רוברט שומאן: המבקר שהמציא שני עצמים
בשנת 1838 נח כתב יד בווינה בדירתו של פרדיננד שוברט. רוברט שומאן (Robert Schumann) הצליח להיכנס, זיהה במה מדובר, וארגן מנדלסון בכורה לסימפוניה הגדולה בדו מז'ור של שוברט בלייפציג במרץ שלאחר מכן. הוא תיאר את היצירה בביטוי שדבק בה מאז: "אורך שמיימי". זו הייתה פעולה אופיינית. חושיו של שומאן לגדולתם של אחרים היו חדים כמו כושר ההמצאה שלו, והוא העביר את חייו בסירוב לבחור בין השניים.
בנו של מוכר ספרים מצוויקאו
הוא נולד ב-8 ביוני 1810 בצוויקאו (Zwickau), סקסוניה, הילד החמישי והאחרון של אוגוסט שומאן – מוכר ספרים, לקסיקוגרף ומוציא לאור של רומנים אביריים, שהתפרנס בכבוד מהוצאת תרגומים גרמניים של סרוואנטס (Cervantes), וולטר סקוט (Walter Scott) וביירון (Byron). הבית היה מלא בכתובים, ורוברט קרא בהתלהבות בליצאום של צוויקאו, כשהוא מעדיף את שילר (Schiller) וז'אן פול (Jean Paul). הוא לא היה מוצרט: שיעורי פסנתר עם נגן העוגב יוהאן גוטפריד קונטש (Johann Gottfried Kuntsch) החלו בגיל שבע, לצד צ'לו וחליל, אך איש לא הציג אותו כילד פלא. כשמת אוגוסט ב-1826 אימו הכווינה אותו למשפטים, וב-1828 הוא נרשם לאוניברסיטת לייפציג, ועבר להיידלברג בשנה שלאחר מכן. הוא אבחן את הקונפליקט בעצמו במכתב הביתה: "כל חיי היו מאבק של עשרים שנה בין שירה לפרוזה, או אם תרצו, מוזיקה ומשפטים".
היד שטרקה דלת אחת
מ-1829 למד פסנתר אצל פרידריך ויק (Friedrich Wieck), המורה המוביל בלייפציג. אז החלה ידו הימנית להיכשל – שיתוק גובר בלפחות באצבע אחת. הסיבה מעולם לא נקבעה; המועמדים כוללים מכשיר תרגול מכני שנקרא כירופלסט, הרעלת כספית ודיסטוניה מוקדית. הוא ניסה רפואה קונבנציונלית, הומיאופתיה וטיפול חשמלי. שום דבר לא עבד. עד 1832 הוא קיבל את העובדה שקריירת וירטואוז נסגרה ופנה להלחנה, מה שהתברר כפציעה הפרודוקטיבית ביותר במוזיקה של המאה ה-19.
פלורסטן, אוזביוס והכתב-עת החדש
אופוס 1 שלו, "וריאציות אבג" משנת 1830, בנה את הנושא שלו מקריפטוגרמה מוזיקלית המאייתת שם; "פרפרים" (Papillons) באו בעקבותיו ב-1832. באותה תקופה הוא פיצל את עצמו לשניים על הנייר. פלורסטן היה פזיז ולוחמני, אוזביוס היה מופנם וחולם. הם לא היו גימיק – הם התווכחו בביקורת שלו והתחלפו בתוך מחזורי הפסנתר שלו.
במרץ 1834 הוא הצטרף למערכת ה-Neue Leipziger Zeitschrift für Musik; עד ינואר 1835 הוא היה העורך הבלעדי של מה שהפך ל-Neue Zeitschrift für Musik. ספריית הקונגרס זוקפת לזכותו את העלאת ביקורת המוזיקה "לעיסוק אמנותי", ופרסם מאות מאסות וביקורות על ברליוז (Berlioz), שוברט, מנדלסון, שופן (Chopin), בטהובן (Beethoven) וליסט (Liszt) בתשע השנים לפני שמכר את כתב העת ב-1843. כל חייו היצירתיים, מציינת הספרייה, היו "מונחים על ידי הרצון להקנות למוזיקה את התוכן האינטלקטואלי של הספרות".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →יצירות הפסנתר של אותו עשור נותרו הישגו הבטוח ביותר: "קרנבל" (1835), שתויו מקודדים את שם העיירה אש (Asch); "אטיודים סימפוניים" מאותה שנה; "קרייזלריאנה" ו"ריקודי אחוות דוד" (Davidsbündlertänze) ב-1837; "סצנות ילדות" (Kinderszenen) ב-1838.
