאלצו לשרת את צרכי הכלכלה המשתנה, האם הכלכלה עברה רפורמה כדי לשרת את צרכי העניים, או שמא מדיניותו של סולון הייתה ביטוי למאבק המתרחש בין אזרחים עניים לבין האצילים?
רפורמות מוסריות וחברתיות
רפורמה מוסרית: בשיריו, סולון מתאר את אתונה כמי שנמצאת תחת איום מצד תאוות הבצע והיהירות הבלתי מרוסנות של אזרחיה. אפילו האדמה גאיה (Gaia), האם האדירה של האלים, שועבדה. הסמל הנראה לעין של סטייה זו מהסדר הטבעי והחברתי היה סמן גבול שנקרא הורוס (horos), עמוד עץ או אבן המציין שחקלאי שקוע בחובות או תחת התחייבות חוזית למישהו אחר, פטרון אציל או נושה. עד זמנו של סולון, אדמה הייתה רכוש בלתי ניתן להעברה של משפחה או שבט ולא ניתן היה למכור או לשעבד אותה. זה לא היה חיסרון לשבט עם אחזקות קרקע גדולות שכן הוא תמיד יכול היה להשכיר חוות במערכת של אריסות. משפחה הנאבקת בחווה קטנה, לעומת זאת, לא יכלה להשתמש בחווה כביטחון להלוואה אפילו אם היא בבעלותה.
במקום זאת החקלאי היה צריך להציע את עצמו ואת משפחתו כביטחון, ולספק צורה כלשהי של עבודת עבדים במקום פירעון. באופן שווה, משפחה הייתה עשויה לשעבד מרצונה חלק מהכנסות החווה או עבודתה לשבט חזק בתמורה להגנתו. חקלאים הכפופים להסדרים מסוג זה היו ידועים באופן רופף כהקממורוי (hektemoroi), מה שמציין שהם או שילמו או שמרו שישית מהתנובה השנתית של החווה. במקרה של 'פשיטת רגל', או אי-עמידה בחוזה שנקבע על ידי ההורוי, חקלאים ומשפחותיהם יכלו למעשה להימכר לעבדות. כד אתונאי עם דמויות שחורות מהמאה ה-6, במוזיאון הבריטי, מתאר את מסיק הזיתים. הרפורמה של סולון לעוולות אלו נודעה מאוחר יותר ונחגגה בקרב האתונאים כסייסאכתיאה (Seisachtheia), "התנערות מהעול". כמו בכל הרפורמות שלו, יש ויכוח מלומד ניכר על משמעותה האמיתית.
חוקרים רבים מסתפקים בקבלת התיאור שניתן על ידי המקורות העתיקים, מפרשים אותו כביטול חובות, בעוד אחרים מפרשים אותו כביטול סוג של מערכת יחסים פיאודלית, וחלקם מעדיפים לחקור אפשרויות חדשות לפרשנות. הרפורמות כללו: ביטול כל החוזים המסומנים על ידי ההורוי. איסור על שימוש בגופו של חייב כביטחון להלוואה, כלומר, עבדות חוב. שחרור כל האתונאים שהשתעבדו. הסרת ההורוי סיפקה בבירור הקלה כלכלית מיידית לקבוצה המדוכאת ביותר באטיקה, וזה גם הביא לסיום מיידי של שעבוד אתונאים על ידי בני עמם. כמה אתונאים כבר נמכרו לעבדות בחו"ל וכמה נמלטו לחו"ל כדי להימלט משעבוד – סולון מתעד בגאווה בפסוקים את חזרתה של תפוצה זו.
עם זאת, נצפה בציניות שסביר להניח שמעטים מאומללים אלו הוחזרו. צוין גם שהסייסאכתיאה לא רק הסירה עבדות וחובות מצטברים אלא עשויה הייתה גם להסיר את הדרך היחידה של החקלאי הפשוט להשיג אשראי נוסף. הסייסאכתיאה הייתה עם זאת רק קבוצה אחת של רפורמות בתוך סדר יום רחב יותר של רפורמה מוסרית. רפורמות אחרות כללו: ביטול נדוניות מוגזמות. חקיקה נגד התעללויות בתוך מערכת הירושה, במיוחד בקשר לאפיקלרוס (epikleros), כלומר, נקבה שלא היו לה אחים לרשת את רכוש אביה ואשר נדרשה באופן מסורתי להינשא לקרוב משפחתה מצד האב הקרוב ביותר כדי להוליד יורש לאחוזת אביה. זכות של כל אזרח לנקוט פעולה משפטית בשם אחר.
