סלמאן רושדי: האיש שסירב להתנצל
ב-12 באוגוסט 2022, עלה סלמאן רושדי לבמה במוסד שוטוקווה (Chautauqua Institution) שבמערב מדינת ניו יורק כדי לשאת דברים על חשיבות ההגנה על סופרים מפני פגיעה. אדם הגיח מתוך הקהל עם סכין. רושדי שרד, איבד את מאור עינו באחת מעיניו, וכתב על כך ספר. סמוך לתחילת ספרו סכין: הרהורים לאחר ניסיון רצח (Knife: Meditations After an Attempted Murder), הוא מסלק את השאלה שכולם רצו לקבל עליה תשובה: "אם מישהו מחפש חרטה, אתם יכולים להפסיק לקרוא ממש כאן."
בומביי, ראגבי, קיימברידג'
הוא נולד ב-19 ביוני 1947 בבומביי, חודשיים לפני עצמאות הודו – צירוף מקרים של תזמון שיהפוך בסופו של דבר לרומן. בשנת 1961 נשלח לבית הספר ראגבי (Rugby School) באנגליה. משפחתו עברה לפקיסטן ב-1964, ומ-1965 הוא למד היסטוריה בקינגס קולג', קיימברידג', שם פיתח עניין מחקרי ספציפי בהיסטוריה מוקדמת של האסלאם. קיימברידג' גם חשפה אותו ליצירתו של א. מ. פורסטר (E. M. Forster), לקולנוע אמנותי ולחוג הדרמה Footlights. לאחר תקופה קצרה בפקיסטן עם משפחתו שהיגרה לשם, הוא השתקע בבריטניה באופן קבוע ב-1968.
שובב. אבל נחמד.
מקצועו הראשון היה פרסום. הוא כתב טקסטים עבור Sharp McManus, Ogilvy and Mather, ו-Ayer Barker Hegermann, הפיק קמפיינים לשוקולד Aero וטבע את הסיסמה לעוגות קרם: "שובב. אבל נחמד." (naughty. But nice.). זהו פרט שימושי לדעת על סופר שהואשם מאוחר יותר בחוסר נגישות: הוא בילה שנים בתשלום כדי להיות בלתי נשכח בארבע מילים.
במהלך סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, הוא היה גם מתנדב בוועדה ליחסי קהילה של קמדן (Camden Committee for Community Relations), ועבד עם משפחות מדרום אסיה בנושאי דיור. הרומן הראשון שלו, גרימוס (Grimus), הופיע ב-1975 ונכשל.
ילדי חצות
ואז, ב-1981, הגיע ילדי חצות (Midnight's Children). הסיכום של פרס בוקר עצמו ליצירה מדויק: חייו של סלים הם "מערבולת של אסונות וניצחונות המשקפים את מסלולה של הודו המודרנית בשיא חוסר האפשרות שלה." הרומן זכה בפרס בוקר באותה שנה, ומאוחר יותר זכה בו פעמיים נוספות בדיעבד – ה"בוקר של הבוקרים" וה"טוב ביותר של הבוקר" – מה שהופך אותו, לפי חישובי הפרס עצמו, לרומן המעוטר ביותר בהיסטוריה שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בושה (Shame) הגיע ב-1983. לאורך קריירה של ארבעה-עשר רומנים, רושדי צבר בסך הכל שבע מועמדויות לפרס בוקר: בושה, פסוקי השטן (The Satanic Verses), אנחת המורי האחרונה (The Moor's Last Sigh), שאלימאר הליצן (Shalimar the Clown), קוסמת מפירנצה (The Enchantress of Florence) וקישוט (Quichotte) הצטרפו לזוכה, בנוסף לרשימה קצרה עבור כלל יצירתו לפרס מאן בוקר הבינלאומי ב-2007. הוא גם זכה בפרסי קוסטה (Costa Book Awards) ב-1988 וב-1995.
14 בפברואר 1989
פסוקי השטן פורסם ב-1988 והיה מועמד לפרס בוקר. ב-14 בפברואר 1989, הורה האייתוללה חומייני ברדיו טהראן ש"מוסלמים ברחבי העולם יוציאו להורג במהירות את מחבר הספר והמוציאים לאור שלו", כדי ש"איש לא יעז עוד להעליב את הערכים המקודשים של האסלאם." פרס של 3 מיליון דולר הוכרז על חייו של רושדי; עד 2012 הוא הועלה ל-3.3 מיליון דולר.
הוא ירד למחתרת תחת הגנה משטרתית ונשאר שם יותר מעשור, עובר בין בתי מחסה תחת שם בדוי, לפני שעבר לניו יורק בשנת 2000.