מלחמת ארבע השנים עבור קלרה ויק
קלרה ויק הייתה בתו של פרידריך וכבר הייתה וירטואוזית, לאחר שהופיעה לראשונה בגוונדהאוס של לייפציג בנובמבר 1828 בניצוחו של מנדלסון. היא ושומאן הכריזו על אהבתם בינואר 1836. ויק נלחם בשידוך בכל האמצעים העומדים לרשותו, משוכנע ששומאן לא יוכל לפרנס אותה ושהנישואים יעלו לה בקריירה שלה ובירושתה. ארבע שנים של התדיינות משפטית מרה עקבו לפני שבית משפט נתן רשות להינשא ללא הסכמת האב. הם נישאו ב-12 בספטמבר 1840, יום לפני שקלרה מלאו עשרים ואחת.
שנת השירים
הנישואים הציתו משהו. בשנת 1840 לבדה כתב שומאן יותר ממחצית השירים בחייו: "מירטנים" (Myrthen), עשרים ושישה שירים שהוענקו לקלרה כמתנת חתונה; "חיי אישה ואהבתה" (Frauenliebe und Leben) על פי שירי שמיסו (Chamisso); מחזורי השירים לפי אייכנדורף (Eichendorff) והיינה (Heine); ו"אהבת משורר" (Dichterliebe), שש-עשרה שירי היינה שנותרו מחזור השירים הגרמני המרכזי אחרי שוברט. מוזיקה תזמורתית באה במהירות – הסימפוניה ה"אביבית" הושמעה בבכורה בגוונדהאוס ב-31 במרץ 1841 תחת מנדלסון – אחר כך שנה של מוזיקה קאמרית ב-1842 שהניבה שלושה רביעיות מיתרים, חמישיית הפסנתר אופוס 44 ורביעיית הפסנתר. קונצ'רטו לפסנתר, שהושלם ב-1845 מתוך פנטזיה מ-1841, הפך לאחד הקונצ'רטי הרומנטיים המנוגנים ביותר.
דיסלדורף והריין
הוא לימד בקונסרבטוריון החדש של מנדלסון בלייפציג מ-1843, יצא לסיור ברוסיה עם קלרה ב-1844, ועבר עם המשפחה לדרזדן בדצמבר. משבר נפשי חמור בתחילת 1843 לא היה הראשון, לפי עדותו, והסבל עשוי היה להיות מולד – אביו ואחותו אמילי נראו כסובלים מאותו דבר. האופרה שלו "גנובבה" (Genoveva) הגיעה לבמה בלייפציג ביוני 1850 ונכשלה; פסק הדין של המבקר אריק פרדריק ינסן (Eric Frederick Jensen) הוא שהיא "לא הייתה מלודית ופשוטה מספיק לרוב, ולא 'מתקדמת' מספיק עבור הווגנריאנים".
עם שבעה ילדים להאכיל הוא לקח את הניהול המוזיקלי בדיסלדורף באפריל 1850 והפיק את הסימפוניה ה"ריינית" בעלת חמשת הפרקים ואת הקונצ'רטו לצ'לו תוך חודשים. אך ביישנותו בחברה, שהוחמרה על ידי חוסר יציבות, שחקה את רצונם הטוב של המוזיקאים המקומיים עד שהדחתו ב-1853 הפכה להכרח. באותה שנה דפק יוהאנס ברהמס (Johannes Brahms) בן העשרים על דלתו עם מכתב מהכנר יוזף יואכים (Joseph Joachim), ניגן את הסונטה הראשונה שלו לפסנתר, ושלח את שומאן לרוץ מהחדר כדי להביא את קלרה בידה. המאמר האחרון של שומאן לכתב העת הישן שלו, "נתיבים חדשים" (Neue Bahnen), הכריז על ברהמס בפני אירופה.