שלילת זכויות של כל אזרח העשוי לסרב להרים נשק בעתות סכסוך אזרחי ומלחמה, אמצעי שנועד להתמודד עם רמות מסוכנות של אדישות פוליטית. דמוסתנס (Demosthenes) טען שתור הזהב שלאחר מכן של העיר כלל "צניעות אישית וחסכנות" בקרב האצולה האתונאית. אולי סולון, הן בדוגמה אישית והן ברפורמה חקיקתית, קבע תקדים לנימוס זה. ראו גם סולון ומיניות אתונאית להלן. השלכות הרפורמות של סולון: לאחר שסיים את עבודת הרפורמה שלו, ויתר סולון על סמכותו יוצאת הדופן ועזב את המדינה. על פי הרודוטוס, המדינה הייתה מחויבת על ידי סולון לשמור על הרפורמות שלו במשך 10 שנים, בעוד שעל פי פלוטארכוס ומחבר החוקה האתונאית, הנחשב לאריסטו, התקופה המוסכמת הייתה 100 שנים.
חוקר מודרני רואה את פרק הזמן שניתן על ידי הרודוטוס כמדויק היסטורית מכיוון שהוא מתאים ל-10 השנים שבהן נאמר שסולון נעדר מהמדינה. תוך 4 שנים מעזיבתו של סולון, הקרעים החברתיים הישנים הופיעו מחדש, אך עם כמה סיבוכים חדשים. היו אי-סדרים בנהלי הממשל החדשים, פקידים נבחרים סירבו לעתים להתפטר מתפקידיהם ומדי פעם משרות חשובות נותרו פנויות. אף נאמר שחלק מהאנשים האשימו את סולון בצרותיהם. בסופו של דבר אחד מקרובי משפחתו של סולון, פייסיסטראטוס, סיים את הפלגנות בכוח, ובכך כונן עריצות שהושגה באופן לא חוקתי. בתיאורו של פלוטארכוס, סולון האשים את האתונאים בטיפשות ופחדנות על כך שאפשרו לזה לקרות.
שירה ומורשת
שירה: פסוקיו של סולון הגיעו אלינו בציטוטים חלקיים על ידי מחברים עתיקים כגון פלוטארכוס ודמוסתנס שהשתמשו בהם כדי להמחיש את טיעוניהם שלהם. ייתכן שחלק מהשברים יוחסו לו בטעות וחלק מהחוקרים גילו תוספות של מחברים מאוחרים יותר. הוא היה גם האזרח הראשון של אתונה שהתייחס לאלה אתנה (fr. 4.1–4). הערך הספרותי של פסוקיו של סולון נחשב בדרך כלל לבלתי יוצא דופן. ניתן לומר ששירתו של סולון נראית לעתים 'צדקנית' ו'פומפוזית' והוא פעם הלחין קינה עם עצה מוסרית למשורר אלגי מוכשר יותר, מימנרמוס (Mimnermus). רוב הפסוקים הקיימים מראים אותו כותב בתפקיד פעיל פוליטי הנחוש לאשר סמכות ומנהיגות אישית והם תוארו על ידי הקלאסיקאי הגרמני וילמוביץ (Wilamowitz) כ"נאום בחרוזים" (Eine Volksrede in Versen).
