רוברט רובין: האיש הרגוע ביותר בשני משברים, ואז בשלישי
ההערכה מחדש של בלומברג (Bloomberg) משנת 2012 על הקריירה שלו כינתה אותו, באותה נשימה, "אדם חכם ורוח רפאים" — הסיכום החד ביותר שמישהו הפיק לקריירה שנעה בין נטילת סיכונים בוול סטריט (Wall Street) למרכז השקט של כלכלת קלינטון (Clinton), ועד למושב במועצת מנהלים של בנק שכמעט קרס תחת פיקוחו. רוברט רובין בילה עשור בהיותו האדם שוושינגטון (Washington) התקשרה אליו כשמטבע של מקסיקו קרס או כששווקי אסיה ננעלו, ואז בילה את השנים שאחרי 2008 בהסבר, בשימועים בקונגרס ובהתנצלות פומבית, מדוע כל אותה שלוות נפש לא מנעה את חוויית סף המוות של סיטיגרופ (Citigroup).
מקלירי גוטליב (Cleary Gottlieb) לגולדמן זאקס (Goldman Sachs)
רוברט אדוארד רובין נולד בעיר ניו יורק ב-1938. הוא סיים בהצטיינות יתרה (summa cum laude) את מכללת הרווארד (Harvard College) ב-1960 עם תואר בכלכלה, למד תקופה קצרה בבית הספר לכלכלה של לונדון (London School of Economics), וקיבל את התואר שלו במשפטים מבית הספר למשפטים של ייל (Yale Law School) ב-1964. הוא החל את הקריירה שלו לא בפיננסים אלא במשפטים, בילה שנתיים בפירמת עורכי הדין היוקרתית קלירי, גוטליב, סטין והמילטון (Cleary, Gottlieb, Steen & Hamilton) לפני שהצטרף לגולדמן זאקס ב-1966. במהלך רבע המאה הבאה הוא עלה בסולם הדרגות בפירמה, הפך לסגן יו"ר ומנהל תפעול ראשי משותף ב-1987, ועד 1990, לשותף בכיר משותף ויו"ר משותף של כל הפירמה — תפקיד שהציב אותו בראש אחד המוסדות החזקים ביותר בוול סטריט בדיוק כשהוא הפך למגרש אימונים עבור הדור הבא של קובעי המדיניות הכלכלית של ארה"ב.
המועצה הלאומית לכלכלה (National Economic Council)
רובין עזב את גולדמן ב-1993 כדי להצטרף לממשל הנכנס של ביל קלינטון (Bill Clinton), וקיבל את התפקיד שנוצר זה עתה של עוזר לנשיא למדיניות כלכלית ומנהל המועצה הלאומית לכלכלה — גוף שרובין עצמו עזר לתכנן כדי לתאם מדיניות כלכלית ברחבי הבית הלבן והסוכנויות הפדרליות. ה-NEC העניקה לו קו ישיר לחדר הסגלגל עוד לפני שניהל אי פעם מחלקה בממשלה, ומיצבה אותו כאדריכל האסטרטגיה הכלכלית של הממשל מראשית ימיו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שר האוצר
בינואר 1995, הפך רובין לשר האוצר ה-70 של ארה"ב, תפקיד בו כיהן עד יולי 1999. כהונתו כיסתה כמה ממקרי החירום הפיננסיים הבינלאומיים החריפים ביותר של העשור: משבר הפסו המקסיקני של 1994–95, המשבר הפיננסי האסייתי ששטף את תאילנד, אינדונזיה, דרום קוריאה ומעבר לכך ב-1997–98, וחדלות הפירעון של רוסיה ב-1998 וקריסת הרובל. בכל מקרה, רובין היה דמות מרכזית בארגון תגובות ארה"ב והתגובות הבינלאומיות שנועדו לעצור את ההדבקה מלהתפשט הלאה דרך המערכת הפיננסית העולמית. ברמה המקומית, הוא קידם תוכנית מדיניות שנבנתה סביב איזון התקציב הפדרלי, פתיחת מדיניות הסחר לגלובליזציה נוספת, ודחיפת מה שהביוגרפיה הרשמית שלו מתארת כרפורמות הגיוניות במס הכנסה (Internal Revenue Service). הוא גם עזר לפתור מבוי סתום מתמשך בקונגרס לגבי תקרת החוב הפדרלי, נקודת חיכוך חוזרת גם בשנות ה-90. כהונתו במשרד האוצר עלתה בקנה אחד עם ההכנות לעודפי התקציב הפדרלי הראשונים מזה עשורים והתרחבות כלכלית מתמשכת, הישגים שביססו את המוניטין שלו כאחד משרי האוצר המשפיעים ביותר של התקופה שלאחר המלחמה.