האנשים ששילמו את המחיר
המחיר לא הוגבל אליו, וזהו החלק בסיפור שלרוב נדחס לסעיף אחד. ב-3 ביולי 1991, אטורה קפריולו (Ettore Capriolo), המתרגם האיטלקי בן ה-61 של הרומן, נדקר והוכה בדירתו במילאנו; הוא שרד. תשעה ימים לאחר מכן, ב-12 ביולי 1991, היטושי איגאראשי (Hitoshi Igarashi), המתרגם היפני בן ה-44 ומרצה באוניברסיטת צוקובה, נמצא מת עם פצעי דקירה מרובים – חתכים בצווארו, בפניו ובידיו. ב-2 ביולי 1993 הצית המון את מלון מדימאק (Madimak) בסיבאס, טורקיה, שם שהה המתרגם הטורקי עזיז נסין (Aziz Nesin); נסין נמלט דרך סולם של מכבי אש וכארבעים אנשים אחרים נספו. ב-11 באוקטובר 1993, ויליאם ניגארד (William Nygaard), המוציא לאור הנורווגי בן ה-50 של רושדי, נורה שלוש פעמים מחוץ לביתו באוסלו ושרד.
רושדי נישא למשוררת והסופרת רייצ'ל אליזה גריפית'ס (Rachel Eliza Griffiths) בשנת 2021. הוא מתאר את ההתאהבות בה במונחים של מארב: "ואז זה הגיע מאחוריי והכה אותי מאחורי האוזן ולא יכולתי להתנגד." שנה לאחר מכן הוא נקלע למארב של ממש.
מדוע סלמאן נחשב לגאון
ההישג הטכני הוא סוג של אנגלית שלא היה קיים לפניו. ילדי חצות מיזג את הסגנון של הרומן הספרותי האנגלו-סקסי עם הדיבור של בומביי, מיתוסים הינדואיים ואסלאמיים, בוליווד, סאטירה פוליטית ומספר שחוסר האמינות שלו הוא אלגוריה לאומית ולא תעלול. בריטניקה מתארת את השיטה כשימוש ב"דמויות סוריאליסטיות, הומור מהורהר וסגנון פרוזה שופע ומלודרמטי" מול שאלות היסטוריות ופילוסופיות. מה שזה יצר היה היתר: דור של סופרים מתת-היבשת והפזורה שלה עבד במרחב שילדי חצות פתח, והחלטת הבוקר המשולשת היא הודאה של הממסד בכך. הוא קיבל תואר אבירות ב-2007 על תרומה לספרות והפך לעמית כבוד (Companion of Honour) בשנת היובל של המלכה אליזבת השנייה, ובריטניקה מתארת אותו כ"דמות מרכזית בוויכוחים על חופש הביטוי וצנזורה."
ראוי להציג את טיעוני הנגד בבירור. הביטוי של בריטניקה "שופע ומלודרמטי" אינו מעריץ גרידא, והוא מצביע על ההתנגדות הקבועה: הפרוזה יכולה להיות רחבה מדי, ההמצאה יכולה לחרוג מעבר לנקודת השליטה, וההתלהבות שמפיחה חיים בספרים הטובים ביותר הופכת למנייריזם בחלשים שבהם. שבע מועמדויות לבוקר הניבו זכייה אחת בלבד, ואף רומן מאוחר יותר לא התקרב למעמד של זה שכתב בגיל שלושים וארבע. יש גם את העניין המביך של הפתווה עצמה. רושדי הפך לסמל של חופש הביטוי, וסמלים קשה להעריך כסופרים; מוניטין שנוצר בחלקו בחירום פוליטי אינו זהה למוניטין שהשתכר עמוד אחר עמוד, וחלק מההערצה המופנית אליו מגיעה לו בצדק בשל אומץ ליבו ולא בשל משפטיו. פסק הדין הכנה והבטוח ביותר הוא שרומן אחד שאין עוררין על היותו מכונן תקופה, בתוספת גוף עבודה שאפתני ולא אחיד, בתוספת שלושים וחמש שנים של סירוב לחזור בו, הוא קריירה שאינה זקוקה להאדרה.
מורשת
התקיפה בשוטוקווה לא השתיקה אותו: תוקפו, שרושדי נמנע במכוון מלהזכיר את שמו בספר הזיכרונות, יושב במעצר באשמת ניסיון רצח בעוד הספר על הדקירה נמכר ברחבי העולם. ילדי חצות מבוגר כעת מרוב המדינות שאת ספרותן השפיע, והוא נותר נקודת הייחוס למה שהרומן הפוסט-קולוניאלי באנגלית יכול לעשות. המורשת הלא נוחה יותר של רושדי היא מקרה הבוחן שהוא הפך להיות – הוכחה שבעולם המודרני רומן עדיין יכול להוביל למותם של אנשים, ושהאדם שכתב אותו עשוי להחליט, ארבעים שנה לאחר מכן, שעדיין אין לו על מה להתנצל.