על פי פלוטארכוס עם זאת, סולון כתב במקור שירה לשם שעשוע, דן בהנאה בצורה פופולרית ולא פילוסופית. סגנונו האלגי של סולון נאמר שהושפע מהדוגמה של טירטאיוס (Tyrtaeus). הוא כתב גם פסוקים יאמביים וטרוכאיים אשר, על פי חוקר מודרני אחד, הם חיים וישירים יותר מקינותיו ואולי סללו את הדרך ליאמבים של הדרמה האתונאית. סולון, מתואר כחוקר מימי הביניים ב"כרוניקה של נירנברג". פסוקיו של סולון משמעותיים בעיקר מסיבות היסטוריות ולא אסתטיות, כתיעוד אישי של הרפורמות והעמדות שלו. עם זאת, שירה אינה ז'אנר אידיאלי להעברת עובדות ומעט מאוד מידע מפורט ניתן לגזור מהשברים ששרדו.
על פי סולון המשורר, סולון הרפורמטור היה קול למתינות פוליטית באתונה בתקופה שבה עמיתיו האזרחים היו מקוטבים יותר ויותר על ידי הבדלים חברתיים וכלכליים: "אנשי רשע אחדים עשירים, טובים אחרים עניים; לא נחליף את המידה הטובה שלנו באוצרם: מידה טובה היא דבר שאיש אינו יכול לקחת, אבל כסף מחליף בעלים כל היום". כאן בתרגומו של המשורר האנגלי ג'ון דריידן (John Dryden), מילותיו של סולון מגדירות 'קרקע מוסרית גבוהה' שבה ניתן ליישב הבדלים בין עשירים לעניים או אולי פשוט להתעלם מהם. שירתו מצביעה על כך שהוא ניסה להשתמש בסמכויות החקיקה יוצאות הדופן שלו כדי לכונן הסדר שלום בין הסיעות היריבות של המדינה: "לפני שניהם, החזקתי את מגיני העוצמה ולא נתתי לאף אחד לגעת בזכותו של האחר".
ניסיונותיו ללא ספק הובנו לא נכון: "לשעבר הם התפארו בי לשווא; בעיניים מופנות כעת הם מסתכלים עלי הצידה; לא עוד חברים אלא אויבים". סולון נתן קול ל'לאומיות' האתונאית, במיוחד במאבקה של עיר-המדינה עם מגארה, שכנתה ויריבתה במפרץ הסרוני. פלוטארכוס מביע הערצה לקינתו של סולון המפצירה באתונאים לכבוש מחדש את האי סלמיס משליטה מגארית. אותו שיר נאמר על ידי דיוגנס לארטיוס כי הוא עורר את האתונאים יותר מכל פסוקים אחרים שכתב סולון: "הבה נלך לסלמיס להילחם על האי שאנו חושקים בו, ולגרש את בושתנו המרה!". שבר אחד מתאר מבחר לחמים ועוגות: "הם שותים וחלקם מנשנשים עוגות דבש ושומשום (itria), אחרים את לחמם, אחרים גורוי (gouroi) מעורב בעדשים".
סולון ומיניות אתונאית
במקום ההוא, לא הייתה עוגה שלא הייתה זמינה מכל אלו שהאדמה השחורה נושאת לבני אדם, וכולן היו נוכחות ללא קמצנות. המקום של שפע המתואר בשברו של סולון על עוגות אינו ידוע. כמה מחברים משערים שזו עשויה להיות פרס על בסיס הערות מהרודוטוס שעוגה הייתה החלק המשמעותי ביותר בארוחה, אחת מערי-המדינה היווניות או אפילו רמז ספרותי ל'גן עדן'. למרות שאתנאיוס (Athenaeus) אינו מסוגל לזהות את עוגת הגורוס (gouros) משירו של סולון, הוא מתאר אותה כפלאקוס (plakous) המציין שזה היה סוג של 'עוגה שטוחה'. עוגות דומות מתוארות על ידי פילוקסנוס מקיתרה (Philoxenus of Cythera). סולון ומיניות אתונאית: כווסת של החברה האתונאית, סולון, על פי כמה מחברים, גם רשם את המוסכמות המיניות שלה.