ב-27 בפברואר 1854 השליך שומאן את עצמו לנהר הריין ונמשה על ידי דייגים. לבקשתו הוא נכנס לסנטוריום באנדניך שליד בון ב-4 במרץ. המנהל אסר על מגע בין חולים לקרובים; קלרה לא ראתה את בעלה שוב עד יומיים לפני הסוף, כמעט שנתיים וחצי לאחר מכן. ברהמס ויואכים הורשו להיכנס. הוא מת שם ב-29 ביולי 1856, בגיל ארבעים ושש, רשמית מדלקת ריאות.
מדוע רוברט נקרא גאון
היכולת הספציפית היא דחיסת הספרות לתוך המוזיקה. השאיפה המוצהרת של שומאן, כפי שמנסחת זאת ספריית הקונגרס, הייתה לתת למוזיקה את התוכן האינטלקטואלי של הספרות, ומחזורי הפסנתר הם ההוכחה. "קרנבל" ו"קרייזלריאנה" אינם סוויטות של קטעים אלא ויכוחים בין דמויות, המקודדים לצפנים, נעים בפרגמנטים שמתלכדים רק ברמה של השלם – רעיון מבני שאף אחד לא דחף כל כך רחוק. המילון הביוגרפי של בייקר מכנה אותו "מלחין גרמני גדול בעל כוח דמיון עולה שמוזיקה שלו ביטאה את הרוח העמוקה ביותר של העידן הרומנטי", ומאזינים מסוימים השתמשו בשפת התפעמות: צ'ייקובסקי (Tchaikovsky) כינה את "גן העדן והפרי" (Das Paradies und die Peri) "יצירה אלוהית" ואמר שהוא לא מכיר "שום דבר נעלה יותר בכל המוזיקה"; אלגר (Elgar) כינה את שומאן "האידיאל שלי".
מקרה הנגד הוא אמיתי והועלה במאה שלו. שורתו של פליקס דרזקה (Felix Draeseke) – "שומאן התחיל כגאון וסיים ככישרון" – תמצתה דעה עמידה מאמצע המאה העשרים שכל מה שאחרי אמצע שנות ה-40 נדלדל, בין אם עקב בריאות לקויה או דוגמטיות גוברת. המוזיקה התזמורתית והאופראית שלו זכתה לביקורות מעורבות מהבכורות ואילך, ו"גנובבה" מעולם לא התקרבה לרפרטואר. רק מוזיקת הסולו לפסנתר זוכה להסכמה כמעט אוניברסלית על איכותה. העשורים האחרונים דחפו בחזרה, עם היינץ הוליגר (Heinz Holliger) שמתלונן ש"צעיף חסידות של שתיקה מעלים את היצירות המפוכחות, החמורות והמרוכזות של התקופה המאוחרת", אך הסיכום הכנה הוא שהטיעון של שומאן נשען ברובו המכריע על עשור אחד של מוזיקת מקלדת ושנה אחת של שירה, לא על קריירה אחידה.
מורשת
ההשפעה הייתה רחבה ומהירה: מאהלר (Mahler), שטראוס (Strauss), שנברג (Schoenberg) וולפגנג ריהם (Wolfgang Rihm) בגרמניה; ביזה (Bizet), פורה (Fauré), דביסי (Debussy) וראוול (Ravel) בצרפת; רובינשטיין (Rubinstein) וצ'ייקובסקי ברוסיה. גריג (Grieg) עיצב את הקונצ'רטו לפסנתר שלו לפי זה של שומאן וטען שהשירים ראויים להכרה כתרומות מרכזיות לספרות העולמית. ברהמס, ששומאן גילה בשנה הצלולה האחרונה שלו, התבדח שהוא למד ממנו רק שחמט – חוב שהוסווה כסטייה.