סיטיגרופ והחשבון
לאחר שעזב את משרד האוצר, הצטרף רובין למועצת המנהלים של סיטיגרופ ב-1999, ושירת כיועץ בכיר עד 2009, ובמשך תקופה ב-2007, נכנס לעזור בניהול הבנק ישירות במהלך ואקום בהנהגה לפני שמונה מנכ"ל חדש. התגמול של סיטיגרופ לרובין במהלך אותו עשור היה משמעותי — דווח על כ-126 מיליון דולר בקירוב — גם כשהבנק נטל על עצמו חשיפה לניירות ערך מגובי משכנתאות ומימון מובנה שהביאו אותו לסף קריסה במהלך המשבר הפיננסי של 2008 ודרשו חילוץ פדרלי יוצא דופן כדי לשרוד. רובין התפטר ממועצת המנהלים של סיטיגרופ בינואר 2009, ובשנים שבאו לאחר מכן הוא התנצל בפומבי על כישלונות הבנק במהלך המשבר, חשבון נפש פומבי יוצא דופן עבור דמות שבילתה את שנות ה-90 כפותר הבעיות המהימן ביותר של המערכת הפיננסית. מבקרים, כולל הרטרוספקטיבה של בלומברג, טענו כי מדיניות שננקטה או נתמכה במהלך שנות כהונתו במשרד האוצר — העדפת רגולציה פיננסית והרחבת שווקי נגזרים מורכבים — עזרה ליצור את התנאים למשבר עצמו שהבנק הישן שלו כמעט לא שרד.
אחרי סיטיגרופ
מאז 2010, רובין שירת כיועץ בכיר בחברת הייעוץ סנטרוויו פרטנרס (Centerview Partners). הוא היה שותף להקמת פרויקט המילטון (Hamilton Project), יוזמת מדיניות כלכלית השוכנת במכון ברוקינגס (Brookings Institution), וכתב שני ספרים המשקפים על קבלת החלטות ומדיניות כלכלית, כולל ספר זיכרונות שנקרא בהרחבה כתיאור של ניהול אי-ודאות הן בשווקים והן בממשלה. הוא גם שירת כיו"ר אמריטוס של המועצה ליחסי חוץ (Council on Foreign Relations) וכיו"ר של התאגיד לתמיכה ביוזמות מקומיות (Local Initiatives Support Corporation), ארגון לפיתוח קהילתי, כשהוא מרחיב את הקריירה שלו שלאחר הממשלה למחקר מדיניות ובניית מוסדות אזרחיים.
מדוע רוברט מכונה גאון
המוניטין של רובין כגאון נשען על מיומנות ספציפית ומתועדת היטב: קבלת החלטות הסתברותית ושלווה תחת לחץ פיננסי חריף, ששופשפה לראשונה כארביטראז'ר סיכונים בגולדמן זאקס ומאוחר יותר הופעלה בראש משרד האוצר של ארה"ב במהלך שלושה משברי מטבע וחוב בינלאומיים חופפים בעשור אחד. עמיתים ועיתונאים תיארו אותו בעקביות במהלך שנותיו במשרד האוצר כאדם הרגוע ביותר בחדר בדיוק כשהחדר נזקק ביותר לרוגע, גאון פחות של אינטלקט גולמי ויותר של מזג ושיקול דעת ממושקל הסתברותית תחת אי-ודאות. אבל מקרה הנגד הכן הוא כעת חלק מהתיעוד הציבורי שלו: הרטרוספקטיבה של בלומברג טענה בבוטות שהוא "ערך את השולחן" למשבר של 2008 דרך האינסטינקטים הדה-רגולטוריים של שנותיו במשרד האוצר, והעשור שלו במועצת המנהלים של סיטיגרופ — גביית כ-126 מיליון דולר בזמן שהבנק בנה את החשיפות שכמעט השמידו אותו — יושב בצורה לא נוחה לצד המוניטין המוקדם יותר לראיית הנולד. רובין עצמו התנצל על כישלונות סיטיגרופ במקום לחלוק על הביקורת באופן ישיר. הקריאה ההוגנת ביותר היא שהכישרון שלו לניהול משברים שהוא יכול היה לראות בבירור לא התרחב למניעת משבר שנבנה, במידה רבה ללא ידיעתו, בתוך המוסד שלו.
מורשת
שנותיו של רובין במשרד האוצר עדיין מצוטטות כמודל לניהול משברים בפיננסים בינלאומיים, בעוד שנותיו בסיטיגרופ מצוטטות לעיתים קרובות באותה מידה כסיפור אזהרה על האופן שבו אותם אינסטינקטים שמרגיעים פאניקה יכולים להיכשל בלהבחין באחת שמצטברת — דואליות שהופכת אותו לאחד מקובעי המדיניות הכלכלית המתווכחים ביותר בדורו ולא לגיבור מוסכם שלו.