על פי שבר ששרד מתוך עבודה "אחים" מאת המחזאי הקומי פילמון (Philemon), סולון הקים בתי בושת במימון ציבורי באתונה כדי "לדמוקרט" את זמינות ההנאה המינית. בעוד שאמיתות התיאור הקומי הזה פתוחה לספק, לפחות מחבר מודרני אחד רואה משמעות בכך שבאתונה הקלאסית, שלוש מאות שנים בערך לאחר מותו של סולון, היה שיח שקישר את הרפורמות שלו עם זמינות גוברת של מגעים הטרוסקסואליים. מחברים עתיקים אומרים גם שסולון הסדיר מערכות יחסים פדרסטיות באתונה; זה הוצג כהתאמה של המנהג למבנה החדש של הפוליס. על פי מחברים שונים, מחוקקים עתיקים ולכן סולון במשתמע ניסחו קבוצת חוקים שנועדו לקדם ולהגן על מוסד הפדרסטיה ולשלוט בהתעללויות נגד בנים בני חורין.
בפרט, הנואם איסכינס מצטט חוקים המדירים עבדים מאולמות היאבקות ואוסרים עליהם להיכנס למערכות יחסים פדרסטיות עם בני אזרחים. תיאורי חוקי סולון על ידי נואמי המאה ה-4 כמו איסכינס, עם זאת, נחשבים לבלתי מהימנים מסיבות רבות; טוענים אטיים לא היססו לייחס לו (לסולון) כל חוק שהתאים למקרה שלהם, ולכותבים מאוחרים יותר לא היה קריטריון שבאמצעותו יכלו להבחין בין יצירות מוקדמות למאוחרות. גם לא יכול היה לשרוד אוסף מלא ואותנטי של חוקיו עבור חוקרים עתיקים לעיון. מלבד ההיבט החקיקתי הנטען של מעורבותו של סולון בפדרסטיה, היו גם הצעות למעורבות אישית. קוראים עתיקים הגיעו למסקנה, על בסיס שירתו הארוטית שלו, שסולון עצמו העדיף בנים.
על פי כמה מחברים עתיקים סולון לקח את העריץ לעתיד פייסיסטראטוס כאהובו (eromenos). אריסטו, שכתב בסביבות 330 לפנה"ס, ניסה להפריך אמונה זו, בטענה ש"אלו מדברים בבירור שטויות המתיימרים שסולון היה המאהב של פייסיסטראטוס, שכן גילם אינו מאפשר זאת", שכן סולון היה מבוגר מפייסיסטראטוס בכשלושים שנה. עם זאת, המסורת נמשכה. ארבע מאות שנים מאוחר יותר פלוטארכוס התעלם מהספקנות של אריסטו ותיעד את האנקדוטה הבאה, בתוספת השערותיו שלו: "ואומרים שסולון אהב את [פייסיסטראטוס]; וזו הסיבה, אני מניח, שכאשר לאחר מכן הם היו חלוקים לגבי הממשלה, האיבה שלהם מעולם לא הפיקה שום תשוקה חמה ואלימה, הם זכרו את טוב לבם הישן, ושמרו "עדיין בגחליה חיה האש החזקה" של אהבתם וחיבתם היקרה".
מאה שנה לאחר פלוטארכוס, איליאנוס (Aelian) אמר גם שפייסיסטראטוס היה אהובו של סולון. למרות התמשכותה, עם זאת, לא ידוע אם התיאור הוא היסטורי או מפוברק. הוצע שהמסורת המציגה דו-קיום שלום ושמח בין סולון לפייסיסטראטוס טופחה במהלך שלטונו של האחרון, כדי להכשיר את שלטונו שלו, כמו גם את זה של בניו. יהיה המקור אשר יהיה, דורות מאוחרים יותר נתנו אמון בנרטיב. הרצון הפדרסטי המשוער של סולון נחשב בעת העתיקה כמי שמצא ביטוי גם בשירתו, שגם כיום מיוצגת רק בשברים ספורים ששרדו. האותנטיות של כל השברים הפואטיים המיוחסים לסולון היא עם זאת לא ודאית – בפרט, אמרות פדרסטיות המיוחסות על ידי כמה מקורות עתיקים לסולון יוחסו על ידי מקורות אחרים לתאוגניס (Theognis) במקום.